מעמד זכויות האדם במזרח התיכון
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1000
מעמד זכויות האדם במזרח התיכון
מה שבולט במיוחד בשטח המזרח התיכון, הרצוף כולו בדיקטטורות אשר מבוססות על פגיעה בזכויות האדם, הוא איזכורן המתגבר של זכויות אלה דווקא בהקשר של ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מבחינת מעמד זכויות האדם, בטריטוריה ענקית זו שולט נוהג של מוסריות מפוצלת: מחד נוהגים ארגוני זכויות האדם להתעלם מפעלם של ממשלים עריצים, המבצעים פשעים איומים נגד צלם האדם של נתיניהם, ומאידך עוסקים ארגונים אלה בביקורת חריפה על מדינות שמצב זכויות האדם בהן טוב בהרבה – וישראל וארה"ב הן דוגמה לכך. ישראל, למשל, מבוקרת באופן חריף על פגיעתה, כביכול, בזכויות האדם של בני אוכלוסייתן האזרחית של אויבותיה, וזאת בשעה שמשטריהן של המדינות הערביות שהן אויבותיה נוהגים באזרחיהן בצורה ירודה ביותר מבחינת דאגה לזכויותיהם.
ביקורת חד צדדית
דוגמה מובהקת לכך היא המעקב המתמיד שמפעילים ארגוני זכויות אדם למיניהם על פעולותיה הצבאיות של ישראל, במטרה מוצהרת לבקרן – אך מתוך גישה שבה חוסר סימטריה מובהק לעובדה שלא ניתן לבצע סוג כזה של ביקורת על הכוחות הלוחמים מן הצד השני. למעשה, גישה זו מהווה הכרה בכך שמחד מצב זכויות האדם של אזרחי מדינות ערב גרוע ביותר אך מאידך אין גוף אשר מרשה לעצמו לערוך ביקורת של ממש של מדינות אלה.
הכוח הפוליטי
הסיבה הראשית לכך טמונה באיזון הפוליטי העדין באיזור, אשר מעניק לדיקטטורות המוסלמיות מעין חסינות, הנתמכת, למעשה, על ידי שיתוף הפעולה של הארגונים הבינלאומיים, שבא לידי ביטוי בעיקר בהעלמת עין מפשעי משטריהן אלה. למעשה אין שומעים כמעט ביקורת על מצב זכויות האדם בארצות ערב, מצידם של ארגונים האמורים לבצע ביקורת כזו, החל באו"ם – ובנוסף לכך יש למדינות אלה כוח השפעה פוליטי רב, המתנגד לכל נסיון לשפר את מצב זכויות האדם באיזור. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא חוסר הנחת לגבי פעולה כמו כיבוש עירק על ידי ארה"ב, המובע, בצורה מפורשת יותר או פחות, על ידי גורמים שונים המסייעים, למעשה, למשטרים הערבים אויבי האדם.
ידע חסר
הביקורת המופנית על ידי ארגוני זכויות האדם על מדיניות ישראל במלחמתה, מציגה פן יסודי במלחמה למען זכויות האדם באיזור המזרח התיכון, באשר היא ממחישה עובדה עקרונית, הפוגמת בכל הפעילות הזו: בורות. ארגוני זכויות האדם עוסקים רבות בביקורת בנושא שהוא לכאורה זכויות האדם, אך על יסוד ידע חסר, חלקי ומבולבל, אשר לעתים מחמיץ את ההגנה על זכויות אלה – ובמקרים רבים אף מעודד פגיעה כזו.
לאחרונה התפרסמה בעתונות הישראלית הכתבה הבאה, העוסקת בעתירה נגד צה"ל:
ארגוני זכויות האדם דורשים שצה"ל יחזור בו מקיצור טווח הבטחון של ירי פגזים, כתגובה לירי קסאמים. בעתירה: עזה היא "איזור תחת כיבוש" והירי הוא 'פשע מלחמה'.
