סיני אחד
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 861
סיני אחד
הצורה בה מתייחסת סין לזכויות האדם בתוך גבולותיה ידועה לשמצה: המונים אובדים בדרך הלא-אנושית שבה מוצאת לנכון הממשלה הסינית להתייחס אל אזרחיה, תוך הפרת זכויות האדם של מאות מליונים מהם. על רקע זה, איך ניתן להסביר את העובדה שסין מוצאת לנכון לצאת נגד ישראל עקב הריגה מוטעית של סיני אחד בלבנון?
בעיצומם של הקרבות בלבנון מצאה לנכון סין להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל. הסיבה לכך: הריגתו של איש או"ם סיני, שהיה בין ארבעה אנשי או"ם שנהרגו מפגיעת הפצצה של צה"ל על עמדת או"ם. קופי ענאן, מזכיר הארגון, אשר העלה חשד שישראל עשתה את המעשה בכוונה, ניסה פעמים מספר להפיק החלטה אנטי-ישראלית בנושא, ונתקל בהתנגדותה של ארה"ב לכל החלטה שממנה ישתמע שישראל התכוונה להרג.
מה שמושך את תשומת הלב בענין הוא התנהגותה של סין עתירת האוכלוסין, אשר מצאה לנכון לעשות ענין דיפלומטי ממותו של נציג אחד שלה, כאשר מכל דרך התנהגותה הפוליטית של סין נראה כי אין סין מגלה דאגה לאזרח יחיד שלה. הבנת הדבר תועיל להבנת החשיבה של תרבות קולקטיביסטית, שהיא אחת מהאומות העריצות הגדולות ביותר – ואולי גם המסוכנת ביותר – עלי אדמות..
עקרון ופשרה
העקרון שמעורב הוא העקרון: סיני אחד, עבור הסינים, אינו מהווה אבדן שאין סין יכולה לעמוד בו, אבל סיני מגלם את העקרון של סין; בכל סיני רואה הדיפלומטיה הסינית ערך סמלי, המייצג את סין כולה. הבנת העובדה שבה מייצג היחיד הסיני את האומה הסינית חושפת את הגישה הסינית ליחיד, אשר אינה מהווה דאגה לזכויותיו של אדם – אלא לזכויותיה של האומה הסינית כולה. למעשה, אין האדם היחיד נתפס בסין כיחידה בעלת ערך כשלעצמה אלא כמייצגת עקרון – והעקרון הוא סין. מנקודת מבט זו, כשפגעה ישראל בסיני, פגעה ישראל, לטוב או לרע, בסין – והסינים פועלים על פי פוליטיקה שאיננה סובלת פשרות. שתיקה על הריגת אדם תהווה, לפי התפישה הפוליטית הסינית, פשרה.
סין מייצגת, בהקשר המצב הנתון, גישה מסויימת לפוליטיקה. קרוב לגישה זו קופי ענאן, אשר משתדל, תוך הפעלת כל ההשפעה שהוא יכול לגייס, להפיק הוקעה של ישראל, כי הוא חש שלא ייתכן שייהרגו ארבעה אנשי או"ם ללא תלונה או תגובה. למעשה, הדרך שבה נוקטת היום ישראל, בצאתה למלחמה בגלל חטיפת שלושה חיילים, מובנת על ידי אומות רבות בשל הסכימן עם אותו עקרון: ששלושה חיילים מהווים פגיעה בריבונות הישראלית. אך ישראל אינה יכולה לגייס לטובת ענינה הסכמה חזקה יותר מכיוון שבשנים האחרונות נקטה ישראל יותר מפעם אחת בויתור כלפי פעולות איבה שהופנו נגדה.
מנקודת מבט זו נתפש הויתור הישראלי כפשרה עקרונית – ופשרה כזו היא דבר שקשה מאד לשחזר. זו התשובה לשאלה לגבי אבדן ה"הרתעה" הישראלית. היא אבדה בשל מה שנתפש על ידי האומות כפשרה עקרונית, וחלקים גדולים ממנה מקורם בויתור על תגובה ראוייה של ישראל כנגד פעולות איבה שהופנו נגדה, בין היתר, בגבול הצפון.
