מלחמת הילדים

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 909

 

מלחמת הילדים

 

המערב בכלל וישראל בפרט ניצבים היום מול אוייב שרק התחכום והערמומיות שהוא מפגין מתחרים באכזריותו. מידת הסימביוזה שמפגין האיסלם הקיצוני במלחמתו נגד העולם המערבי והיהדות באה לידי ביטוי בידיעתו את הערכים של תרבויות אלה, ובהבנתו כי מדובר בנקודות התורפה הרגשיות שבהן כדאי לו להתמקד במתקפתו. כשמדובר בתרבות המערבית, שעיקר ערכיה שאובים ממסורת הנצרות, ממקד האוייב את מתקפתו במה שמהווה את כפתור ההפעלה העילאי של הנוצרי: הילד.

יודע האוייב כי אין בן תרבות המערב שיכול להיות אדיש כלפי פגיעה בילדים, והוא עורך את כל מלחמת התעמולה שלו מסביב לפגיעה בילדים, אף שכאשר הוא מדגיש את ילדיו הפגועים, אין הוא נמנע מפגיעה בילדי הצד האחר.

יודע האוייב כי דעת הקהל מבוססת על רגשות; עובדות המוצגות בצורה רגשנית, גסה ובלתי מעובדת, הם החומרים שהוא יודע להפיק בסיטונאות וביעילות, במחיר של סבלה האמיתי של אוכלוסיה גדולה – פלשתינית ויהודית כאחד. מבחינתו, הערך הגבוה שבבוץ השקר התעמולתי שהוא מפיק הוא ילדים מתים.

האוייב הפלשתיני יודע כי סבלם של ילדים הוא מטבע קשה במונחים של תעמולה לטובת ענינו – וכי במערב איש אינו בודק פרטים כמו על כתפי מי מונחת האחריות לסבל זה. יסוד חשוב להצלחת פרוייקט התעמולה העצום, העולה בדם, שמופק על ידי הפלשתינים בעצמה גדולה מאז תחילת המלחמה הנוכחית, הוא בגידת התקשורת.

בגידה זו באה לידי ביטוי בכך שבמקום לסייע לציבור לייעל את הקשר שלו עם המציאות, מסייעת התקשורת, בהשראת התעמולה האוייבת, לקשר עם המציאות המלאכותית, הבדיונית והמשקרת של רמאי האוייב, המציגים שקרים כאילו היו מציאות.

נודע ביותר הוא סיפור מותו של הילד א-דורה בתחילת המתקפה הפלשתינאית, אשר העלה, בבת אחת, את מודעות הציבור בעולם המערבי למלחמה, תוך הזדהות רגשית עם הצד הפלשתיני. היום יודעים אנו כי האירוע – כמו רבים הדומים לו – לא היה אמיתי, וכי בויים על ידי הפלשתינים בערמומיות כדי להשיג את המטרה התעמולתית. מאז נוצרו כבר עבודות מחקר רבות אשר חשפו את ערוות התקשורת הפלשתינית ובעקבותיה את המחדלים הקבועים, המחזוריים, של התקשורת המערבית – אך אין בכל אלה כדי להתמודד אל מול הנטיה המערבית להזדהות עם "סבל הילדים". בהצהרה אפיינית לרוח הנצרות, הרואה את הדברים מנקודת מבט "חיצונית"-כביכול, אין זה משנה לתקשורת "מי התחיל" אלא "הסבל שעובר על הילדים"...

הנקודה האנטישמית.

בכך נפלו כל אלה למלכודת הנוצרית העתיקה של "עלילת הדם". עלילה זו, אשר כיוונה את שנאת היהודים בתודעה הנוצרית לרצח הילדים, עודכנה לימינו ולמקומנו.

מפלת הפרשנות

מעבר לקליפה החיצונית של הצהרות על "השתתפות בסבל", איש אינו חוקר את הסיבות או הנסיבות האובייקטיביות של אירועי המלחמה – ודעת הקהל, שהיא המבצר שנכבש זה מכבר על ידי המתקפה התעמולתית של הפלשתינים, איננה מותאמת לעסוק בשיפוט מעמיק.

גם רבים מן הפרשנים בישראל, אלה שאמורים לעמוד בקו הראשון של הגנת הציבור בישראל נגד התעמולה העויינת, נפלו ברשת התעמולה הפלשתינית, שלא מעטים במערב נלכדו בה אף הם. מעניין כי בהסכימם עם הגישה הפלשתינית, הם מצייתים לחוק האנטישמי העתיק אשר קובע כי היהודים מרוויחים ממות ילדים...