בהמשך, מפרטת הכתבה: "בעתירה דחופה שהגישו 6 ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלשתיניים, הם דורשים מצה"ל לחזור בו מהפקודה לירות פגזים כלפי מרחבי שיגור מטווח בטחון של 100 מטרים. הארגונים דורשים מהבג"ץ להורות לצה"ל לשוב לירי תגובתי של פגזים מטווח בטחון של 300 מטרים ובכך לחדול מלסכן את חייהם של האזרחים הפלשתינים."
ועוד: "כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי לטענת הארגונים ההוראה של צה"ל לקצר טווח בטחון היא "פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנופף מעליה", ובמילויה מסתכנים החיילים והמפקדים בביצוע 'פשעי מלחמה'. עוד הם טוענים כי ירי הפגזים מהווה עבירה על המשפט הבינלאומי שכן הוא מכוון כלפי אזרחים וגם מתבצע בהפרש זמן מירי הקסאמים, ולכן אינו בגדר תגובה אלא התקפה. הם מזכירים את תקנות האג האוסרות להפגיז ערים כפרים ומקומות מגורים ומציינים כי ירי זה מפר את "עקרון הפרופורציונליות" האוסר פגיעה במטרות לגיטימיות – לוחמים ואובייקטים צבאיים, "במידה וההתקפה צפויה להביא לפגיעה בחיי אזרחים, לפציעתם ו/או לגרימת נזק אזרחי, אשר עולים על היתרון הצבאי החזוי מההתקפה".
את העתירה מבססים הארגונים על דיווח בעתון הארץ לפיו צה"ל הקטין את טווח הבטחון של ירי הפגזים מהסוללות, מ 300 מטרים ל 100 מטרים. הם מציינים כי צה"ל לא הכחיש פרסום זה.
ארגוני זכויות האדם מדגישים עוד כי עזה היא "אזור המצוי תחת כיבוש. עובדה משפטית היוצרת מורכבות נוספת ומטילה חובות נוספות על צה"ל". הם מזהירים בעתירה, כי אם ההוראה לא תבוטל יסבך צה"ל את חייליו ומפקדיו בעבירות בינלאומיות ויעמיד אותם במצב שבו יהיו נרדפים בידי בתי משפט זרים וטריבונאלים בינלאומיים, טוענים הארגונים בעתירה לבג"ץ.
זכויות סותרות
יש בכתבה זו משום חשיפה עדכנית של העקרונות, ההנחות – והטעויות – שעליהן מבוססת גישת הארגונים העוסקים בנושאי זכויות האדם. בסיכומו של ענין, בעיית היסוד בטיעוני העותרים היא הדאגה המוצהרת לזכויות הפלשתינאים, אשר משמעותה היישומית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהמשך, היא התעלמות מזכויות האדם של הישראלים. משמעות הדבר היא שיש סתירה בין זכויות אלה, דבר שלא ניתן להסכים לו מבחינה מוסרית.
בהקשר זה יש לציין כי הסותר את תפישת זכויות האדם של צד במלחמה הוא, למעשה, אויבו של צד זה.
דבר זה מסתכם בשלושה היבטים לקויים: א. דרישה לטווח מסויים של ירי פגזים על ידי צה"ל. ב. "תגובתיות", כלומר הגבלת הירי של צה"ל לירי שמתבצע אחרי הירי שמבוצע כנגד ישראל. ג. הפסקת סיכון חייהם של האזרחים הפלשתיניים, כלהלן:
בעתירה דחופה שהגישו 6 ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלשתיניים, הם דורשים מצה"ל לחזור בו מהפקודה לירות פגזים כלפי מרחבי שיגור מטווח בטחון של 100 מטרים. הארגונים דורשים מהבג"ץ להורות לצה"ל לשוב לירי תגובתי של פגזים מטווח בטחון של 300 מטרים ובכך לחדול מלסכן את חייהם של האזרחים הפלשתינים."
על כך יש להשיב כי: א. אין לשום גורם חיצוני – וקל וחומר כזה שלא הראה נכונות או ענין לעמוד בקני-מידה מקצועיים התואמים את הנושא - זכות לקבוע תנאים כמו "טווחי בטחון" להגנה מפני התקפה המסכנת את חייו של המותקף והמאיימת על זכויות האדם שלו.
