מלחמת העולם החדשה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 967
מלחמת העולם החדשה
בעקבות התקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו-יורק דובר רבות על עליית מדרגה - והשנה החדשה אכן מקבלת את פנינו בעליית מדרגה של ממש – אלא שרוב בני האנושות אינם רואים לאן מוליכה הדרך ומה בא אחרי המדרגה הבאה. בדרכים רבות ושונות יודעים הם כי מה שקרה לפני ימים לא רבים בניו יורק הוא בעל משמעות. הם חשים כי הדבר מבשר שינויים גדולים ומהווה התחלה, אך התחלה של מה?
התחלה של מלחמת עולם חדשה.
מלחמת עולם חדשה זו תהיה גדולה ומקיפה יותר מכל המלחמות שהיו בהסטוריה האנושית; מלחמה זו לא תשאיר בעולם אדם שלא יהיה מעורב בה. בניגוד לכל קודמותיה, תקיף מלחמה זו את העולם כולו בצורה שלא תאפשר לשום אדם יחיד, משפחה, שבט, עם או אומה שלא לקחת בה צד. במלחמת העולם החדשה הזו, המתחילה בימים אלה, לא יהיו יותר גדרות לשבת עליהן; במלחמה זו יצטרכו כל בני האדם להחליט, תוך זמן קצר ביותר, וכל אחד לעצמו, על ה"מה?" וה"מי?" – על התשובות לשאלות הגדולות "מהם הטוב והרע?" ו"מי אני בתוך כל זה?"
במלחמה החדשה הזו, שתהיה קשה וברורה ככל שתתקדם, ייקל על כל מי שיהיה מעורב בה – והכל יהיו מעורבים בה - להחליט על הטוב והרע שבה – אך יקשה להסתיר את הבחירה. כי במלחמה הזו יילך ויקטן מספר הצללים שבהם יוכל היחיד להחביא את חטאיו. מאידך, יגדלו הזדמנויותיו לתקן את דרכו ותהיינה בידו אפשרויות רבות להשיג את הרווח הגדול ביותר שיכול אדם להרוויח: את ידיעת עצמו.
מלחמה זו, עם כל החדש שבה, היא רק השלב העדכני של מלחמה עתיקה וארוכה, מלחמת העולם הרוחנית אשר מתחוללת בו מאז היבראו. זוהי המלחמה בין הטוב לרע – בין הטוב הבורא, הבונה והמאחד – לרע הבוזז, ההורס והמפריד. אף שהיא באה לידי ביטוי בעולם הפיזי, החמרי, שעליו היא מטילה את מלוא עצמתה, מלחמה זו היא, ביסודה מטפיסית, רוחנית. בזמן שבו יקראו לה הפילוסופים רעיונית, יקראו לה אנשי הדת דתית והמדינאים פוליטית. כך או כך, היא תהיה שלב מכריע בשאלת קיום היקום כולו והסדר העולמי החדש.
הטוב הוא החיים והרע הוא המוות; הטוב נלחם כדי לחיות והרע כדי להצדיק את עצמו על אי בחירתו בחיים. העולם, ביסודו, הוא טוב; לכן, אם הטוב ינוצח בו, לא יהיה לו, לעולם, יסוד לעמוד עליו - והוא יתמוטט. הוא יתמוטט כמו שני בניני כסף גבוהים, כמו מגדל בבל, כמו תלכיד של מולקולות, תאים וחלקיקים, המוחזקים כיום בכוח מלכד שהפיסיקאים קוראים בשם אנרגיה, שהמאמינים קוראים לו אלוהים – שהפילוסופים קוראים לו המטפיסי - ושרוב בני האדם אינם מוצאים לנכון לקרוא לו בשם כלשהו.
כי הם אינם חושבים עליו בכלל. כי, אף על פי שגופם מוחזק על ידו, אף על פי שהוא גורם לשמש, נותנת האור והחום, לעלות כל בוקר – או, כפי שהאסטרונומים אומרים, להישאר במקומה - בעולם של היום רוב בני האדם אינם חושבים על מה שמעבר לקיומם השגרתי, היום-יומי, הרגיל.
וזהו גם חטאם המוסרי הגדול: חטא אי ההכרה במה שמקיים אותך, במה שבזכותו אתה חי. על החטא הזה שילמו, לפני ימים לא רבים, אלפי בני אדם בבניני הכסף במנהטן, ניו יורק.
כי המוות יבוא אל כולנו – וההבדל העקרוני היחידי שבקבלתו יהיה בין אלה שיקבלוהו בעמידה זקופה על רגליהם – לבין אלה שיקבלוהו על ברכיהם. כשהגיע סוף העולם לאותם אלפי האנשים במנהטן, זכו ברי המזל שבהם למוות מהיר, כמעט מיידי. אחרים, שבעת כתיבת השורות הללו חיים, אולי, עדיין, יעזבו את העולם במשך שעות, ימים ושבועות ארוכים; אנשים אלה, הקבורים בתוך הר החרבות העצום שנשאר מבניני מרכז הסחר העולמי, הועמדו בפני חשבון נפש אישי נוקב, שבו כל דקה, כל שניה, ינוצלו למחשבות כפי שלא נוצלו מעולם. עבור חלק גדול מהם, זו תהיה פרשת תקווה להצלה, אכזבה וייאוש כשזו לא תבוא, גסיסה ארוכה מחוסר מזון ועזרה רפואית - ומוות איטי בבדידות ובחדלון. ועם זאת - עבור רבים מאלה זה יהיה גם המפגש האמיתי הראשון שלהם עם עצמם – הזדמנות אחת ובלתי חוזרת לחוות דבר שרבים הם בעולמנו הנולדים, חיים ומתים מבלי לחוותו: עימות עם השאלות המגרדות את קרקעית האישיות האישית. הזדמנות להזדקף ולהתבונן במוות בעיני החיים.