את דרך פעולתם בהגברת תפיסה זו ניתן למצוא בצורה שבה הם מלבים כל חשד בהריגת ילדים, המופנה כלפי צה"ל.

לדוגמה, כמו במקרה הבא, העיתונות מקדימה את הרשויות בבצעה חקירה משלה:

תחקיר: המסתערבים שהרגו הילדה הפרו כללי פתיחה באש

זוהי כותרת כתבתו של עמוס הראל ב"הארץ" 20.3.06. העוסקת בנסיבות שבהן נהרגה ילדה ערביה במונית, בעיצומה של פעולת צה"ל בכפר ערבי. הכתב מציין בה כי "...לפי גרסת המסתערבים, הם קראו לנהג המונית לעצור, אבל זו נמלטה" ובכך הוא מציג עמדה אשר איננה רואה את צה"ל כמקור לידע אובייקטיבי אלא כצד המציג את "גרסת המסתערבים".

כמי שביצעו את ההרג, זה ברור שאין המסתערבים ראויים להיחשב כעדים אובייקטיביים. מי כן? על כך עונה בכתבה הראל: "היום יתקיים תחקיר יסודי יותר של התקרית בחטיבה המרחבית מנשה." והוא מוסיף: "במשטרה ממתינים לתוצאות חקירת צה"ל, בטרם יוחלט אם לפתוח בחקירת מח"ש."

מהכותרת ומסיומת הכתבה ניתן ללמוד על קיומו של חשד נגד המסתערבים, ועל חקירת צה"ל, אשר אולי תניב חקירת מח"ש – אך העיתונות הקדימה את כל אלה בבצעה שיפוט מהיר, אחרי תחקיר משלה. את מסקנתה ניתן למצוא מרומזת בגסות בכותרת הבאה:

נוהל הריגת ילדה

גדעון לוי, מוסף "הארץ" 24.3.06

כבר בכותרת המשנה מוצא הקורא את מסקנת התחקיר המבוקש לעיל:

כדור בראש מטווח מטרים, בלי כל אזהרה ובלי כל ירי לגלגלים כפי שטוען צה"ל. כך, על פי עדות דודה הפצוע שהיה לצידה, הרגו מסתערבי מג"ב את אכבר זייד, תלמידת כתה ב', שהיתה בדרכה אל הרופא

בהמשך כתבתו של גדעון לוי ניתן לראות את כל סימני האצבע של עיתונאי מגמתי, אף שלכאורה מדובר בחקירת האירוע, שאמורה להיות אובייקטיבית. זה מתחיל בשתי שאלות הנזרקות לחלל האויר:

"מה ההבדל בין פעולת מג"ב הזאת לפיגוע טרור?"

"כמה ילדים נהרגו בשנים האחרונות באל-יאמון?"

זה מסתיים בכמה עדויות שרשם העיתונאי מפיהם של כמה אנשים מהכפר, שבו התרחשה פעילות צה"ל:

"...מן ההריסות יוצא מוחמד זייד, בעלי אחת הדירות בבנין. "זה הצבא היהודי, זה הצבא היהודי הרע", זועק במרירות דודו של מוחמד, שיוצא גם הוא מההריסות."

"מוחמד אומר שהנשים והילדים נאלצו לעמוד כחיץ בין האש שנפתחה על הכוח מאחד הבתים ובין האש שהשיבו המג"בניקים"

"...הוא משמש גם כמורה בבית הספר בעיירה. "אני תמיד מלמד את התלמידים שלי שאנחנו אוהבים את השלום, ומה אני אגיד עכשיו לתלמידים שלי? שככה נראה השלום?"

המאמר מסתיים בסיור שעורך אחד התושבים המקומיים לכותב לבית הקברות. שם הוא מראה לעיתונאי מכונית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנו וחברו. הכתבה מסתיימת במלים: "כתמי דמם של הצעירים מפוזרים... "זה המוח של הבן שלי".

הקרב הנעלם

מה ניתן להסיק מקומץ ציטטות זה? שלא משנה עד כמה ינסו להציג את פעולת צה"ל בכפר הערבי כפעולה שבה, באופן מכוון, קטל כוח צה"לי ילדה ערביה תמימה, ניתן להבין מקטעי הדברים כי מה שהתרחש בכפר במציאות היה רווי טעם אש ורחוק מלהיות מצב פסטורלי שבו מטיילים חיילי צה"ל להנאתם ועושים, בניחותא, כפי שיחפצו.

