על מזימת ה"שלום"
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 859
על מזימת ה"שלום"
פשרה כהליך איסטרטגי
בימינו, שבהם נשמעת לרוב האשמתה של ישראל בהיותה "סרבנית שלום", הולך ומתגבר הלחץ המופעל על ישראל מצד רבים בעולם, כשהנחת היסוד שנמצאת ביסודו היא שאם תפרוץ מלחמה בין ישראל לאויבותיה תהיה היא אשמה בה בגלל שלא עשתה ויתורים מספיקים. האשמות אלה מתעלמות לא רק מכך שהצד התוקפן של המלחמה בסכסוך מעולם לא היה ישראל אלא גם מכך שה"שלום" שעליו חתמו מנהיגי ישראל בוושינגטון ובאוסלו היה במקרה הטוב חסר ממשות ובמקרה הרע גם נתגלה זמן קצר לאחר שנחתם כחלק ממזימת מלחמה שמעולם לא פסקה.
זו, למעשה, גם הסיבה לכך שבימים אלה שבהם מאויים המשך שלטונו של מובארכ במצרים, תוהים רבים (ולא רק בישראל) לגבי חוסנו של ההסכם שנעשה בין עריצות זו לישראל. אין כמו תהייה זו עדות לכך שבעידודן ותמיכתן של מדינות העולם המערבי השליכה ישראל את יהבה על בנין של כזב שנבנה על חולותיה הנודדים של הבטחה מפוקפקת; ודווקא בשל תמיכתן של מדינות אלה במה שעלול להתגלות כאסון איסטרטגי, אסור לישראל לבטוח שוב בדיוק באותם גורמים, המנסים להביאה לבצע דבר דומה בהווה. אך מה שחשוב ביותר לקחתו בחשבון בהקשר זה הוא שמדובר בשלום-כזב.
למעשה, כל מה שהוצג מאז ומתמיד כהסכם שלום בין ישראל לאויביה לא היה אלא, במקרה הטוב, הסכם על הפסקת אש זמנית. הצגתו כפשרה לא היתה אלא נצחון לתוקפן, אשר הצליח לסחוט מקרבנו הנכנע את ההכרה השקרית בכך שיש ביניהם "שלום". בכוח הטעייה כזו מצליחים פעמים רבות נוכלים ליצור מצבים שקריים שבהם מוצג כלפי חוץ חזיון של שלום אך לאמיתו של דבר מדובר במלחמה אכזרית שבה מנוצל הטוב על ידי הרע. דבר זה קורה כאשר תומכים בני אדם בקיומן של "פשרות" בין פושעים לקרבנותיהם ואלה האחרונים מוצאים את עצמם במצב שבו, במסווה של פתרון למצב-עימות, הם נפגעים קשה.
סוג כזה של "מלחמה קרה" המתקיים ברוב מדינות העולם, מסתיר פשעים גדולים מאחורי מה שמוצג כתהליכי שלום. בישראל, למשל, מתחולל סוג כזה של מלחמות ברבדים שונים, החל מזה שקיים בין הממסד ליחיד וכלה בזה הקיים ברמה הפוליטית חיצונית. זה האחרון, אשר נודע כ"תהליך שלום", איננו אלא מעשה מלחמה מתוחכם שבאמצעותו מנסה עדיין האויב הפלסטיני לשבור את רוחו של העם היהודי. כך הוא הדבר גם עם העימות המתרחש בין נבחרי העם, החומסים את משאבי האזרח, לבין משלם המסים, כאשר כלפי חוץ נשמרת אשלייה של אחדות תוך-מדינית. אשליית שלום זו מסתמכת על קיומם של יותר ויותר "אנשי פשרה", המאמינים באופן דוגמטי כי כל סכסוך ניתן לפתרון על ידי הסכם. ואכן, רבים הם הסוברים שמוסרי הדבר לפייס שודד תוקפן על ידי מסירה בידיו של חלק מהגזל שאליו הוא מתאווה.
ברוח המיתוס הסוציאליסטי הרואה את המתרחש בכלכלה כמלחמה בין מעמדות, רואים כל אלה התומכים בעמדת המדינה בנושא זה את המתרחש כמלחמה בין אנשי הממשל למשקיעים ויש ביניהם כאלה המציעים אף לערוך פשרה כפתרון אפשרי של שלום בין המחנות. הטעות החוזרת הקיימת בהצעת פשרה בין בעלי כוח לקרבנם (שכמוה כהצעת פשרה בין פושעים חמושים לאדם ישר) שואבת את השראתה ישירות מאותו סוג של טעות המתקיים גם בזירה הלאומית, שבו מציע העולם לישראל לערוך פשרה עם אויביה, אף שברור כי תוצאתה של פשרה מסוג זה איננה שלום אלא עוד ועוד מלחמה.