במלחמה בצפון, שאותה פתחה בעקבות פעולת ההתקפה של החיזבללה על צה"ל נזכרה, למעשה, ישראל, קצת מאוחר מדי, להגיב על פגיעה עקרונית בריבונותה. זהו איחור של מספר שנים, אשר מדינה בעלת מודעות עקרונית לריבונותה לא תרשה לעצמה.
איכפתיות פוליטית ורגשית
מה שסין מדגימה בכך שהיא מתלוננת נגד ישראל בשל סיני אחד שנהרג בטעות, הוא, באופן הנראה אבסורדי, את האיכפתיות שלה על פגיעה באדם לא בשל אי אנושיות אלא בשל היותו של אזרח שלה חלק ממנה. על אף היותה מדינה קומוניסטית צעירה ביחס מתנהגת סין כמעצמה בעלת מסורת של שנים רבות. ישראל, אשר לא ניתן להאשימה בהקפדה כזו על ריבונותה, רחוקה היום מלהיות במצב שבו תצליח לשכנע אפילו את התומכות במדיניותה – בשל שנים ארוכות שבהן הפגינה מה שיכול להתפרש פוליטית רק כפשרה עקרונית.
זה המחיר שעליו משלמים היום תושבי הדרום והצפון על שנים שבהן הופגזו ישובי גוש קטיף, מבלי שתיווצר בישראל תגובה צבאית משמעותית. בישראל נוצר ניתוק בין האיכפתיות הרגשית שיש, באופן טבעי, ליהודי לגבי כל פגיעה ביהודי אחר – אפילו אם מדובר בפגיעה ביהודי שהוא בן לקהילה יהודית בעולם. ממשלת מדינת ישראל, כנראה מתוך רצון של מניעת הסתבכויות פוליטיות, יצרה במערכת שלה סוגים של ניתוק פסיכולוגי ורגשי, כמו בין אזרחיה הנתונים למתקפה בצפון ובדרום לבין אזרחי המרכז, בין אזרחיה היושבים בתוך הקו הירוק לבין "מתנחלים", וכלפי חוץ התבטא סוג זה של ניתוק באי איכפתיות פוליטית, שחוזרת היום אל מדינת ישראל כבומרנג.
סוגיית הריבונות הנפגעת קשורה במיוחד במצב בלבנון, כי ההקשר הלבנוני מספק בעיות מסובכות מבחינה זו; החיזבללה מהווה, כשלעצמו, כרסום בריבונות הלבנונית המקורית ולמעשה הוא מהווה כוח דתי קיצוני זר שכבש את המדינה הדמוקרטית. המעורבות רבת השנים של סוריה, אשר הגיעה עד כדי קרבות בין צה"ל לצבא הסורי במלחמת "שלום הגליל", היוותה הסכמה עם הגדרת חוקי המשחק המלחמתיים על ידי סוריה. צורה זו של כניעה לתפישת המלחמה הסורית פוגעת בישראל עד היום, באשר ברור כי הסורים, המעורבים ישירות בעוצמת המכות שסופגת ישראל, נהנים מכך שהם מוגדרים כ"בלתי מעורבים" במלחמה.
אחריות קולקטיבית
ההנאה של מדינות תוקפניות ממעמד חסין כל עוד אין הן מבצעות את תוקפנותן משטחן ממש אינה מקובלת על ידי מי שמנתח מצבים פוליטיים על פי השכל הישר; אי אפשר שלא לראות את הקשר בין תפישת הסורים והאירנים התומכים באספקת נשק לחיזבללה כ"בלתי מעורבים" לבין התפישה הפוליטית הנאיבית, הרואה את אזרחי מדינות האוייב כ"חפים מפשע"; בכל המקרים הללו, מדובר בהגדרות אשר פוגעות במסכימים להן ומכך משתמע שהן משרתות, למעשה, את התוקפנים.