בשעה אחת של הרס חרב גם עולמם של המון אדם שלא נלכדו באסון באופן פיזי - המוני בני משפחותיהם, ידידיהם וקרוביהם של אלה שנהרגו או נפצעו; בשעה אחת הסתיים, עבור מאות אלפי בני אדם, עולם שבע ובטוח, רחוק מסכנות. בשעה אחת הוטלו חייהם של עשרות אלפי בני אדם למימד אחר, מימד של שואה כואבת והתמודדות עם עובדות בחומר וברוח: אלה אשר עד אתמול ראו את הפוליטיקה העולמית כחזיון רחוק ולא מציאותי - כסרט עלילתי המשודר על מסכי הטלויזיה רק כתמונת רקע ל"חיים האמיתיים" - מצאו את עצמם, לפתע, משתתפים בו – והפעם כקרבנות. קירות החממה שבתוכה זכו, כגידולי אנוש מטופחים, לצל נעים, למים ולדישון הוסרו בבת-אחת והם מצאו את עצמם חשופים אל מול שמש המציאות הקופחת. לרבים היו קרניה של שמש זו אמיתות בוערות אשר מוטטו ושרפו בבת-אחת את ארמונות השקר והאשליה שבה חיו, עד אותו יום מר ונמהר, שני מיליארד בני העולם המערבי, מחצית מן העולם.
חצי העולם הישן הזה, החצי של היפה הנמה, התעורר בבת אחת כאשר נשקה על שפתותיו החיה כנשיקת ערפד. והכאב הגדול ביותר אשר עימו יצטרך חצי עולם מתעורר זה להתמודד, הוא כאב העימות עם העובדה שהוא היה אחראי, במידה לא מבוטלת, ולעתים אף סופנית, לזוועה. כי רבים מאלה שנלכדו במפולת היו, בדרך זו או אחרת, שותפים לה; לרבים מהם, הימים הבאים של חשבון הנפש יניבו מסקנת אשמה והכרה בעובדה שמותם הוא עונש צודק על חטא של פגיעה בחיים. לרבים מהם, ההגות המעמיקה והקודרת במשמעות החיים והקיום האנושי בכלל, ובמשמעות חייהם ומה שקרה להם בפרט, תהיה להתגלות שבה יתייצבו מול הצדק העירום של מצבם – מול העובדה שאינם חפים מפשע – וכי פשעם היה שהניחו, לפחות פעם אחת בחייהם, לכך שאדם כלשהו נמק ביסורי דלות, רעב ובדידות, בזמן שיכלו למנוע זאת או, לפחות, להקל על יסוריו.
עבור היחיד האנושי, שאלת ה"למה?" איננה דבר נבחר אלא הכרח מטפיסי. כי אין האדם יכול להתחמק מה"למה?" – ובמיוחד לא אם הטילו אותו תנאים שלא בשליטתו למצב של חוסר-אונים, למצב שבו כל מה שהוא יכול לעשות, הוא להתבונן בשאלות שאותן הפסיק לשאול בימי ילדותו הרחוקים. הראשונה בשאלות אלה, וזו שרבים מבני האדם מטאטאים מתחת לשטיח חיי השגרה, היא ה"למה?". הם עושים זאת כדי שלא תטרוד זו את מנוחתם – ובכך הם בוגדים בעצמם. הבה נבחן אנו, הנמצאים, עדיין, במצב שהוא בשליטתנו, חלק מהתשובות המוצעות לשאלות הללו, העומדות ביסוד העולם, רגע לפני שהמלחמה הגדולה תעבור את סף דלתנו.
בימים אלה, שבהם עסוקים האמריקנים בשאלה איך לעמעם ככל האפשר את כאב ההתעלמות מכאב אחיהם ובני עמם הקבורים מתחת להר החרבות, לא רחוק מהמסלול שבו הם נוסעים לעבודת יומם, מותר לנו, הצופים בהם, הפעם מרחוק, לראות אותם כפי שתמיד ראו הם את האחרים – ואנו יכולים לדמיין את מה שקרה להם כאותו אסון טבע הפוקד, כמעט מדי שנה, את הודו, תורכיה, סין או דרום אמריקה ומפיל שם אלפי חללים. אלא שזה לא היה אסון טבע – ואסון טבע בסדר גודל כזה אינו מכה כמעט אף פעם בעולם המערבי.
דבר זה, הנראה כמעט כחוק טבע, איננו מקרי: אסונות טבע מכים בעצמה רבה דוקא במקומות שבהם רב העוני והניהול גרוע – מקומות שהעולם נוהג לכנות בשם מדינות העולם השלישי. אך האמת היא שהעוני רב במקומות הללו בשל הניהול הגרוע – ושיותר משהניהול גרוע, הוא רשעי. זהו ניהולם של ארצות העריצות, שהעוני השורר בן הוא תוצאת הדיכוי הפוליטי הנהוג בן. אך מה שמאפשר את מצבם האומלל של עמי מדינות אלה יותר ממשטריהן העריצים הוא התמיכה הכלכלית הקבועה שהם מקבלים מן המערב – וההסכמה התומכת שבשתיקה של מנהלת העולם ובראשה ארה"ב. זהו חלק מכריע בכתב ההאשמה שיש להפנות כנגד ארה"ב ומדינות המערב: האשמה בבגידה.
