על מוסריות המלחמה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 893
על מוסריות המלחמה
עומדים אנו היום, ערב פתיחת ההתקפה האמריקאית נגד עיראק, בפתחה של המלחמה המוסרית ביותר בעידן החדש – והדבר שהוא, אולי, המדהים ביותר בהקשר זה הוא שאין כמעט בנמצא קולות המדברים בשבחה של מוסריות זו ובמשמעותה.
מוסריותה של מלחמה זו נעוצה בצדקתה המוחלטת, בהיותה פעולה מובהקת של הטוב נגד הרע – ובמיוחד בכך שבניגוד למלחמת-תגובה, היא מלחמה יזומה: מלחמת רשות. בתקופתנו ובתרבותנו, בה מתגברת ההשפעה הנוצרית וכופה אף על ישראל הלא-נוצרית (כביכול) להילחם אך ורק בתגובה (מוכחת) וכהגנה מיידית, חשובה ביותר ונדירה מאד הופעתה של מלחמה יזומה, התקפית, של הטוב כנגד הרע. במובן זה, עולה מלחמה זו במוסריותה אפילו על מלחמת העולם השניה, שהיתה אף היא מלחמת תגובה לפשעי הנאצים. דבר זה, מציין, כשלעצמו, צעד גדול שנעשה קדימה על ידי החלק הבריא של האנושות בהבנת מחוייבות פעולתו של הטוב כלפי הרוע, לאמור: הבא להרגך השכם להרגו; מהפכה תפישתית וביצועית גם יחד.
מלחמה כה מוסרית היא בעלת משמעות חינוכית כלל-עולמית; היא מאפשרת לטובים שבנו לצפות באירוע נדיר בייחודו ובעוצמתו בהסטוריה החדשה – ולתמוך בו. בנוסף לכך, אסור לנו לתת לרוע להסיח את דעתנו ממוסריותה של מלחמה זו, פעולה שבה הוא עוסק בכל כוחו עד לרגע האחרון.
שכן, מעבר לפרטים הלא עקרוניים, המשניים והלא-חשובים, מה שחשוב הוא שמלחמתה של ארה"ב נגד עירק היא הדבר הקרוב ביותר שיכולים אנו לראות בימינו אלה למלחמת הטוב העולמי נגד הרע העולמי. עבור רובנו, זוהי שעת מבחן ואם אין אנו יודעים לראות את הטוב משמעו של דבר היא שהרוע הצליח לנצח אותנו ועל ידי הסחת הדעת שלו הוא הצליח לגרום לנו שלא לראות את הטוב העצום שבא לידי ביטוי במלחמה זו.
אין שום ספק בכך שהרוע הצליח לגרום לרבים וטובים מאיתנו שלא להבחין בעצמתה המוסרית של המלחמה המתקרבת. יש ביניהם השואלים, כפי שעושה זאת השמאל, "מדוע, בדיוק, עושה אמריקה מה שהיא עושה, האם למען הצדק או למען נפט?" או, כפי שניסח זאת מישהו: "האם בוש הוא לוחם חירות או טכסני רודף בצע?" יש העוסקים בתהיות על "המחיר שתצטרך ישראל לשלם אחרי המלחמה" ורבים, כמובן, עסוקים בניילונים, מסיכות גז וחדרים אטומים מכדי לעסוק במהותה של המלחמה הזו.
אלה וגם אלה מחמיצים את החשוב והאמיתי שבה:
האמת היא שאין הבדל עקרוני בין מלחמה לחירות לבין ביקוש רווח. (יתרה מכך: מלחמה למען ערכים נאצלים כוללת את שניהם.) האמת היא שבעיות ידועות כמו אינטרסים כלכליים אמריקניים, דרישות מחלקת המדינה מישראל, מתווה בוש או עובדת החזקת יונתן פולארד במאסר, גרועים ככל שיהיו, אינם צריכים להוות שיקול בהערכה המציאותית של המלחמה; אין לתת לבעיות מסוג זה לגרוע מערכה המוסרי העצום של המלחמה ובכך להחמיץ את גודל השעה, את משמעותה והשלכותיה. וההחמצה העיקרית עלולה להיות החמצת תחושת השותפות במעשה מוסרי וההצטרפות לצד הלא נכון של העימות העולמי שבו מדובר.