תגובתיות כמוסריות
ב. גם אם מסכימים לכך שירי תגובתי הוא הירי הנכון מבחינה מוסרית, אסור ליפול במלכודת המחשבה שמוסריותו של ירי כזה חייבת להתבטא בתגובתיות על ציר הזמן; זוהי גישה נואלת ולא מעשית, אשר הפועל על פיה גם אינו מרשה לעצמו פעולה המונעת התקפה או פיגוע לפני שהם קורים. כל פעולה מלחמתית מוסרית מהווה, כשלעצמה, תגובה לתוקפן.
ג. אזרחים אינם מחזיקים בחסינות כלשהי לגבי זכויות האדם – ואין הם עולים בזכויותיהם על מי שאינו אזרח. יתרה מזו, אזרחי האוייב אינם נושא לדאגה או לעדיפות מצד צה"ל ואינם צריכים להיות כאלה. אם בכלל, צריכה הדאגה לחיי אזרחים להיות מענינו של האוייב והאשמה או האחריות לגבי פגיעה בהם חלה על ראש התוקפן.
לטענת הארגונים ההוראה של צה"ל לקצר טווח בטחון היא "פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנופף מעליה", ובמילויה מסתכנים החיילים והמפקדים בביצוע 'פשעי מלחמה'.
זו שלעיל היא דוגמה לכך שארגוני זכויות האדם נתפסים, לעתים, בלהט שאיפתם לתקוף את צה"ל, לגישה לוחמנית המאיימת על אנשי מערכת הבטחון במשפטים ובעונשים. עם זאת, הם נמנעים מלציין באיזו צורה מהוות פעולות צה"ל פגיעה בזכויות אדם. בעקיפין, ניתן להבין מן הדברים שמי שמחזיק בזכויות אדם הוא אזרחים או אף אזרחי האוייב.
צבא מוסרי הוא הגנתי גם בהתקפתו
מה שבאופן קבוע אינו נלקח בחשבון בלשונה וגישתה של עתירה כמו זו הוא הבנת העובדה כי כל טווח פעולתו של צה"ל היא הגנתית, בתוקף היותו צבא המגן על אוכלוסיית ישראל. בנוסף לכך אין מוסריותו של צבא מוסרי נמדדת או נגרעת באמצעות פעולותיו המסויימות, אלא רק מחוזקת על ידן. במובן זה, גם יזימת התקפה על ידו היא מוסרית והגנתית במהותה גם יחד. ברוח זו, גם אין שום קשר בין הזמן שעובר בין ירי האוייב לבין ירי תגובת צה"ל – ואין מוסריותו של צה"ל מוגבלת בשום צורה על ידי הטקטיקה שלו.
מבחינה מוסרית, שומה על צה"ל לפעול בדרך הנראית לו היעילה ביותר לפגוע באוייב. התאמת פעולותיו לאלה המתבקשות מכללי המשפט הבינלאומי עלולות להביא לפגיעה במעמדו המוסרי. בהקשר זה, העדפתם של חיים או זכויות אחרות של אזרחי האוייב על פני אלה של חיילי צה"ל היא בלתי מוסרית.
קביעת מעמדם המוסרי של המשפט הבינלאומי והאמנות הנוגעות להתנהגות צבא בעת מלחמה צורך ניתוח בפני עצמו – והלחץ של ארגונים בינלאומיים, המופעל כדי שצבאות לוחמים יתאימו את עצמם לכללי משפט זה אינו לגיטימי ולעתים קרובות אינו הוגן ועלול לגרום למדינה לפעול מלחמתית בצורה לא מוסרית, כלומר בדרך שתסכן את עניניהם של אזרחיה.
בהקשר זה יש לציין כי המדינה וזרועותיה – כולל מערכת הבטחון שלה – הם מנגנונים שתפקידם הגנה על זכויות האדם של אזרחיה. לפיכך, מחוייבותם נתונה קודם כל לאלה. אם תפעל המדינה בהתאם לחוקים בינלאומיים היא תבגוד בתכליתה ובהתחייבותה היסודית והראשונית, שנתונה לאזרחים משלמי המסים של המדינה שעליהם היא מגינה.