מנקודת מבט ישראלית, אחרי שנה של בגידה ממשלתית מקומית, התרחב מבחן הבגידה הפוליטית למימדים כלל-עולמיים דרך ממשלת העולם; היום, יותר מבכל זמן אחר, זו אמריקה. מלחמת העולם החדשה, כמו מלחמת השנה האחרונה, המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, מתחילה במבחן ממשלת העולם לגבי השאלה היסודית הניצבת ביסודה של כל ממשלה, והיא איך היא מקיימת את התחייבויותיה כלפי נתיניה. כמו לפני אדם יחיד, גם לפני ממשלה – כל ממשלה – ניצבת בענין זה ברירה יסודית אחת: נאמנות או בגידה. ויש לשאול באם עמד הגוף הנבחן בהתחייבותו או מעל בה? האם שמר על זהותו או איבד אותה? האם הוא חי או מת?
שאלת הנאמנות של ממשלה לאזרחיה או של חברה לחבריה או, כפי שמציגים אותה לעתים, שאלת הערבות ההדדית, איננה שאלה של סדרי שלטון ומנהל תקינים אלא שאלת היסוד לכל המוסר האישי וחברתי גם יחד: זוהי, למעשה, השאלה אשר התשובה עליה קובעת באם קבוצת אנשים נתונה היא, בכלל, חברה. זוהי השאלה שכל אדם בעולם צריך לשאול לגבי האנושות – ובמיוחד לגבי אלה המנהלים אותה היום.
רק אם קבוצה אנושית מסוימת פועלת במשותף – ומבחירה – למען תכלית המוסכמת על כל היחידים המעורבים בה, היא זכאית לתואר "חברה". חברה כזו, שבה כל החברים חוברים למען תכלית, היא הצורה החברתית האנושית המוסרית. חברה לא מוסרית, לעומת זאת, היא כזו שבה חלק מהחברים חי על חשבונם של אחרים – בניגוד לרצונם; חברה מסוג זה הוגדרה על ידי הפילוסופית אין ראנד כ"חברת אוכלי-אדם" מבחינה עקרונית, והצורה שבה חיים בני אדם מבשרם או מפרי עמלם של בני אדם אחרים תהיה שונה בהתאם לתנאים חיצוניים תרבותיים ואחרים. חברה כזו יכולה להיות במצב פרימיטיבי, כמו של הפראים במדינות אפריקה ודרום-אמריקה, אשר רודפים את מיטיביהם בראש חוצות, מבשלים אותם ואוכלים אותם בסגנון הישן וחסר הדמיון – או שהיא יכולה להיראות כמדינה מודרנית ומתקדמת, ולהיות, עם זאת, מתחת לפני השטח, חברה הנתונה במלחמת אחים מתמדת, כמו מדינת כפיה סוציאליסטית של "כלכלה מעורבת", שבה מניחים הבוזזים ליצרנים לחיות במעין גני חיות מודרניים, המתירים לבעלי החיים האנושיים המתגוררים בהם בדיוק את מידת המרחב הנחוצה כדי לייצר בדעתם את אשליית החופש הנחוצה להם כדי שימשיכו לפרנס את שוביהם. מדינה כזו – שרבות מסוגה קיימות באירופה תהיה, למעשה, עריצות מתוחכמת. ישראל היא דוגמה מצוינת למדינה כזו.
שלושה מיתוסים קיימים ביסוד מדינת ישראל: א. שהיא יהודית. ב. שהיא חפשית. ג. שאי פעם לא שלט בה הסוציאליזם. מיתוסים אלה, המסייעים לה תדמיתית, מאפשרים למנהיגיה להמשיך ולהפעיל את מנגנוניה העריצים מזה למעלה מחמישים שנה, מבלי שאזרחיה ישימו ליבם לעובדה שהם מנוצלים על ידי המשעבד. עקרון דומה מפעיל את שאר ארצות המערב, המהוות עריצויות פעילות המדכאות את זכויות האדם של נתיניהן, אך בצורה מתוחכמת הרבה יותר. הגביע לשיא התחכום של התדמית הפוליטית מגיע לארה"ב, ארץ החירות המוצהרת, אשר אין שניה לה בעולם כולו בשניות העגומה המבטאת אותה – השניות של קיומן, זו בצד זו, של אוכלוסיה יצרנית ושוחרת חירות, המאמינה שהיא חיה בארץ של חירות – ושל הנהגה עריצה הדורסת ברגל גסה את זכויות אזרחיה במסווה של דאגה לזולת.
הדאגה לזולת הוא רק אחד משלל המושגים והרעיונות המוחזקים והמופעלים כיום כנשק בידי אויביה הגדולים ביותר של האנושות, ובראשם הנצרות. בהנהגת ערכי הנצרות כובשים פראי אדם את התרבות האנושית המתקדמת ובוזזים את ערכיה מזה שנים רבות, מבלי שבניה הטובים רואים את העוול שנעשה בשם ערכי העזרה ההדדית. הזרוע שבאמצעותה משליטה הנצרות את "עזרתה לזולת" בצורה המפלצתית ביותר היא הפילוסופיה הקומוניסטית-מרכסיסטית, הבאה לידי ביטוי בסוציאליזם הכלכלי ובשמאל הפוליטי על כל ענפיו וגווניו, החל ממערכות הדיקטטורה המחרידות ביותר בהסטוריה (גרמניה הנאצית, בריה"מ (עדיין) וסין ה"עממית") וכלה בתנועות השלום התמימות למראה, הדואגות לשתק את פעילות החיים עלי אדמות באגרוף ברזל עטוף פרווה רכה של שידול אלים. דוגמה נאה לשילוב אחרון זה ניתן לראות בארגון האו"ם אשר מתיימר להגן באופן שויוני על זכויות בני כל האומות אך נותן חסות קבועה לעריצים מדכאי זכויות אדם דוגמת פידל קסטרו ובולם באופן קבוע כל אפשרות למלחמה צודקת.