לצורך הערכה נכונה ומציאותית של ההקשר שבו מדובר, עלינו לאמץ את נקודת המבט של אושוויץ – או, נכון יותר, של אסיר במחנה ריכוז נאצי. עלינו לשאול את עצמנו האם הוא – ניצול ההשמדה - היה שואל את האמריקנים שבאו לשחרר אותו מציפרני החיה הנאצית אם הם עשו זאת למען אינטרסים כלכליים או מתוך רגשי חמלה ואהדה? לא. הוא לא היה עושה זאת. בלי שום קשר לצורה בה אנו מפרשים את התשובה לשאלה זו, היא היתה מתגמדת לנוכח העובדה שנקבעת כאשר משוחררים עבדים מבית אסורים.
וזו משמעותה האמיתית של המלחמה הזו: מלחמת שחרור. לא פחות מכך.
כשארה"ב, האומה הגדולה, החזקה והמוסרית ביותר היום עלי אדמות, מחליטה לסכן מאות אלפי חיילים מתנדבים מבין אזרחיה כדי לפטור את העולם מקיומה של הדיקטטורה העירקית, אוייב האנושות והאנושיות, שהיא מחנה ריכוז, בית אסורים ומתקן עינויים גם במשך שנים רבות, אין שום אדם יכול להתעלם ממוסריותו של מעשה זה ולהישאר אדם מוסרי.
האם יכול אדם שפוי להתעלם ממשמעותה המוסרית הכלל-עולמית – והחינוכית-פוליטית - של מלחמה בסדר גודל כזה על ידי דקדוקי עניות באופיו של בוש? האם באמת מאמין מישהו מהנגררים אחרי ההיבט ה"ריאל-פוליטי" של המצב כי מה שמניע את בוש וחבריו בממשל הוא יוקרה אישית ותו לא? ובעיקר: האם אלה בכלל מצליחים להיוותר עומדים לדיון כשעל הפרק מליוני חיים מאוימים, סובלים, מדוכאים, מיוסרים ומותשים מתחת לפרסותיו של רודן?
והאם אלה המתחכמים ומתיימרים לדעת את מאווייה הנסתרים של אמריקה שואלים את עצמם מה היה קורה אם אמריקה היתה מחליטה שלא לעשות דבר לגבי דיקטטורות כוכבנו ולהתמקד, כמקובל במיתוס האנטי-קפיטליסטי, בגולף וברביקיו? הרי דבר אחד ברור: רבים רבים (שרובם בשמאל) היו מקימים קול זעקה על "התעלמות הקפיטליזם מסבלות הפרולטריון"...
על האמת להיאמר בבירור ובעוז, מתוך זכירת הפרטים והיחסים הנכונים ביניהם: על אף מגרעות כאלה או אחרות (שתימצאנה בכל מצב ואירוע מורכבים), מלחמה זו איננה מלחמתו הפרטית של בוש, מסע צייד פרטי של חבורת עסקנים או פעולה של תאוות בצע מגלומנית, אלא מלחמת קודש למען בני האדם הטובים והערכים הטובים שעל פני האדמה ובכלל. כפי שאין לשום אדם מוסרי ושפוי ספק בכך שפעולתה של אמריקה במלחמת העולם השניה היתה חיובית, צודקת ונאצלת, קל וחומר שלא צריך להיות ספק שהיום, במלחמה נגד דיקטטורה מגלומנית נוספת, עומד להיעשות מעשה גדול ומוסרי שיש לתמוך בו בכל הכוח.
מוסריותה של מלחמה איננה מותנית בהצלחתה או בתוצאותיה בלבד אלא, קודם כל, בכוונותיה ומטרותיה המוגדרות. את מוסריותה של פעולה או הכוונה לפעולה יש לשפוט, קודם כל, עפ"י הקשר הידע שנמצא בידי אלה המבצעים אותה. כל שיפוט אחר – ובמיוחד כזה המניח שתוצאתה של פעולה היא הקובעת את מוסריותה, בלי שום קשר לכוונותיה הוא מרושע כמו זה של אנשי השמאל שמאשימים את ישראל ב"רצח חפים מפשע" בכל פעם שנהרג אזרח בפעולה צבאית - ולא מעניין אותם שום תירוץ, טיעון או הסבר למעשי ההגנה של ישראל...