עוד הם טוענים כי ירי הפגזים מהווה עבירה על המשפט הבינלאומי שכן הוא מכוון כלפי אזרחים וגם מתבצע בהפרש זמן מירי הקסאמים, ולכן אינו בגדר תגובה אלא התקפה. ...ירי זה מפר את "עקרון הפרופורציונליות" האוסר פגיעה במטרות לגיטימיות – לוחמים ואובייקטים צבאיים, "במידה וההתקפה צפויה להביא לפגיעה בחיי אזרחים, לפציעתם ו/או לגרימת נזק אזרחי, אשר עולים על היתרון הצבאי החזוי מההתקפה".
מרוח העתירה, כפי שהיא מפורטת כאן, עולה שארגוני זכויות האדם (או, יותר נכון, אלה הטוענים להיותם כאלה), בדקו את העימות בין צה"ל לפלשתינאים בקנה המידה של "עקרון הפרופורציונליות" ומצאו כי צה"ל מפר אותו. העקרון, כפי שהוא מוצג בפסקה זו, עלול להביא ל"פגיעה במטרות אזרחיות, העולה על היתרון הצבאי" וגו'. אך ספק גדול הוא אם ניתן להעריך מתימטית, כפי שמתבקש מהדרך בה מוצגת הדרישה, את הרווח וההפסד המעורבים – במיוחד כאשר שיפוט אמיתי אינו יכול להפריד בין אזרחים ללא אזרחים – ואינו מצטמצם לזמן המסויים שבו נערכת מתקפה מסויימת. חיסולו של מפקד יחידת לוחמים, אפילו אם הוא "בלי דם על הידיים" הוא לרוב יותר רווחי במונחים של הצלת חיים מאשר חיסולה של כל היחידה – ופעולת חיסול כזו, אשר מתבצעת היום, יכולה להתבטא בביטול פיגוע המוני בעוד חדשים.
ההנחה העולה מהדרך בה מוגדרים ה"אסור" וה"מותר" על ידי הדין הבינלאומי המצוטטת בעתירה תואמת התבוננות מקומית או זמנית, כזו של עיסוק במי ובמה שמתקיימים כאן ועכשיו, ללא בדיקתן של ההשלכות האפשריות מעבר לזמן ולמקום.
החלת העקרונות המקובלים היום על בית הדין הבינלאומי על החלטות שננקטו בידי ארה"ב או בנות הברית במלחמת העולם השניה נגד גרמניה ויפן תביא למסקנה עגומה: ארה"ב ובנות הברית עלולים להיתפס, במושגים בני ימינו, כפושעות מלחמה, במיוחד אם תילקח בחשבון הכמות העצומה של האזרחים שנהרגו בהן.
בנוסף לכך, עד כמה מעשית דרישה כמו זו מצבא, כאשר, כפי שמזהירים העותרים, עלולים ראשיו לעמוד לבירור משפטי כלהלן:
ארגוני זכויות האדם מזהירים בעתירה, כי אם ההוראה לא תבוטל יסבך צה"ל את חייליו ומפקדיו בעבירות בינלאומיות ויעמיד אותם במצב שבו יהיו נרדפים בידי בתי משפט זרים וטריבונאלים בינלאומיים, טוענים הארגונים בעתירה לבג"ץ.
יש משום חוסר טעם, רגישות וטאקט, בגישה מאיימת מסוג זה, כאשר היא מופנית באצבע מאשימה על ידי ארגונים המצהירים על עצמם כעל כאלה הדואגים לזכויות האדם, במיוחד כאשר הם רומזים לאשמתם של חיילי צה"ל בפשעי מלחמה, הרבה לפני שהוכחה אשמתם.
מסיבה כלשהי – הנשענת על שילוב של בורות לגבי זכויות אדם עם הקשר השופע בעייתיות של התעלמות מפשעי הצד השני – מתעלמים תדיר נציגי הארגונים מהעובדה הראשית הנוגעת לקיומו של צבא כמו צה"ל, והיא שמדובר במנגנון שנועד להגן על זכויות אדם.