חוסר היכולת האנושית לראות את הבגידה הזו היא תרומתה העיקרית של הנצרות לעולם. היא מתבססת על חוסר היכולת לקשר, מחשבתית, רעיון ליישום ומתוך כך כשלון אפיסטמולוגי (הכרתי) מובנה לזהות בגידה מערכתית כוללת, כמו זו המתרחשת באמריקה על ידי מחלקת המדינה שלה, אשר פוגעת בדרך של קבע בזכויות האדם של בני בריתה ובראשן ישראל.
כמו ישראל, אמריקה היא ארץ נבגדת כלפי פנים ובוגדת כלפי חוץ, אשר נמכרה על ידי מדינאיה, בתהליך שהתחיל כבר לפני זמן רב: בגידתה של אמריקה מייצגת חלק אחד של השקפת עולם כוללת, המשותפת לכל בני העולם הנוצרי והמוסלמי כאחד, והשולטת היום בעולם הפוליטי. תפישה זו עומדת ביסוד העריצות הכלל-עולמית השולטת היום בעולם כולו, והיא מהווה הסכם כלל-עולמי בין עריצים המאוחדים בבגידה בבני עמם. מקורו הרעיוני של הסכם בוגדני זה, אשר מופנה כנגד האנושות כולה, ובמיוחד כנגד החלק היצרני שלה, הוא בדת הנוצרית.
במיוחד בא דבר זה לידי ביטוי בעקרון לא מוצהר, רגשני באפיו, אשר ניתן להסקה באמצעות ניתוח פילוסופי מהדוגמות הדתיות של הנצרות והאיסלם: שנאת העולם.
הנצרות – ובעקבותיה האיסלם – מציגה למאמיניה תמונת עולם רע. העולם, כפי שהוא משתקף בתיאורי ספר "הברית החדשה" הוא מקום של סבל, דלות, מחלה ועינויי גוף ונפש. על אף השוני והניגודים שמציגות דתות אלה, מאוחדות הנצרות והאיסלם בהסתתם את מאמיניהם כנגד העולם; המאמין הנוצרי והמוסלמי מאוחדים ברעיון שגאולתו של האדם נכונה לו רק עם צאתו את העולם – וההבדל ביניהם הוא בכך שבזמן שהמאמין הנוצרי יודע שמה שמחכה לו לאחר המוות הוא משפט, דין ועינויי תופת – ולכן איננו ממהר כל כך לצאת מן העולם הזה (שבכ"ז יש ממה להנות בו), המאמין המוסלמי, המשוכנע בתענוגות החושניים-חמריים המצפים לו בעולם הבא (מין ומזון) מנצל את פתח המילוט מן העולם הזה השמור לקדושים הממיתים עצמם על מזבח מטרות האיסלם.
אך שני המאמינים – הנוצרי והמוסלמי האדוקים – שותפים בתיעובם את העולם, את החיים – וגם את היהודי.
מדוע?
כי היהודי הוא איש העולם הזה. כי היהודי הוא זה שלא מקבל עליו את המיתוס החדש – של הנצרות או של האיסלם. כי היהודי מדגים השקפה של שאיפה להצלחה בעולם הזה, של קבלתו ושמחה בו – והגרוע מכל, מנקודת המבט של הנצרות והאיסלם: של הצלחה בפעולה זו.
והיהודי איננו, בהכרח, היהודי הדתי; אף כי לאורך הסטוריה של שלושת אלפים שנה היה היהודי מאמין במודע וציית למצוות הדת היהודית, היהודי איננו כזה בשל אמונה, הסכמה או לחץ חברתי. הקיום היהודי הוא קיום מטפיסי אובייקטיבי, כלומר קיום בפועל; קיום אובייקטיבי, במיוחד כשמדובר בעם היהודי וביהדות, הוא קיומה של מהות אנושית ייחודית חיה, של תרבות הנושאת לאורך ההסטוריה האנושית ערכים מסויימים ביותר, אשר אותם היא מפיצה באמצעות פעולת החיים שלה. מנקודת המבט של הנצרות והאיסלם, היהדות, שהיא אימן וצור מחצבתן הרעיוני, היא האוייב העיקרי שלהן.
ההסטוריה של יחסי הרעיונות יהדות-נצרות-איסלם היא אשר קובעת את יחסי הכוחות בעולם וכל המתרחש בו גם מבחינה פוליטית. הבנה פילוסופית של העקרונות העומדים ביסוד היהדות – במיוחד אם מציגים עקרונות אלה למול עקרונות היסוד של הנצרות והאיסלם – היא הבנת העימות הנמצא ביסודה של מלחמת העולם החדשה.
האם משמעות הדבר היא שמלחמת העולם החדשה היא מלחמה דתית? כן. בהחלט. כי מלחמה דתית איננה "רק" דתית, אלא כוללת, מושגית, את כל מכלול הקיום המציאותי, החל מהעימות המטפיסי, הרוחני, בין הטוב והרע הקיומיים, בין אלוהים והשטן – וכלה בעימות המוסרי-פוליטי, הבא לידי ביטוי בעימות בין תפישות מוסר מנוגדות, כמו אגואיזם ואלטרואיזם, אינדבידואליזם וקולקטיביזם, ועימות בין שיטות פוליטיות-כלכליות מנוגדות כמו העימות בין יצרנות לביזה, בין סחר חפשי לשוד או בין הקפטיליזם לסוציאליזם.