הסכמה עם סוג זה של הגדרות, אשר משחרר מאחריות את האחראיות לאלימות, נתפש על ידי מי שאינו מקבל את מפתח הכללים האירופאים המקובל במלחמה, כצורה של התאבדות לאומית. לכן איבדה ישראל נקודות "הרתעה" רבות בכל פעם שמחלה לאוייב על כך שהתחשבה ב"חפים מפשע" שלו – ומאידך, הרוויחה צבאית ופוליטית כאשר יצאה לפעולות צבאיות נרחבות עקב פיגועים. פעולת ענישה כדוגמת זו שביצעה ישראל בג'נין בתגובה על פיגוע טרור בבית מלון בנתניה היא דוגמה לגישה המטילה אחריות קולקטיבית צודקת על ארגוני המחבלים והאוכלוסיות התומכות בהם – וזו הסיבה שבגללה יש תמיכה רבה לפעולה הצבאית המקיפה שישראל מבצעת היום בלבנון.
הסכנה המוסרית
הסכנה הגדולה בפעולות מסוג זה היא מוסרית: אף כי הפגיעה באוכלוסיה אזרחית של מדינה שהטרור כבש איננה באחריות הפוגע, אם הוא עוסק בהגנה עצמית, יש לבדוק היטב את מוסריות הפעולה על חלקיה ורבדיה; יתכן שקיים בארסנל הפעולות הישראלי פתרון טוב יותר לאלימות החיזבללה, מאשר פעולה על פי ההסכמה לכללי המלחמה המערביים.
בהקשר זה, יש מקום לבדוק אם אין ידה של ישראל יכולה להגיע לראשים האמיתיים של התוקפנות כנגדה, החל מגורמים המספקים הנחיות לחיזבללה וכלה בהנהגותיהן של המדינות המסייעות להתקפות על אזרחי ישראל באספקת נשק. אל לנו לשכוח שיש לנו ידע שאומר בצורה ברורה שהחיזבללה אינו אלא חייל אחד בצבא הכולל כמה אומות ערביות – וגם לא לשכוח שהמלחמה בלבנון איננה עימות מקומי בין ישראל לאויבותיה, אלא קרב במלחמה כוללת, אשר בה מעורבות גם ארה"ב ואירן.
אולי הדבר החשוב ביותר למדיניותה של ישראל היום – ומה שעשוי להיות תחילת הדרך להשבת "ההרתעה" שאבדה לה – יהיה הצהרה ברורה שלה שתטיל אחריות ישירה לפגיעות שאזרחיה סובלים, על כל גורם המעורב בפגיעה בה, כולל כאלה הרחוקים מגבולה, כמו אירן, אשר מספקת לחיזבללה את משאביו.
ישראל, המתמודדת מזה דורות עם התקפות חוזרות ונשנות, צריכה לזכור את העובדה שאפילו מדינה כמו סין אינה מוחלת על אבדן אזרח שלה – ולהסיק מכך חלק ממפתח התנהגות פוליטית אשר אינה מוחלת על פגיעה באזרחיה, כפי שישראל עשתה לא מעט בשנים האחרונות.
בהקשר זה צריכה ישראל להיות, לפחות כמו סין או קופי ענאן, בעלת איכפתיות כלפי כל אזרח שלה המאויים על ידי גורם זר. ישראל צריכה לקחת בחשבון כי כל איום כזה הוא איום על ריבונותה – ועל מעמדה. אם רוצה ישראל להיתפש כרצינית על ידי אומות העולם – אויבות וידידות כאחד – אסור לה למחול על פגיעה אף באזרח אחד שלה. אם אין להנהגה הישראלית אינסטינקטים רגשיים לאומיים בריאים, היא צריכה לאמץ, כצעד פתיחה, לפחות מודעות פוליטית מתאימה.