צבא כארגון זכויות אדם
כפי שמוצהר בעצם שמו, צה"ל – וכמוהו כל צבא שמטרתו המוצהרת להגן על זכויות האדם של אזרחי המדינה שהוא משרת – הוא ארגון שמטרתו הגנה על זכויות האדם. העובדה שהוא שייך למדינה מאורגנת ביעילות ושהוא, כשלעצמו, התגבש למהות עוצמתית ומתוחכמת מבחינה טכנולוגית במשך שנות קיומה של מדינת ישראל, אסור שתעוור את עיני המתבונן מלשכוח את מהותו ותכליתו.
כל צבא של מדינה שמכבדת את עצמה הוא קודם כל ארגון שתעודתו הגנה על זכויות האדם של אזרחיה. צבא הוא זרועה של הממשלה, שנועד, כמו המדינה כולה, להגן על זכויותיהם של אזרחיה ובראשם זכויות האדם שלהם: החיים והקנין.
התכלית כקנה מידה
הגדרת התכלית היא קנה המידה לכל ביקורת ענינית על ארגון. אם קיימת ביקורת לגבי תפקודו של צבא, היא צריכה להיעשות על רקע ההקשר של תכליתו; במובן זה, אם חפץ מישהו להתריע על ליקויים תפקודיים של צה"ל בנושא פגיעה בזכויות האדם של אוכלוסיית האוייב, חייבים הדברים להיעשות בהקשר של בדיקת התועלת שפעולה זו אמורה להביא לזכויות האדם. ירי תותחים, למשל, אינו צריך להיתפס כבסכנה לזכויות האדם של אזרחי האוייב אלא כהגנה על זכויות האדם של אזרחי ישראל. כך יש לראות כל פעולה של צבא ישראל – ככזו שמטרתה היא, קודם כל, הגנה על זכויות האדם של אזרחי ישראל.
בהקשר זה, יש לציין כי אין זכויות האדם של בני שני הצדדים נמצאים בהכרח בניגוד בכל הקשר, אך עדיין הצד הלא מוסרי, שהוא יוזם הפגיעה בזכויות האדם של הצד השני, מייצר גם את הסכנה לזכויות האדם של אזרחי הצד שלו. בסכסוך בין ישראל לאויבותיה, קובע המוסר האובייקטיבי כי הפגיעה – או האיום בפגיעה – על זכויות האדם של האוכלוסיה הפלשתינאית הם תוצר של האלימות ואי המוסריות של הצד הפלשתיני. באותו הקשר, אם נפגע "חף מפשע" פלשתיני על ידי יירוט מכוניתו של מחבל בכיר, האחראי לפגיעה בו איננו צה"ל אלא האוייב המאיים על זכויות החיים של אזרחי ישראל: המחבל.
הקשר הפעולה
לנוסחה זו יש להוסיף את הקשר הפעולה שבתוכה נמצא הארגון הנדון: במקרה של צבא, נתונה התחייבותו הראשונית של הצבא להגנה על זכויותיהם של אזרחי המדינה שבמסגרתה הוא פועל: כפי שצבא ארה"ב אינו מתבקש לפעול נגד עניניה של אמריקה או אזרחיה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שמחוייבותו המוסרית הראשית של צה"ל נתונה לזכויותיהם של אזרחי ישראל. כמו בכל מקרה של פעולת ארגון כלשהו, תעודתו הראשונה של צבא מוסרי היא לפעול למען מעסיקיו ובהתאם לעניניהם. בהקשר מעוות – כזה שתובע היום האוייב מצה"ל – דואג הצבא קודם כל לזכויותיהם של בני אוכלוסיית האוייב. אם היה צה"ל מציב את זכויותיהם של בני אוכלוסיית האוייב מעל אלה של אזרחי ישראל, הוא היה הופך, מבחינה מוסרית, לבוגד.
וזה גם מעמדו המוסרי של כל מי שדוחף את צבא ההגנה לישראל למצב שבו יהיה, במקום זה, צבא הגנה של אחרים – וקל וחומר של אויביו.
כדי למנוע בלבול בתחום זה יש ללמוד וליישם במציאות את היחס הנכון בין מושגי זכויות האדם, והקשר בין אתיקה למלחמה