כפי שמוכיחה ההסטוריה העולמית שוב ושוב אין בפשרה פושעת מסוג זה כדי לספק את תיאבונו של הרע. לצורך המחשה של מידת הוותק שיש לאיסטרטגיה זו די להיזכר בדרך שבה השיג היטלר לפני מלחמת העולם השניה שטחים רבים הרבה לפני שהתחיל את הכיבוש הצבאי של חלק העולם שאליו פלש. את דרכו התוקפנית התחיל היטלר בתביעות טריטוריאליות אשר לדבריו היו שייכים לגרמניה ןעל אף השקיפות שבה נראה הדבר היום לא נדחתה גישתו, אשר הביאה למלחמה הגדולה ביותר בהסטוריה, על הסף. כמו אנשי השלום של ימינו, היו גם אז רבים שמתוך אמונה טפלה בשלום או מתוך פחד ממלחמה היו מוכנים להסכים עם ההצעות לשלום של היטלר, אשר ממש עד הרגע האחרון שלפני המלחמה הציג את עצמו כמי שמוכן לפשרות ולהסכמים. מצב זה, שבו רודפי שלום עוורים מאשימים את קרבנות התוקפנות בבקשת מלחמה איננו שונה מן המצב שבו נתונה היום ישראל.
ואם מעמיד הדבר שאלות לגבי יכולתו של האדם ללמוד מן הנסיון ההסטורי, התשובה לכך היא שמה שמונע מבני האדם להסיק את המסקנות המתבקשות מסוג כזה של חזרה על מחדל הסטורי אינו אלא חוסר הבנתם של בני אדם את טבעו של הסכם המלחמה הקרוי "שלום"; כי אם היו מבינים אותו, היו רואים בבירור כי מדובר במזימה, שאיננה אלא חלק מהמלחמה הכוללת. במונחים של המלחמה המתחוללת בין ישראל לפלסטינים, יש לראות את תהליך השלום כמהלך טקטי בלבד, אשר נועד להחליש את כוח העמידה של ישראל כנגד אויביה.
אחד הביטויים השגורים שהונחלו לציבור דרך הטרמינולוגיה השמאלנית הוא "קרבנות השלום". לרוב מכנים באמצעות ביטוי זה את אלה שחייהם נלקחו מהם באירועי המלחמה המתמדת בין ישראל לטרור הערבי. במלחמה זו, הנמשכת ללא הפסקה על אף הפשרות, ההסכמים והסדרי-הביניים שנערכים תוך כדי טכסים מתוקשרים, יש כדי להצביע על קרבנותיו הראשיים של תהליך שלום הכזב הזה: אלה הם אנשי מחנה השמאל אשר נפלו קרבן לשטיפת המוח של תעמולת השטנה האנטי-ישראלית. למעשה, קרבנות רוחניים אלה של השלום הם הראשונים שנפלו בעימות הרעיוני-מוסרי נגד האויב.
אבסורד שכל אזרחי ישראל חיים אותו יום יום הוא המלל הבלתי מבוסס, הרגשני והשטחי שמושמע מפיותיהם של מנהיגי השמאל אשר נפלו אף הם קרבן לשונאי ישראל. אם היו הם מבינים רבים טובים שבהם, אשר נתנו רבות למען עם ישראל וארצו, כי כפי שחייב כל אדם מוסרי לדעת להבחין בין ידידו לאויבו, שומה עליהם לראות, להגדיר ולהבחין באופן ברור בין הרע והטוב המעורבים במלחמת הקיום המתרחשת בין ישראל לאויבותיה. הבחנה כזו היתה מביאה אותם להבין את גודל הכזב הקיים בעלילת הדם המוקיעה את היהודי שומר המצוות כאילו אין הוא שואף לשלום ומציגה אותו כבעל מניעים גזעניים אפלים. חשיפתו של שקר זה היתה מביאה מיידית לחשיפת מקורותיו – ולהבנת תפיסת המלחמה הכוללת של מפיציו נגד העם היהודי, שמזימת שלום-הכזב היא אחד מאמצעיה.
על רקע זה, היתה נדחית על הסף ההטפה המתמדת של האויב לפשרה והצגת מדינת ישראל כאחראית למלחמה כמנוגדת לאמת העובדתית. בנוסף לכך, היו קרבנותיו הרוחניים של שלום-הכזב נמנעים מלשאוף ל"שלום" מפוקפק כזה, שיכול להביא רק לכניעה, סבל וחורבן למסכימים עימו. לאור חשיפת הכזבים העובדתיים, שבאמצעותם מנסה כבר זמן רב האויב להציג את ישראל כמחרחרת מלחמה, תיחשף האמת, שלפיה ניסתה ישראל מאז קומה להשלים באמת עם אויביה – ומה שהיא משלמת עד היום אינו אלא מחירו הקשה של הנסיון לבצע שלום-שקר במקום כזה של אמת.