סיני אחד
הצורה בה מתייחסת סין לזכויות האדם בתוך גבולותיה ידועה לשמצה: המונים אובדים בדרך הלא-אנושית שבה מוצאת לנכון הממשלה הסינית להתייחס אל אזרחיה, תוך הפרת זכויות האדם של מאות מליונים מהם. על רקע זה, איך ניתן להסביר את העובדה שסין מוצאת לנכון לצאת נגד ישראל עקב הריגה מוטעית של סיני אחד בלבנון?
בעיצומם של הקרבות בלבנון מצאה לנכון סין להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל. הסיבה לכך: הריגתו של איש או"ם סיני, שהיה בין ארבעה אנשי או"ם שנהרגו מפגיעת הפצצה של צה"ל על עמדת או"ם. קופי ענאן, מזכיר הארגון, אשר העלה חשד שישראל עשתה את המעשה בכוונה, ניסה פעמים מספר להפיק החלטה אנטי-ישראלית בנושא, ונתקל בהתנגדותה של ארה"ב לכל החלטה שממנה ישתמע שישראל התכוונה להרג.
מה שמושך את תשומת הלב בענין הוא התנהגותה של סין עתירת האוכלוסין, אשר מצאה לנכון לעשות ענין דיפלומטי ממותו של נציג אחד שלה, כאשר מכל דרך התנהגותה הפוליטית של סין נראה כי אין סין מגלה דאגה לאזרח יחיד שלה. הבנת הדבר תועיל להבנת החשיבה של תרבות קולקטיביסטית, שהיא אחת מהאומות העריצות הגדולות ביותר – ואולי גם המסוכנת ביותר – עלי אדמות..
עקרון ופשרה
העקרון שמעורב הוא העקרון: סיני אחד, עבור הסינים, אינו מהווה אבדן שאין סין יכולה לעמוד בו, אבל סיני מגלם את העקרון של סין; בכל סיני רואה הדיפלומטיה הסינית ערך סמלי, המייצג את סין כולה. הבנת העובדה שבה מייצג היחיד הסיני את האומה הסינית חושפת את הגישה הסינית ליחיד, אשר אינה מהווה דאגה לזכויותיו של אדם – אלא לזכויותיה של האומה הסינית כולה. למעשה, אין האדם היחיד נתפס בסין כיחידה בעלת ערך כשלעצמה אלא כמייצגת עקרון – והעקרון הוא סין. מנקודת מבט זו, כשפגעה ישראל בסיני, פגעה ישראל, לטוב או לרע, בסין – והסינים פועלים על פי פוליטיקה שאיננה סובלת פשרות. שתיקה על הריגת אדם תהווה, לפי התפישה הפוליטית הסינית, פשרה.
סין מייצגת, בהקשר המצב הנתון, גישה מסויימת לפוליטיקה. קרוב לגישה זו קופי ענאן, אשר משתדל, תוך הפעלת כל ההשפעה שהוא יכול לגייס, להפיק הוקעה של ישראל, כי הוא חש שלא ייתכן שייהרגו ארבעה אנשי או"ם ללא תלונה או תגובה. למעשה, הדרך שבה נוקטת היום ישראל, בצאתה למלחמה בגלל חטיפת שלושה חיילים, מובנת על ידי אומות רבות בשל הסכימן עם אותו עקרון: ששלושה חיילים מהווים פגיעה בריבונות הישראלית. אך ישראל אינה יכולה לגייס לטובת ענינה הסכמה חזקה יותר מכיוון שבשנים האחרונות נקטה ישראל יותר מפעם אחת בויתור כלפי פעולות איבה שהופנו נגדה.
מנקודת מבט זו נתפש הויתור הישראלי כפשרה עקרונית – ופשרה כזו היא דבר שקשה מאד לשחזר. זו התשובה לשאלה לגבי אבדן ה"הרתעה" הישראלית. היא אבדה בשל מה שנתפש על ידי האומות כפשרה עקרונית, וחלקים גדולים ממנה מקורם בויתור על תגובה ראוייה של ישראל כנגד פעולות איבה שהופנו נגדה, בין היתר, בגבול הצפון.