במונחים של מלחמה דתית, מלחמת העולם החדשה היא מלחמה בין היהדות, המייצגת את האלוהות, ולכן את החיים, הבריאה והטוב ביקום, לבין הנצרות והאיסלם, נושאי דברם של האלילות, ההרס והרוע העולמי.
פילוסופית, רעיונות הם הקובעים את המתרחש בעולם - אך אין הבדל או ניגוד בין רעיונות דתיים לפילוסופיים: הדת והפילוסופיה – ויחד עימם שאר המדעים, האמונות והאמנויות הם היבטים משלימים של תפישת עולם ופעולה בתוכו. עבור רוב בני האדם, הדת – ולכן גם הרעיון הדתי – היא המערכת שבאמצעותה הם צופים, פילוסופית, בעולם. כל מה שמתרחש בפוליטיקה, בכלכלה, בתעשיה, באמנות ובשאר עיסוקי אנוש הוא נגזרת של השקפותיהם הפילוסופיות-מטפיסיות של בני האדם, אשר רובם מחזיקים בה באמצעות אמונתם הדתית.
הדתות מיישמות באופן מוחשי רעיונות מופשטים. דבר זה מתאים לטבעו המטפיסי / רוחני של האדם, אשר תודעתו המושגית עוסקת, דרך קבע, בהמרת רעיונות לפעולות. לכן, לא רק שאין הפרדה אמיתית בין דת לפילוסופיה (וגם לא לשום מדע אחר). אלא שבניגוד לדעה הרווחת, הסוברת שחלק מבני האדם הם דתיים, ניתן לקבוע בודאות שכל בני האדם הם דתיים.
ומה עם החילוניים? אין בעולם דבר כזה - לא באמת.
למעשה, אין בנמצא חילוניים או חילוניות, כי מושגים אלה הם שקריים; המלחמה המתחוללת בעולם איננה בין חילוניים לדתיים אלא בין הדתות לבין עצמן – ובאופן מיוחד בין היהדות לנצרות ולאיסלם; החילוניות איננה אלא מיתוס דתי נוצרי, תוצר של הדוגמה הנוצרית, אשר מצאה לה ב"חילוניות" דרך מעשית לשלוט ברוחו של המאמין בצורה העוקפת את הכרתו; לכן, גם ההפרדה המוצהרת של דת ממדינה, הנוהגת, למשל, בארה"ב, איננה אמיתית. למעשה, חלק גדול מאלה הרואים עצמם לא-דתיים, הם דתיים מבלי דעת.
רוב בני האדם משייכים עצמם, במודע או שלא במודע, לאחד הצדדים בעימות הבין-דתי. הם מבצעים את המיון העצמי על פי רעיונות מופשטים שהם אינם רואים קשר בינם לבין רעיונות דתיים – או אינם יודעים שיש קשר כזה. בעולם הנוצרי במיוחד מאמין הצד הלא-מודע של הסכסוך הדתי באליל ה"חילוניות" ומאמין שהוא מחוץ לשדה ההשפעה של הדת, אך הוא טועה; מכיוון שכל דת מהווה, בפועל, מערכת רעיונית ופעולה מסוג מסויים, כל אדם שמחזיק במערכת זו מחזיק, בפועל, גם בדת הזו, ביחס ישר לנאמנותו לרעיונות ולפעולות שהיא מייצגת.
האדם הוא, מטבעו, יצור דתי; הוא חייב לפעול עפ"י אמונה ברעיונות מסוימים. במקרה הטוב עשויים רעיונות אלה להיות מנוסחים בצורה פילוסופית בהירה וממוקדת – ואז גם ניתנת לשליטה ולביקורת, ואילו במקרה הרע, עלולים הרעיונות שבהם הוא מחזיק להיות עמומים, לא ברורים וטבועים ברבדים תת-הכרתיים, רגשיים ובלתי ניתנים לשליטה. מסיבה זו, כדי להחזיק בדת מסויימת, אין צורך בהכרה ברורה בה אלא בקיום האנושי כשלעצמו.
יש דתות שדורשות הבנה, אמונה מודעת והסכמה – אך יש כאלה שכל מה שהן מעוניינות בו הוא שעבודו של המאמין – ומבחינתן ככל ששעבוד זה עמוק יותר ופחות מובן לו, כך ייטב; זה שאינו מסוגל לזהות את כבליו לעולם לא ישתחרר מהם. הנצרות והאיסלם, הפוסקות בדרך קבע כי השיקול האלוהי הוא למעלה מהבנת אנוש, הן דוגמאות מובהקות לגישה זו.
ההבדל בין היהדות לנצרות והאיסלם הוא באופן יסודי ההבדל שבין האלוהות לאלילות: מטפיסית, האלוהות משמעה מציאות מאוחדת, חיובית, מוחלטת, אובייקטיבית וניתנת לידיעה. האלילות משמעה מציאות מפוצלת, שלילית, נוזלית, לא ברורה ובלתי ניתנת לידיעה. היהדות מצהירה על אמת אובייקטיבית של יחסי גומלין בין היחיד לעולם, המאפשרים לו להשיג, בתנאים של בחירה חופשית וסחר, שיתוף פעולה חברתי, עושר ואושר. הנצרות והאיסלם עוסקים בהוקעה קבועה של כל ערך מוחלט, בהצהרה על יקום דטרמיניסטי וחסר חופש ובהתאמה לכך ביציאה נגד חופש חברתי או מסחרי, ובעיקר בשכנוע מאמיניהן כי אין אפשרות להשגת אושר בעולם הזה. ההבדל שבפעולה בין הנצרות לאיסלם הוא טכני: בזמן שבו האיסלם בונה על בורותם היחסית של מאמיניו, המאכלסים את המפגרות והמוזנחות שבארצות העולם, מסתירה הנצרות, שמאמיניה בדורות האחרונים התקדמו בהשכלתם, את תכליותיה במעמקיה הלא-מודעים של נפש המאמין.
