על ממשלות ושד הלחצים המדיניים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 843
על ממשלות ושד הלחצים המדיניים
בתהליך זוחל בן חדשים ארוכים של הכנה למלחמה נגד סדאם חוסיין ועיראק איבדה ארה"ב כל יתרון הפתעה כלשהו כנגד אויב זה של האנושות.
כל איסטרטג מתחיל מודע ליתרונות שבהפתעה ולכן גם יכול להעריך באיזה אבדן מדובר כאשר מאבד צד בסכסוך את גורם ההפתעה. במובן זה, פעלה המדיניות המהוססת של הבית הלבן, בהקשר העירקי, נגד עניני ארה"ב עצמה – והיא, לכן, האחראית לכל חייל מיותר שייהרג בגלל אבדן יתרון ההפתעה בעימות המתקרב.
מה שחמור מכך הוא שבזמנים כתיקונם ובחברה מוסרית, מוענש באופן חמור כל אדם שמוסר לאוייב מידע שיש בו כדי להפחית מעוצמתה של מהלומה צבאית מקדימה, אך הממשלה העושה זאת נהנית, בהקשר זה, מחסינות; בזמנים אלה, מוצאות לנכון ממשלות בעולם המערבי להקריב את חיי אזרחיהן לטובת יתרונות פוליטיים. אך בזמן שבו יתרון פוליטי הוא מופשט, מוטל בספק, ונובע לעתים קרובות מחשש מלחצים מעורפלים, מותם של חיילים ואזרחים, אשר נגרם בשל ניהול לא נכון, מהוסס ומסבירני, של מלחמה, הוא מוחש מאד.
מעניין לשים לב לכך שאריאל שרון "שלנו", אדם שהיה סמל לאומץ לב ותעוזה ללא-חת, התמוטט כמו כל שאר הגנרלים הישראלים למשמע קול צעדיו המתקרבים של שד ה"לחץ המדיני", והוא היום המייצג המדיני המובהק של אלה המוכנים לדרוס את זכויות הרכוש של מתיישבים ישראל ברגל גסה מחמת שד ה"לחצים אמריקניים".
כדאי שאלה מאיתנו החוששים משד זה, הנתפש על ידם כאמיתי יותר מחיי האזרח הישראלי הנפגע ורכושו, ישימו ליבם לכך שהענק האמריקני בעצמו רועד מחשש ל"לחצים פוליטיים" מצד האירופאים, אשר, מצידם, מוכים באימת טרור ה"לחצים הפוליטיים" אשר עלולים להיות מופעלים נגדם על ידי האומות הערביות שוחרות הנפט. אין ספק לאיש שמבחינת ה"ריאל-פוליטיקה" של היום, כוחו של האיום בהפסקת אספקת הנפט או, גרוע מכך, באספקתו למתחרה, גדול פי כמה וכמה מכל איום בפיגוע טרור שבו עלולים לההרג אלפי אנשים.
לכאורה, נראה שבמעגל האימה הזה רק הערבים אינם חוששים מדבר. למעשה, בזמן שהאירופאים, האמריקנים והישראלים מפחידים את עצמם באופן לא ריאלי, הערבים עצמם הם היחידים שיש להם באמת ממה לחשוש.
הערבים הם, למעשה, היחידים אשר קיומם המוחלט תלוי באמת במערב, ובלעדיו אין הם מסוגלים לקיום שהוא מעל לקיום ברמת אנשי המערות. אך הם יודעים יפה יפה שלא לחשוף את חששם. כמו כלב מוכה כלבת, אשר מתקיף את כל הקרב אליו דווקא מחמת החשש שנחיתותו תיחשף, משחקים הערבים פוקר נטול קלפים, כי גם קלף הנפט שהם מציגים, הוא חסר משמעות ללא המשחק המערבי.
כל מה שיש בידי הערבים – החל מאומותיהם הדיקטטוריות הממוסדות וכלה במחבל הבודד – אינו אלא מצג שווא קבוע של עוצמה וכוח שאין בו דבר זולת אלימות – וכסף, שהם סוחטים ממכונת הדפוס האמריקנית.