מחויבותו של כל איש מוסר לתמיכה במלחמתה זו של ארה"ב עולה שבעתיים בתקופה זו, שבה נחשפים קבל עם ועדה קלונו ורשעותו של מחנה השמאל, אשר בהוקעתו את ארה"ב במלחמת הקודש הזו, שכחו אנשיו כי הם אמורים, רשמית, להגן על החלכאים והנדכאים שבידי המרצח העירקי – ובמקום זה הם מגינים עליו. היום יצאו מחנותיו אלה של השטן אל הרחובות כדי למחות נגד מה שהם רואים – ובצדק – את אויבם הראשי: ארה"ב. בהפגנות המחאה שלהם נגד המלחמה הם חושפים את כמיהתם הנסתרת: להיכנע לרוע, לאפשר לעריצות להימשך, לאפשר את המשך העינויים ודיכוי החיים במשטרים האפלים כולם, מסדאם ועד ערפאת. אך בכך הם מאפשרים, מבלי שהתכוונו לכך, לשפויים ולטובים שבינינו להפריד פעם אחת ולתמיד את עסקת החבילה שמבלבלת אותנו, פעמים רבות, בין ערכי הטוב שמייצגת האומה האמריקנית לבין הגיס החמישי שבה, שהיא מזינה ומזיינת: בין אוכל-החינם המסומם, פליט "וודסטוק", המשחית כל חלקה טובה במדיניות האמריקנית כלפי העולם וישראל, לבין אזרחי ארה"ב האמיצים, הטובים והיצרנים, המאכלסים את משחתות הצי האמריקני, שתותחיו מכוונים היום למקומות הנכונים.
אלה האחרונים מייצגים את הרוב האמריקני ומהווים את אמריקה האמיתית, הטובה, היצרנית, שואפת הצדק והחופש, זו שלישראל יש עדיין הרבה מה ללמוד ממנה. זוהי האמריקה שכמו לפני חמישים שנה נלחמת היום למען הצדק העולמי, אמריקה שבמאבקה המוסרי להצלת העולם מחויבים אנשי המוסר באשר הם לתמוך – ולהשמיע, לשם כך, את קולם.
על מוסריות המלחמה
עומדים אנו היום, ערב פתיחת ההתקפה האמריקאית נגד עיראק, בפתחה של המלחמה המוסרית ביותר בעידן החדש – והדבר שהוא, אולי, המדהים ביותר בהקשר זה הוא שאין כמעט בנמצא קולות המדברים בשבחה של מוסריות זו ובמשמעותה.
מוסריותה של מלחמה זו נעוצה בצדקתה המוחלטת, בהיותה פעולה מובהקת של הטוב נגד הרע – ובמיוחד בכך שבניגוד למלחמת-תגובה, היא מלחמה יזומה: מלחמת רשות. בתקופתנו ובתרבותנו, בה מתגברת ההשפעה הנוצרית וכופה אף על ישראל הלא-נוצרית (כביכול) להילחם אך ורק בתגובה (מוכחת) וכהגנה מיידית, חשובה ביותר ונדירה מאד הופעתה של מלחמה יזומה, התקפית, של הטוב כנגד הרע. במובן זה, עולה מלחמה זו במוסריותה אפילו על מלחמת העולם השניה, שהיתה אף היא מלחמת תגובה לפשעי הנאצים. דבר זה, מציין, כשלעצמו, צעד גדול שנעשה קדימה על ידי החלק הבריא של האנושות בהבנת מחוייבות פעולתו של הטוב כלפי הרוע, לאמור: הבא להרגך השכם להרגו; מהפכה תפישתית וביצועית גם יחד.
מלחמה כה מוסרית היא בעלת משמעות חינוכית כלל-עולמית; היא מאפשרת לטובים שבנו לצפות באירוע נדיר בייחודו ובעוצמתו בהסטוריה החדשה – ולתמוך בו. בנוסף לכך, אסור לנו לתת לרוע להסיח את דעתנו ממוסריותה של מלחמה זו, פעולה שבה הוא עוסק בכל כוחו עד לרגע האחרון.