לכן, המתאבדים במטוסים שהתנגשו בבניני מרכז הסחר העולמי היו מוסלמים; אך מי שקבע את מטרותיהם לפני אלפיים שנה – היתה הנצרות. בענין זה הנצרות והאיסלם מאוחדות במלחמתן נגד הטוב, היצרני, החופש, העושר והאושר האנושיים – ונגד הערך שמבטא את אלה בצורה הטובה ביותר: הסחר החפשי, אשר מצודתו ולוחמיה הם שנפלו במנהאטן. כפי שבמלחמת העולם השניה שיחקו הנאצים את התפקיד הכפול של "אנחנו רק מילאנו הוראות" ו"אנחנו רק נתנו הוראות" משחקים היום בשדה המערכה האיסלם, אשר סיפק את הביצוע – והנצרות, אשר סיפקה את מפת המטרה.
התפקיד שמשחקת ה"חילוניות" והתפישות האתאיסטיות (שחלק גדול מהמחזיקים בן הם יהודים שלא עמדו על המעמד המטפיסי של מושג הדת) הוא הסתרה פסיכולוגית של שותפותם הרעיונית של המאמינים הנוצריים בטבח; רוב מאמיני הנצרות משועבדים לה באמצעות מערכת הנחות הקיימות ברובד הפסיכולוגי, הלא-מודע, של תודעתם – ולכן הם אינם משערים, אפילו, שהרעיונות שלאורם הם חיים ושעליהם הם מגינים – רעיונות שנראים להם כמובנים מאליהם ביסודיותם – הם, למעשה, רעיונות הדת הנוצרית. במובן זה, כל המגיש, למשל, את הלחי השניה שלו לזה שמכהו הוא נוצרי, גם אם מעולם לא ביקר בכנסיה – ואפילו אם הוא חובש כיפה...
כי במלחמת העולם החדשה, כדי להיות בצד הרע של המלחמה, אתה אינך צריך להיות נוצרי או מוסלמי – די בכך שאתה נגד היהודים; אתה אינך צריך להיות סוציאליסט מוצהר – די בכך שאתה עויין את הקפיטליזם, את האימפריאליזם ואת הכסף; אתה אינך צריך להיות עריץ – די בכך שאתה חושב שאסור לתת לבני האדם שבחברתך "יותר מדי חופש".
החופש, במיוחד, הוא המושג הראשי המבדיל בין המחנות הדתיים וחושף, יותר מכל, את אופי הניגוד ביניהם: בזמן שבו היהודי אינו מטיף ליהדות או מנסה לשכנע אחרים להצטרף אליה, הנצרות והאיסלם עסוקים בתעמולה מתמדת למען דתותיהם. בשרשה של פעילות זו, הנראית כלגיטימית, מונחת פילוסופיה והסטוריה שחשוב להכיר בה: מבחינה רעיונית, היהדות מקבלת את השונות של בני עמים זרים – ומכבדת את זכויות האדם שלהם ככאלה שאינן ניתנות לערעור – ולכן, פילוסופית, מתאימה היהדות לתפישה הנאורה של זכויות האדם ומהווה, למעשה, את המקור הרעיוני והתרבותי שלה. פילוסופית, הנצרות והאיסלם אינן סובלות את מתנגדיהן – ובמיוחד לא את אלה היהודים: באופן מוצהר, הקיים בדוגמות היסודיות של דתות אלה, היהודים מוצגים כטועים, חוטאים ושליליים – והם עם אחד מהעמים שמבחינת דתות כפיה אלה יש לגייס לתוך הדת – או להשמיד. ואכן, ההסטוריה של הדתות הללו – וזאת אסור לשכוח – היא הסטוריה רצופה של שפיכות דמים, אלימות והפחדה שאותה הפעילו כהניהן על בני עמים אחרים, מסיבות דתיות. בהתאמה
לכן היתה היהדות – והיא עדיין – כוח התרבות החי החזק ביותר ביחס בהסטוריה האנושית – ולפיד החיים שהאיר את כוח היצירה של האנושות מאז נוצרה; בזמן שבו הנוצרי והמוסלמי שונאים את העולם ומעוניינים בהשמדת כל מי שאינו מסכים עימם או מה שמפריע לתפישתם, היהודי אוהב את העולם ורואה את אי ההסכמה כחלק מפעילות החיים הבריאים, הלמידה וההתפתחות האישיים. זהו הגשר והקשר בין תפישת היהדות לאינדבידואליזם ולכיבוד זכויות היחיד. זה מה שעומד ביסוד השקפתו של הטוב האנושי, של היצרן, שביסודו אהבת החיים, העולם והשאיפה לאושר – ערכי היסוד המוזכרים במגילת העצמאות האמריקאית. המחזיק בערכים אלה הוא, מבחינה חברתית, האמריקני האמיתי – המתנגד להם הוא הבוגד.
אפילו אחרי ששיסע את העולם הנוצרי למלחמת אחים בת מאה שנה כמעט, לא שוכנע עדיין הסוציאליזם העולמי להניח את הנשק שבו הוא אוחז נגד יצרני האנושות – ומלחמת העולם החדשה איננה אלא תוצר של עיקשות אכזרית ודוגמטית זו של מנהיגיו הבוגדים בעולם כולו.