אבל מצב של קרב אש, שבו קשה לשלוט במה שקורה, איננו מתאים למגמתיות הכתבה; הוא "עלול" להוות תמיכה בגירסת המסתערבים הנחקרים – ואת זאת לא מתכוון העיתונאי לוי להרשות. לכן, מבחינתו, צריך להעלים את הקרב. סביר גם שבשאילתה שתופנה אליו הוא יאמר כי הקרב, להשקפתו, אינו רלוונטי.

מעבר לנסיון ההשפעה הרגשי הברור, שיש בו טעם רב לפגם, כי הוא מציג חוסר סימטריה בין הרגישות המוסרית הישראלית לפלשתינית, עם נטיה ברורה לטובת הצד הפלשתיני, הבעיה של גדעון לוי, במיוחד כעיתונאי, היא בכך שהוא איננו מוסר אמת.

קודם כל, זה לא נכון שהאוכלוסיה הפלשתינית רגישה יותר מהישראלית לסבל אנושי.

השקר

אך כתבתו של גדעון לוי היא שקרית מיסודה, כי היא מציגה את צה"ל כגורם המוסרי השלילי בסכסוך, שממנו יש לחשוש. הרוח העולה מן הכתבה מאשימה באופן חד-צדדי את ישראל כאחראית למצב האיבה ומתעלמת מפעילותו של הפלשתיני החמוש. זוהי, בתמצית, נקודת המבט של אוכלוסיית האוייב, כפי שהיא נתפסת על ידי חלק מסויים במחנה השמאל. חלק זה הוא, במקרה הטוב, מנותק לגמרי מהמציאות העובדתית האמיתית – ובמקרה הרע נוטל חלק פעיל בעיוות העובדות.

ההקשר האמיתי

מכל העיוותים, ההתעלמות מההקשר האמיתי היא הזועקת ביותר; ההקשר האמיתי הוא: א. שהמסתערבים של מג"ב הם חלק של צה"ל, שהוא הגורם הראשי מבין אלה הנלחמים באויבי ישראל. ב. שמדינת ישראל היא, במזרח התיכון של היום, מעוז החופש הפוליטי וערכי המערב החיוביים ועמדת מגן קדמית המפרידה בין קרבנותיו הפוטנציאליים של האיסלם הקיצוני הרצחני לבין שליחי הרצח החמושים שלו. ג. שחיילי צה"ל, תוך כדי סיכון עצמי רב נגד אוייב אכזרי, אשר עבורו כל האמצעים כשרים, מגינים על חיי אזרחיה של ישראל. ד. שאוייב זה של ישראל מוכיח שוב ושוב שהוא אינו מתחשב בשום מוסכמות חברתיות, זכויות אדם או רגישויות אנושיות (גם לא בצדו הוא, אשר אותו הוא מסכן שוב ושוב בפעילותו האלימה). ה. שהמתעלם מכל אלה הוא אחד משותפיה הפעילים של האכזריות הלא-אנושית של המפלצת שנגדה נלחמת ישראל.

קוטלי הילדים

על רקע הקשר זה ברור כי מי שאחראי לשפך הדם הוא הפלשתינים או, בצורה מסויימת יותר, מנהיגיהם. הם גם אחראים במודע לניהול מדיניות חינוכית, אשר תפקידה לדחוף את האוכלוסיה לפעילות עויינת נגד ישראל.

אלה הם קוטלי הילדים האמיתיים, והם האחראים למות הילדים משני הצדדים. ברשות הפלשתינית עצמה מנהלים מנהיגי הטרור תעמולה הקוראת ישירות לילדים להשתתפות בפעולות מלחמה

אתר חמאס לילדים: "בואו להתאבד"

מאת דודי גולדמן ידיעות אחרונות 8.3.06

אתר בשם "המנצח" ששייך לתנועת החמאס קורא לילדים להתאבד ולהקריב את עצמם למען אללה.

"כיתוב ליד תמונה של ילדה חביבה, הזורקת אבנים ממקלע לעבר חיילי צה"ל, קוראת לילדים להיכנס לאתר וללמוד על חייהם של השהידים "שמתו מות גיבורים" אחרי שביצעו מעשי טבח ביהודים."

"האתר גם כולל שירי תהילה בחרוזים, כמו "למען הגיבורים הדגולים, שהרגו את הגנבים ואת הפולשים הציוניים ומתו למען אללה, אלה הגיבורים שהעם ינצור לכל חייו..."

נתונים נוספים