ושומה עלינו לחשוב על היבט נוסף, הכרוך בסוגיה זו: תחושת הנצחון והעליונות הברורות של אויבי התרבות המערבית, הקמים כנגדה, כאשר הם רואים איך מעצמת העל ובני בריתה הן כבולות ידיים לגמרי מבחינת כושר ההחלטה שלהן. עצם העובדה שארה"ב איננה יכולה לפתוח במתקפת פתע אמיתית ולהנחית מכת מחץ על צבא לא מוכן, כפי שראוי הדבר בעימות עם אויב לא מוסרי, מעניקה לאויב אפשרויות פעולה שאין המוסר סובל אותן.
מוסכמות ההתראה ה"ג'נטלמנית" והשמירה על כללים מוסכמים, כמו חיפוש הנשק הלא מוסכם (שהוא, למעשה, עקרון היסוד של הקונוונציונליות – ההסכמיות) תמיד היו חלק מקוד המוסר המלחמתי הנוצרי. כללים אלה מייצגים את בגידת ממשלות המערב באלה מאזרחיהן הנשלחים לעשות את ה"עבודה השחורה"; דבר זה משתלב עם אנטי ערך חמור ביותר, שגם ישראל נסחפה לו, של הפקרת שבויים ונעדרים על ידי ממשלתם. מרון ארד ופולארד ועד הפקרת צד"ל ועזאם עזאם מוביל קו עקרוני אחד של בגידה ממשלתית מחמת איומו של שד הלחץ המדיני.
והדרך לצאת ממצב איום זה מתחילה בהכרה בכך שממשלות הבוגדות באזרחיהן ומפקירות את זכויותיהם, על ידי מסירת רכושם לאויב, הפקרתם בשדה הקרב או מדיניות תבוסתנית שפוגעת בעניני בני ארצן, אינן יכולות לטעון לייצג עמים חופשיים, ושלמעשה הן אינן אלא כיסוי מודרני לדיקטטורות עתיקות – משטרים שהגיחו ממערות ימי הביניים, כשהן מצוידות בזרקורים, אשר בהסוותם את חשכת העוול והאומללות, מסנוורים את עינינו ומסמאים אותנו מלראות נכוחה את פשעיהן.
על ממשלות ושד הלחצים המדיניים
בתהליך זוחל בן חדשים ארוכים של הכנה למלחמה נגד סדאם חוסיין ועיראק איבדה ארה"ב כל יתרון הפתעה כלשהו כנגד אויב זה של האנושות.
כל איסטרטג מתחיל מודע ליתרונות שבהפתעה ולכן גם יכול להעריך באיזה אבדן מדובר כאשר מאבד צד בסכסוך את גורם ההפתעה. במובן זה, פעלה המדיניות המהוססת של הבית הלבן, בהקשר העירקי, נגד עניני ארה"ב עצמה – והיא, לכן, האחראית לכל חייל מיותר שייהרג בגלל אבדן יתרון ההפתעה בעימות המתקרב.
מה שחמור מכך הוא שבזמנים כתיקונם ובחברה מוסרית, מוענש באופן חמור כל אדם שמוסר לאוייב מידע שיש בו כדי להפחית מעוצמתה של מהלומה צבאית מקדימה, אך הממשלה העושה זאת נהנית, בהקשר זה, מחסינות; בזמנים אלה, מוצאות לנכון ממשלות בעולם המערבי להקריב את חיי אזרחיהן לטובת יתרונות פוליטיים. אך בזמן שבו יתרון פוליטי הוא מופשט, מוטל בספק, ונובע לעתים קרובות מחשש מלחצים מעורפלים, מותם של חיילים ואזרחים, אשר נגרם בשל ניהול לא נכון, מהוסס ומסבירני, של מלחמה, הוא מוחש מאד.
מעניין לשים לב לכך שאריאל שרון "שלנו", אדם שהיה סמל לאומץ לב ותעוזה ללא-חת, התמוטט כמו כל שאר הגנרלים הישראלים למשמע קול צעדיו המתקרבים של שד ה"לחץ המדיני", והוא היום המייצג המדיני המובהק של אלה המוכנים לדרוס את זכויות הרכוש של מתיישבים ישראל ברגל גסה מחמת שד ה"לחצים אמריקניים".