שכן, מעבר לפרטים הלא עקרוניים, המשניים והלא-חשובים, מה שחשוב הוא שמלחמתה של ארה"ב נגד עירק היא הדבר הקרוב ביותר שיכולים אנו לראות בימינו אלה למלחמת הטוב העולמי נגד הרע העולמי. עבור רובנו, זוהי שעת מבחן ואם אין אנו יודעים לראות את הטוב משמעו של דבר היא שהרוע הצליח לנצח אותנו ועל ידי הסחת הדעת שלו הוא הצליח לגרום לנו שלא לראות את הטוב העצום שבא לידי ביטוי במלחמה זו.
אין שום ספק בכך שהרוע הצליח לגרום לרבים וטובים מאיתנו שלא להבחין בעצמתה המוסרית של המלחמה המתקרבת. יש ביניהם השואלים, כפי שעושה זאת השמאל, "מדוע, בדיוק, עושה אמריקה מה שהיא עושה, האם למען הצדק או למען נפט?" או, כפי שניסח זאת מישהו: "האם בוש הוא לוחם חירות או טכסני רודף בצע?" יש העוסקים בתהיות על "המחיר שתצטרך ישראל לשלם אחרי המלחמה" ורבים, כמובן, עסוקים בניילונים, מסיכות גז וחדרים אטומים מכדי לעסוק במהותה של המלחמה הזו.
אלה וגם אלה מחמיצים את החשוב והאמיתי שבה:
האמת היא שאין הבדל עקרוני בין מלחמה לחירות לבין ביקוש רווח. (יתרה מכך: מלחמה למען ערכים נאצלים כוללת את שניהם.) האמת היא שבעיות ידועות כמו אינטרסים כלכליים אמריקניים, דרישות מחלקת המדינה מישראל, מתווה בוש או עובדת החזקת יונתן פולארד במאסר, גרועים ככל שיהיו, אינם צריכים להוות שיקול בהערכה המציאותית של המלחמה; אין לתת לבעיות מסוג זה לגרוע מערכה המוסרי העצום של המלחמה ובכך להחמיץ את גודל השעה, את משמעותה והשלכותיה. וההחמצה העיקרית עלולה להיות החמצת תחושת השותפות במעשה מוסרי וההצטרפות לצד הלא נכון של העימות העולמי שבו מדובר.
לצורך הערכה נכונה ומציאותית של ההקשר שבו מדובר, עלינו לאמץ את נקודת המבט של אושוויץ – או, נכון יותר, של אסיר במחנה ריכוז נאצי. עלינו לשאול את עצמנו האם הוא – ניצול ההשמדה - היה שואל את האמריקנים שבאו לשחרר אותו מציפרני החיה הנאצית אם הם עשו זאת למען אינטרסים כלכליים או מתוך רגשי חמלה ואהדה? לא. הוא לא היה עושה זאת. בלי שום קשר לצורה בה אנו מפרשים את התשובה לשאלה זו, היא היתה מתגמדת לנוכח העובדה שנקבעת כאשר משוחררים עבדים מבית אסורים.
וזו משמעותה האמיתית של המלחמה הזו: מלחמת שחרור. לא פחות מכך.
כשארה"ב, האומה הגדולה, החזקה והמוסרית ביותר היום עלי אדמות, מחליטה לסכן מאות אלפי חיילים מתנדבים מבין אזרחיה כדי לפטור את העולם מקיומה של הדיקטטורה העירקית, אוייב האנושות והאנושיות, שהיא מחנה ריכוז, בית אסורים ומתקן עינויים גם במשך שנים רבות, אין שום אדם יכול להתעלם ממוסריותו של מעשה זה ולהישאר אדם מוסרי.
האם יכול אדם שפוי להתעלם ממשמעותה המוסרית הכלל-עולמית – והחינוכית-פוליטית - של מלחמה בסדר גודל כזה על ידי דקדוקי עניות באופיו של בוש? האם באמת מאמין מישהו מהנגררים אחרי ההיבט ה"ריאל-פוליטי" של המצב כי מה שמניע את בוש וחבריו בממשל הוא יוקרה אישית ותו לא? ובעיקר: האם אלה בכלל מצליחים להיוותר עומדים לדיון כשעל הפרק מליוני חיים מאוימים, סובלים, מדוכאים, מיוסרים ומותשים מתחת לפרסותיו של רודן?