במלחמה בצפון, שאותה פתחה בעקבות פעולת ההתקפה של החיזבללה על צה"ל נזכרה, למעשה, ישראל, קצת מאוחר מדי, להגיב על פגיעה עקרונית בריבונותה. זהו איחור של מספר שנים, אשר מדינה בעלת מודעות עקרונית לריבונותה לא תרשה לעצמה.
איכפתיות פוליטית ורגשית
מה שסין מדגימה בכך שהיא מתלוננת נגד ישראל בשל סיני אחד שנהרג בטעות, הוא, באופן הנראה אבסורדי, את האיכפתיות שלה על פגיעה באדם לא בשל אי אנושיות אלא בשל היותו של אזרח שלה חלק ממנה. על אף היותה מדינה קומוניסטית צעירה ביחס מתנהגת סין כמעצמה בעלת מסורת של שנים רבות. ישראל, אשר לא ניתן להאשימה בהקפדה כזו על ריבונותה, רחוקה היום מלהיות במצב שבו תצליח לשכנע אפילו את התומכות במדיניותה – בשל שנים ארוכות שבהן הפגינה מה שיכול להתפרש פוליטית רק כפשרה עקרונית.
זה המחיר שעליו משלמים היום תושבי הדרום והצפון על שנים שבהן הופגזו ישובי גוש קטיף, מבלי שתיווצר בישראל תגובה צבאית משמעותית. בישראל נוצר ניתוק בין האיכפתיות הרגשית שיש, באופן טבעי, ליהודי לגבי כל פגיעה ביהודי אחר – אפילו אם מדובר בפגיעה ביהודי שהוא בן לקהילה יהודית בעולם. ממשלת מדינת ישראל, כנראה מתוך רצון של מניעת הסתבכויות פוליטיות, יצרה במערכת שלה סוגים של ניתוק פסיכולוגי ורגשי, כמו בין אזרחיה הנתונים למתקפה בצפון ובדרום לבין אזרחי המרכז, בין אזרחיה היושבים בתוך הקו הירוק לבין "מתנחלים", וכלפי חוץ התבטא סוג זה של ניתוק באי איכפתיות פוליטית, שחוזרת היום אל מדינת ישראל כבומרנג.
סוגיית הריבונות הנפגעת קשורה במיוחד במצב בלבנון, כי ההקשר הלבנוני מספק בעיות מסובכות מבחינה זו; החיזבללה מהווה, כשלעצמו, כרסום בריבונות הלבנונית המקורית ולמעשה הוא מהווה כוח דתי קיצוני זר שכבש את המדינה הדמוקרטית. המעורבות רבת השנים של סוריה, אשר הגיעה עד כדי קרבות בין צה"ל לצבא הסורי במלחמת "שלום הגליל", היוותה הסכמה עם הגדרת חוקי המשחק המלחמתיים על ידי סוריה. צורה זו של כניעה לתפישת המלחמה הסורית פוגעת בישראל עד היום, באשר ברור כי הסורים, המעורבים ישירות בעוצמת המכות שסופגת ישראל, נהנים מכך שהם מוגדרים כ"בלתי מעורבים" במלחמה.
אחריות קולקטיבית
ההנאה של מדינות תוקפניות ממעמד חסין כל עוד אין הן מבצעות את תוקפנותן משטחן ממש אינה מקובלת על ידי מי שמנתח מצבים פוליטיים על פי השכל הישר; אי אפשר שלא לראות את הקשר בין תפישת הסורים והאירנים התומכים באספקת נשק לחיזבללה כ"בלתי מעורבים" לבין התפישה הפוליטית הנאיבית, הרואה את אזרחי מדינות האוייב כ"חפים מפשע"; בכל המקרים הללו, מדובר בהגדרות אשר פוגעות במסכימים להן ומכך משתמע שהן משרתות, למעשה, את התוקפנים.