כדאי שאלה מאיתנו החוששים משד זה, הנתפש על ידם כאמיתי יותר מחיי האזרח הישראלי הנפגע ורכושו, ישימו ליבם לכך שהענק האמריקני בעצמו רועד מחשש ל"לחצים פוליטיים" מצד האירופאים, אשר, מצידם, מוכים באימת טרור ה"לחצים הפוליטיים" אשר עלולים להיות מופעלים נגדם על ידי האומות הערביות שוחרות הנפט. אין ספק לאיש שמבחינת ה"ריאל-פוליטיקה" של היום, כוחו של האיום בהפסקת אספקת הנפט או, גרוע מכך, באספקתו למתחרה, גדול פי כמה וכמה מכל איום בפיגוע טרור שבו עלולים לההרג אלפי אנשים.
לכאורה, נראה שבמעגל האימה הזה רק הערבים אינם חוששים מדבר. למעשה, בזמן שהאירופאים, האמריקנים והישראלים מפחידים את עצמם באופן לא ריאלי, הערבים עצמם הם היחידים שיש להם באמת ממה לחשוש.
הערבים הם, למעשה, היחידים אשר קיומם המוחלט תלוי באמת במערב, ובלעדיו אין הם מסוגלים לקיום שהוא מעל לקיום ברמת אנשי המערות. אך הם יודעים יפה יפה שלא לחשוף את חששם. כמו כלב מוכה כלבת, אשר מתקיף את כל הקרב אליו דווקא מחמת החשש שנחיתותו תיחשף, משחקים הערבים פוקר נטול קלפים, כי גם קלף הנפט שהם מציגים, הוא חסר משמעות ללא המשחק המערבי.
כל מה שיש בידי הערבים – החל מאומותיהם הדיקטטוריות הממוסדות וכלה במחבל הבודד – אינו אלא מצג שווא קבוע של עוצמה וכוח שאין בו דבר זולת אלימות – וכסף, שהם סוחטים ממכונת הדפוס האמריקנית.
ושומה עלינו לחשוב על היבט נוסף, הכרוך בסוגיה זו: תחושת הנצחון והעליונות הברורות של אויבי התרבות המערבית, הקמים כנגדה, כאשר הם רואים איך מעצמת העל ובני בריתה הן כבולות ידיים לגמרי מבחינת כושר ההחלטה שלהן. עצם העובדה שארה"ב איננה יכולה לפתוח במתקפת פתע אמיתית ולהנחית מכת מחץ על צבא לא מוכן, כפי שראוי הדבר בעימות עם אויב לא מוסרי, מעניקה לאויב אפשרויות פעולה שאין המוסר סובל אותן.
מוסכמות ההתראה ה"ג'נטלמנית" והשמירה על כללים מוסכמים, כמו חיפוש הנשק הלא מוסכם (שהוא, למעשה, עקרון היסוד של הקונוונציונליות – ההסכמיות) תמיד היו חלק מקוד המוסר המלחמתי הנוצרי. כללים אלה מייצגים את בגידת ממשלות המערב באלה מאזרחיהן הנשלחים לעשות את ה"עבודה השחורה"; דבר זה משתלב עם אנטי ערך חמור ביותר, שגם ישראל נסחפה לו, של הפקרת שבויים ונעדרים על ידי ממשלתם. מרון ארד ופולארד ועד הפקרת צד"ל ועזאם עזאם מוביל קו עקרוני אחד של בגידה ממשלתית מחמת איומו של שד הלחץ המדיני.
והדרך לצאת ממצב איום זה מתחילה בהכרה בכך שממשלות הבוגדות באזרחיהן ומפקירות את זכויותיהם, על ידי מסירת רכושם לאויב, הפקרתם בשדה הקרב או מדיניות תבוסתנית שפוגעת בעניני בני ארצן, אינן יכולות לטעון לייצג עמים חופשיים, ושלמעשה הן אינן אלא כיסוי מודרני לדיקטטורות עתיקות – משטרים שהגיחו ממערות ימי הביניים, כשהן מצוידות בזרקורים, אשר בהסוותם את חשכת העוול והאומללות, מסנוורים את עינינו ומסמאים אותנו מלראות נכוחה את פשעיהן.