והאם אלה המתחכמים ומתיימרים לדעת את מאווייה הנסתרים של אמריקה שואלים את עצמם מה היה קורה אם אמריקה היתה מחליטה שלא לעשות דבר לגבי דיקטטורות כוכבנו ולהתמקד, כמקובל במיתוס האנטי-קפיטליסטי, בגולף וברביקיו? הרי דבר אחד ברור: רבים רבים (שרובם בשמאל) היו מקימים קול זעקה על "התעלמות הקפיטליזם מסבלות הפרולטריון"...
על האמת להיאמר בבירור ובעוז, מתוך זכירת הפרטים והיחסים הנכונים ביניהם: על אף מגרעות כאלה או אחרות (שתימצאנה בכל מצב ואירוע מורכבים), מלחמה זו איננה מלחמתו הפרטית של בוש, מסע צייד פרטי של חבורת עסקנים או פעולה של תאוות בצע מגלומנית, אלא מלחמת קודש למען בני האדם הטובים והערכים הטובים שעל פני האדמה ובכלל. כפי שאין לשום אדם מוסרי ושפוי ספק בכך שפעולתה של אמריקה במלחמת העולם השניה היתה חיובית, צודקת ונאצלת, קל וחומר שלא צריך להיות ספק שהיום, במלחמה נגד דיקטטורה מגלומנית נוספת, עומד להיעשות מעשה גדול ומוסרי שיש לתמוך בו בכל הכוח.
מוסריותה של מלחמה איננה מותנית בהצלחתה או בתוצאותיה בלבד אלא, קודם כל, בכוונותיה ומטרותיה המוגדרות. את מוסריותה של פעולה או הכוונה לפעולה יש לשפוט, קודם כל, עפ"י הקשר הידע שנמצא בידי אלה המבצעים אותה. כל שיפוט אחר – ובמיוחד כזה המניח שתוצאתה של פעולה היא הקובעת את מוסריותה, בלי שום קשר לכוונותיה הוא מרושע כמו זה של אנשי השמאל שמאשימים את ישראל ב"רצח חפים מפשע" בכל פעם שנהרג אזרח בפעולה צבאית - ולא מעניין אותם שום תירוץ, טיעון או הסבר למעשי ההגנה של ישראל...
מחויבותו של כל איש מוסר לתמיכה במלחמתה זו של ארה"ב עולה שבעתיים בתקופה זו, שבה נחשפים קבל עם ועדה קלונו ורשעותו של מחנה השמאל, אשר בהוקעתו את ארה"ב במלחמת הקודש הזו, שכחו אנשיו כי הם אמורים, רשמית, להגן על החלכאים והנדכאים שבידי המרצח העירקי – ובמקום זה הם מגינים עליו. היום יצאו מחנותיו אלה של השטן אל הרחובות כדי למחות נגד מה שהם רואים – ובצדק – את אויבם הראשי: ארה"ב. בהפגנות המחאה שלהם נגד המלחמה הם חושפים את כמיהתם הנסתרת: להיכנע לרוע, לאפשר לעריצות להימשך, לאפשר את המשך העינויים ודיכוי החיים במשטרים האפלים כולם, מסדאם ועד ערפאת. אך בכך הם מאפשרים, מבלי שהתכוונו לכך, לשפויים ולטובים שבינינו להפריד פעם אחת ולתמיד את עסקת החבילה שמבלבלת אותנו, פעמים רבות, בין ערכי הטוב שמייצגת האומה האמריקנית לבין הגיס החמישי שבה, שהיא מזינה ומזיינת: בין אוכל-החינם המסומם, פליט "וודסטוק", המשחית כל חלקה טובה במדיניות האמריקנית כלפי העולם וישראל, לבין אזרחי ארה"ב האמיצים, הטובים והיצרנים, המאכלסים את משחתות הצי האמריקני, שתותחיו מכוונים היום למקומות הנכונים.
אלה האחרונים מייצגים את הרוב האמריקני ומהווים את אמריקה האמיתית, הטובה, היצרנית, שואפת הצדק והחופש, זו שלישראל יש עדיין הרבה מה ללמוד ממנה. זוהי האמריקה שכמו לפני חמישים שנה נלחמת היום למען הצדק העולמי, אמריקה שבמאבקה המוסרי להצלת העולם מחויבים אנשי המוסר באשר הם לתמוך – ולהשמיע, לשם כך, את קולם.