הסכמה עם סוג זה של הגדרות, אשר משחרר מאחריות את האחראיות לאלימות, נתפש על ידי מי שאינו מקבל את מפתח הכללים האירופאים המקובל במלחמה, כצורה של התאבדות לאומית. לכן איבדה ישראל נקודות "הרתעה" רבות בכל פעם שמחלה לאוייב על כך שהתחשבה ב"חפים מפשע" שלו – ומאידך, הרוויחה צבאית ופוליטית כאשר יצאה לפעולות צבאיות נרחבות עקב פיגועים. פעולת ענישה כדוגמת זו שביצעה ישראל בג'נין בתגובה על פיגוע טרור בבית מלון בנתניה היא דוגמה לגישה המטילה אחריות קולקטיבית צודקת על ארגוני המחבלים והאוכלוסיות התומכות בהם – וזו הסיבה שבגללה יש תמיכה רבה לפעולה הצבאית המקיפה שישראל מבצעת היום בלבנון.
הסכנה המוסרית
הסכנה הגדולה בפעולות מסוג זה היא מוסרית: אף כי הפגיעה באוכלוסיה אזרחית של מדינה שהטרור כבש איננה באחריות הפוגע, אם הוא עוסק בהגנה עצמית, יש לבדוק היטב את מוסריות הפעולה על חלקיה ורבדיה; יתכן שקיים בארסנל הפעולות הישראלי פתרון טוב יותר לאלימות החיזבללה, מאשר פעולה על פי ההסכמה לכללי המלחמה המערביים.
בהקשר זה, יש מקום לבדוק אם אין ידה של ישראל יכולה להגיע לראשים האמיתיים של התוקפנות כנגדה, החל מגורמים המספקים הנחיות לחיזבללה וכלה בהנהגותיהן של המדינות המסייעות להתקפות על אזרחי ישראל באספקת נשק. אל לנו לשכוח שיש לנו ידע שאומר בצורה ברורה שהחיזבללה אינו אלא חייל אחד בצבא הכולל כמה אומות ערביות – וגם לא לשכוח שהמלחמה בלבנון איננה עימות מקומי בין ישראל לאויבותיה, אלא קרב במלחמה כוללת, אשר בה מעורבות גם ארה"ב ואירן.
אולי הדבר החשוב ביותר למדיניותה של ישראל היום – ומה שעשוי להיות תחילת הדרך להשבת "ההרתעה" שאבדה לה – יהיה הצהרה ברורה שלה שתטיל אחריות ישירה לפגיעות שאזרחיה סובלים, על כל גורם המעורב בפגיעה בה, כולל כאלה הרחוקים מגבולה, כמו אירן, אשר מספקת לחיזבללה את משאביו.
ישראל, המתמודדת מזה דורות עם התקפות חוזרות ונשנות, צריכה לזכור את העובדה שאפילו מדינה כמו סין אינה מוחלת על אבדן אזרח שלה – ולהסיק מכך חלק ממפתח התנהגות פוליטית אשר אינה מוחלת על פגיעה באזרחיה, כפי שישראל עשתה לא מעט בשנים האחרונות.
בהקשר זה צריכה ישראל להיות, לפחות כמו סין או קופי ענאן, בעלת איכפתיות כלפי כל אזרח שלה המאויים על ידי גורם זר. ישראל צריכה לקחת בחשבון כי כל איום כזה הוא איום על ריבונותה – ועל מעמדה. אם רוצה ישראל להיתפש כרצינית על ידי אומות העולם – אויבות וידידות כאחד – אסור לה למחול על פגיעה אף באזרח אחד שלה. אם אין להנהגה הישראלית אינסטינקטים רגשיים לאומיים בריאים, היא צריכה לאמץ, כצעד פתיחה, לפחות מודעות פוליטית מתאימה.