על הרוע המדיני
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 913
על הרוע המדיני
אנליזה ערכית
במכוון או שלא במכוון, קלע שרון למטרה כשהשווה בין צ'מברליין לבוש וחשף בנאומו זה עצב רגיש, עמוק ויסודי ביותר של מדיניות המערב למול אויביו: האמונה בכוחו של הרע.
אמונה זו, שהיא נוצרית ביסודה, איננה מתירה לאומות המערב, מבחינה פסיכולוגית ולכן גם פוליטית, לנהל מדיניות של חיסול גמור של הרוע. דבר זה נובע מהנחה שרוע חייב להתקיים בכל הקשר מורכב לפחות במידה מסוימת. הנחה זו מתאשרת על ידי עצם המעגליות שבעובדה שהמדינאי במערב, כחלק מציבור המחזיק בעקרונות נוצריים, רואה את עצמו כחוטא מתוקף היותו מחזיק בתיאוריה הנוצרית של רוע הכרחי ולפיכך מנהל מדיניות של פשרה כלפי הרע.
אף כי בפועל, כאשר מתנהלת מלחמה, עוסקים צבאות המדינות המערביות בחיסול הדדי של מטרות, הרי עקרונית הם משתיתים את מלחמתם על פשרה קבועה וזו באה לידי ביטוי בשלושה מאפיינים עיקריים, המשרתים זה את זה:
א. הצהרה על אי קיומו של צדק מוחלט.
ב. סליחה חסרת-ביקורת על פשעים.
ג. שיתוף פעולה עם מבצעי פשעים.
כפי שניתן לראות, מדובר בהצהרה ובפעולה אשר מסתכמת באישור, הסכמה ושיתוף פעולה עם הרוע, אשר הופך, למעשה, את מבצעם, לפושע בפועל, בדרך הבאה:
א. ההצהרה על אי קיומו של צדק מוחלט אומרת, למעשה, שבכל אדם או פעולה או תנועה יש גם מן החטא, ומכך היא מסיקה שכל אחד הוא גם פושע, וזאת מבלי להעביר קו עקרוני בין פשעים קטנים לגדולים, שבין אדם לחברו או שבין אדם למקום, ובין כאלה שניתנים להשבה על ידי תשלום ובין כאלה שלא ניתן להשיבם. הצהרה מסוג זה – הנתמכת, כפי שניתן להבין, בתפישות פילוסופיות שהפוסט-מודרניזם בראשן – איננה מאפשרת להגן על עמדות הצדק ולמעשה מפקירה, מבחינה רעיונית, את הצודק בידי הפושע ובכך מסגירה חפים מפשע לידי רשעים.
ב. הסליחה חסרת הביקורת מאפשרת לבני עוולה לבצע, מעשית, פשעים נוראים, מתוך ידיעה שיש להם אפשרות לקבל סליחה ללא תנאים וללא השגחה על כך שהם באמת ניחמים על מעשיהם. סליחה מסוג זה, אשר אומות העולם הנוצריות כופות על ישראל, אינה אלא הזמנה למעשי פשע ואי צדק קבועים וסיטונאיים בהגדרה, מכיוון שהיא מהווה הצהרה על שיטה, על עקרון ולא יוצא מן הכלל אשר, לעתים רחוקות, ניתן, אולי, לבצעו. יתרה מזו, שיטת הסליחה המחזורית – מעין "דלת מסתובבת" של כפרת עוונות בנוסח "אחטא ואשוב" מדינית, נעשית על ידי אלה שלא נפגעו על חשבון דמם של הנפגעים – שרק להם – אם בכלל - מותר לסלוח.
ג. שיתוף הפעולה עם הפושע, המתבצע כדי למנוע פשע, לקוי מבחינה מוסרית כבר בתחילתו – ולא רק מן הבחינה הפרגמטיסטית (אף כי זו רעה חולה כשלעצמה): אין צדק בעשיית אי צדק – וגם ביצוע של אי צדק "קטן" הופך את מבצעו לפושע. זה שיש פושעים גדולים ופושעים קטנים אינו אומר שהפשע הקטן מוריד מן הפשע הגדול – ואינו אומר שיש הצדקה לבצע פשע קטן כדי להינצל מפשע גדול. אם אדם מחליט להפסיד יותר בכדי להימנע מעוול זה אינו פשע, אך אם אדם מצהיר כי זה צודק לבצע פשע או לשתף פעולה עם פושע מתוך אישור הפשע או טיהור השרץ, משמעותו המוסרית של הדבר סיוע לפשע ומשמעותו המעשית אי מיגורו.
כאשר מועלה עקרון זה, על גרסאותיו השונות, לדרגה של מדיניות מוצהרת – כמו במתן פרס לכאלה שמשיגים "פשרה" (ודוגמה לכך הסכמי השלום עם הפלשתינים) - משמעותה המעשית מתן אפשרות קבועה לרוע להשיג את מטרותיו.
כך קורה בכל נסיון של שבירת קרח במתח שבין עמים, כמו זה שקיים בין העם היהודי למתנגדיו במזרח התיכון. הרצון לשבור מתח זה הוא אשר מאפשר, פעם אחר פעם, לאומות העולם, להקריב עמים ו/או מדינות שלמות לעריצים ופושעים מדיניים אלימים כדי להרוויח עוד שעה, יום או שנה של שרידותם הפוליטית.
כי גישת צ'מברלין לאמיתה איננה – כפי שמוצג הדבר - האמונה הכנה ברצונו של הזאב בשלום אלא המחשבה שניתן, כדי לספק את תיאבונו של הזאב באופן זמני, על ידי שה מן העדר.
מדיניות מסוג זה, מסתבר, אשר הופעלה על ידי שר החוץ הבריטי צ'מברליין בנסיונו המפורסם הנואל להשיג שלום עם היטלר, לא נזנחה עם ההכרה באי מעשיותה עקב המקרה העגום של מלחמת העולם הנוראה - והראיה לכך היא ההמשך המתמיד של הפעלתה על ידי אומות המערב ובראשן ארה"ב במשך עשרות השנים של המלחמה ה"קרה".
זהו, למעשה, גם העקרון העומד היום ביסוד מדיניות המערב, אשר דוחפת מדינות כמו ישראל להקריב יותר ויותר משטחה, אנשיה ועקרונותיה, מתוך רעיון נאיבי שהדבר יספק את האויב – או מתוך המחשבה הפרגמטיסטית שניתן יהיה בכך לקנות עוד ועוד זמן ולגרור את המצב הלא-מוסרי למשך דורות.
סוג זה של "שלום", אם וכאשר הוא מתבסס על תכנון קר, מבטא רוע מדיני באשר משמעותו המעשית המתמדת תשלום של שוחד וכופר נפש יקר לתוקפן, מה שגורם נזק בל ישוער לחפים מפשע ומגדיל בהתמדה את כוחו ותיאבונו של הרע.
במונחים של משל הזאב והכבשים, לא מדובר, במצב המדיני של ימינו, בנתינת השה למאכל הזאב, אלא בהפיכת הכבשה החזקה, המסוגלת להגן על עצמה, לחלשה – ובהפיכת הכבשה שאינה מסוגלת לקיים את עצמה לזאב החי על הטרף.