הפקעת זכויות הרכוש של התעשיינים לטובת הקולקטיב, אשר בוצע קודם כל באירופה ובאמריקה, נתן השראה והרשאה גם יחד לעמי העולם השלישי; באמצעות פעולה זו חוזקה התפישה האנטי-אימפריאליסטית של השמאל בפוליטיקה העולמית וניתנה בה הצדקה וברכה מוסרית של העמים הנוצריים לעמים הלא נוצריים לבוא ולהמשיך את מעשה הביזה הפנימי בקנה מידה עולמי: כפי שהופקע רכוש היחיד על ידי הסוציאליזם במערב, הלאימו אומות העולם השלישי, אשר לא נצרכו לרמז ברור מזה כדי להשתתף בפשיטת העור של יצרני העולם, את רכוש המעצמות. השיטה שהפעיל גאנדי כנגד הבריטים, לאמור: "היה נוצרי יותר מהנוצרים" (ואין לשכוח שעל חשבון סבל בני עמו) הופעלה על ידי בני ערב כשהציגו את בזיזת שדות הנפט במסווה רעיוני של הלאמה לטובת הלאום הקולקטיבי. בכך הראו כי יודעים בני ערב לרמות את הרמאים ולנצחם בשיטתם שלהם, לאחר שלמדו את חוקי המשחק – וכך גם נכנסו, בסופו של דבר, למועדון הביזה הבין-לאומי והצטרפו סופית לכוחות השוד המודרניים.
מאז שזה קרה, לפני כמחצית המאה, נוצרה בעולם תרמית המדיניות כפולת הפנים, המשתמשת בהבדל הדק שבין לאומיות ללאומנות, כלומר: התרת הלאומיות הערבית המלאכותית והקולקטיביזם השבטי של העולם השלישי מחד, ואיסור לאומיותם של עמים צודקים ובעלי זכות לתואר זה במסווה של התנגדות ללאומנות, מאידך. ברית זו של מנהיגים בוגדים, אשר מוסרים את פרי עבודת חייהם של בני עמם לעריצים פראים, לא נתקלה עד היום במחאה רעיונית מצד הסוציאליזם העולמי, המתיימר להגן על זכויות העמלים. יתרה מכך, השמאל העולמי פעל, על יסוד דוגמטי, גם למען דיכויים, על יסוד גזעי, של בני העמים של העולם השלישי בכך שמסר אותם לידי עריצים מקומיים; לפי ההגיון של השמאל, יש לעריץ זכות לדכא את נתיניו אם צבע עורם זהה: מתחת לתירוץ של מניעת האימפריאליזם והקולוניאליזם, אשר רבים מבני המערב הסכימו, בעקבות המיתוס הנוצרי (שבו מרד ישו נגד הממשל של האימפריה הרומאית) הרומאי (דוגמטית) יש למלך שחור זכת לרדות בשחורים אחרים או לעריץ סיני זכות להשליט דיכוי באומה סינית – וללבנים אין שום זכות לקבוע מדיניות שתשפיע בדרך כלשהי על חייהם של בני גזעים שאינם לבנים.
הסוציאליזם ירש מן הנצרות את הפרגמטיזם הפוליטי; גישה זו קובעת כי באופן מסורתי יש לתת לאוייב המתקיף אותך את הלחי השניה – אבל של מישהו אחר! היהודים, שנואי הנצרות והאיסלם גם יחד, היו מאז ומתמיד הקרבן, השעיר לעזאזאל ובן הערובה האידיאלי שאותו הפקירו ומכרו הנוצרים למוסלמים כדי להרוויח זמן הפוגה במלחמת הקודש שניהל האיסלם כנגד הכופרים מאז נוצר. דברים אלה נראו בבירור בחמישים השנים של מדינת ישראל – ולמתקשים לראות הובלטו ביתר-שאת בשנה האחרונה, שבה הופקרו בני העם היהודי היושבים בישראל על ידי האומות הנוצריות לידי פראי האיסלם.
ההתעלמות המערבית מכוונותיהן הדתיות של האומות האיסלמיות במאבקן כנגד ישראל כמוה כהתעלמות מכך שחיות הטרף אוכלות בשר. סוג זה של התעלמות, אינו אלא חלק ממדיניותו של הכוח המטפיסי המסומל על ידי הנצרות והמנסה, מאז היווסדו, להוכיח – כמו האיסלם - את צדקתו על ידי השמדה או דיכוי של מתנגדיו. מבחינת שתי דתות מפלצות אלה, מצב שבו היהודים משועבדים נותן בידם את הפתרון המושלם, כי הוא משלב את הצדקתן הרוחנית עם השגת טרפן בחומר. מנהיגי הנצרות יודעים כי החיה המוסלמית תפנה לטרוף את הנוצרים מיד לכשתסיים לאכול את היהודים – והאפיפיורים מאז אטילה עושים מאמצים בלתי נלאים להידבר עם הברברים כדי להקל את רוע הגזירה. אין הבדל עקרוני בין תאוות הדם והרצח של אלה, לבין שנאת הסוציאליסט לקפיטליסט או שנאת הבוזז את היצרן. בכל המקרים הללו שונא הרע את הטוב על כי הוא טוב – ובעיקר על העובדה הראשית שמבוטאת בכך, שהיא תלותו שלו בטוב הזה, המצליח לאלף את העולם, לצורך קיומו.
הנוצרי והמוסלמי, אשר ויתרו על העולם מלכתחילה, ואשר מצהירים כי הוא אינו מקום שראוי לחיות בו, אינם יכולים להרשות קיום עולם שטוב לחיות בו, עולם שישמיט, אט אט את אחיזתם ב"צאן מרעיתן" – והן גם עושות כמיטב יכולתן כדי לייצר עולם שרע לחיות בו, כפי שעשו פראי האיסלם לפני זמן קצר במנהטן. את מה שהנצרות עושה ברוח, עושה האיסלם בכוח הזרוע – ומה שבגינו כפו כוחות הנצרות הגלומים בלחץ הפוליטי העולמי המופעל בסכסוך המזרח-תיכוני את ישראל להתמודד עם הברברים המוסלמים, הוא זה שעמד ביסוד הפשע המתמשך של הפקרת יצרני העולם במשך חמישים השנה שעברו מאז מלחמת העולם השניה.
בימים אלה מציג האיסלם בבירור את כוונותיו לכבוש את העולם כולו, ומצהיר, בצורות רבות, כי מבחינתו ישראל איננה אלא מבצר קדומני בחומת ההתנגדות של אירופה ואמריקה הכופרות; בימים אלה לא קיים כבר כמעט באירופה ובאמריקה קו אופק שבו לא תופשים צריחי המסגדים מקום ליד מגדלי הכנסיות; בימים אלה שותפים בבגידה העולמית אנשי דת נוצריים ומוסלמיים, החוברים לאנשי רוח שמאלנים בעולם כולו בשנאת הקפיטליזם המערבי, תרבותו היצרנית – והיהודים. עבור רבים מאלה מהווים היהודים את הביטוי של כל שלושת הערכים הללו בהרמוניה מופלאה; מה שמסמל הקפיטליזם עבור הסוציאליזם, והיצרן עבור הבוזז, מייצג היהדות כלפי הנצרות והאיסלם.
אם לא נתייחס למלחמת העולם החדשה הזו כאל עימות מטפיסי-דתי – אם נחשוב שניתן "לפתור את הבעיה", כאילו מדובר בעימות "פוליטי" או "כלכלי" בלבד, נשגה באשליה שהמטריאליסטים, אנשי החומר, שבויים בה, הגורסת שהבעיה שיוצרת את האיבה או את הסכסוך היא חמרית.
זה נכון שרבים הם הרעבים ללחם בין עמי מדינות העולם השלישי, אך זה גם ברור שגורלם איננו מעניין במיוחד את שועי ארצותיהם, אשר נהנים מעושר אישי מופלג, לא מוגבל ושלא כמו במערב, בלתי מבוקר לחלוטין מבחינת דרכי בזבוזו והוצאותיו. אדם כמו בן-לאדן או ערפאת אינם מעוניינים ברווחה חומרית ואין להם מה לעשות עימה; מה שמניע אותם הוא להט דתי-אידיאולוגי-פסיכולוגי של שנאה מגובשת לעולמו של האל הטוב, אשר בצורה זו או אחרת גורם להם לסכן את חייהם הפיסיים והפוליטיים כאחד כדי להביאו לנצח בעולם. מנהיגים פוליטיים ודתיים מסוג זה אינם סובלים ממחסור חמרי כלשהו – וגם אינם מעוניינים לפתור את המחסור אשר מקיומו הם נהנים ושואבים את עצם הצדקת קיומם שלהם. לצינון את הלהט הדתי הזה לא תסייענה שום תכניות סיוע ופשרה מערביות, שום מתת כספי או חמרי אחר, שום עזרה טכנולוגית או פיוס.
המאמין הקנאי של דת לא שכלתנית, אינטואיטיבית ורגשנית הוא סוג מיוחד של מטורף, אשר הותנה וכוון על ידי כוחות ותנאים שונים, שחלק מהם תוכננו "בדם קר" על ידי פושעים מתוחכמים ממנו, למעשה רצח על יסוד דתי; כמו חיית טרף אשר, לאחר שטעמה את טעמו של דם אדם, כבר איננה מסתפקת בפחות מן המעדן הזה, לא יוותר המאמין הקנאי על הסיפוק הנפשי שהוא מוצא ברצח הדתי; באמצעות רצח כזה הוא משלב את הנאת הרצח של הפסיכופת, המעוות נפשית, עם ההצדקה האידיאולוגית המתירה לו לקחת חלק בחוויה כמו-אלוהית של שליטה במציאות, של גזירת דין מוות על אדם אחר. פסיכולוגית, מהווה פעולת התאבדות מסוג זה עבורו מעין נקמה מטפיסית כנגד אל שקבע לו חיי סבל בעולם הזה – אך הוא אינו מכיר בכך במושגים אלה, כי, כמו כל מאמין לא שכלתני, אין הוא אלא בובה, מחצית אדם, גוף בידי שכל גבוה ממנו, המפעיל אותו לצרכי מלחמתו הרוחנית באמצעים פוליטיים.
זהו סוג החייל הנלחם היום נגד העולם המערבי – ויש מליונים כמוהו בעתודות בלתי נאמדות, הן בעולם השלישי והן במחתרות המצפות לשעת-כושר בעולם המערבי.
רבים יודעים כי לפני מלחמת העולם השניה, הוחלף שר החוץ הבריטי צ'מברליין, אשר כשל בנסיונו להביא לפיוס עם היטלר, בוינסטון צ'רצ'יל. אך מעטים יודעים כי מבחינתו של צ'רצ'יל המלחמה העולמית לא נשלמה ומלאכת מיגור האוייב הנאצי, היתה רק מחצית המלאכה; כי הנאציזם היה רק צורה אחת של סוציאליזם, ובגידה מאורגנת של ממשלת העולם דאז באזרחיה הביאה למה שהתחיל את נפילתו של העולם בידיו. מלחמת העולם החדשה איננה אלא סיומן של יותר מחמישים שנות הפקרת האנושות על ידי מנהיגיה הבוגדים – ולכן, משמעותה של מלחמת העולם החדשה היא סיום החשבון הלא גמור עם עריצי העולם ושחרורו הסופי של האדם.