שלום אמריקני PAX AMERICANA

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 932

 

שלום אמריקני PAX AMERICANA

יוונות ורומאיות בימינו

בהתקרב חג החנוכה, כשאנו מדליקים את נרות החנוכה, אנו חושבים על חשמונאים, יוונים ומתייוונים. רובנו אינו יודע על כך שמעורבות רומאית היא שהפעילה את מלחמת החשמונאים נגד היוונים, שגזירות אנטיוכוס החלו בעקבות השתלשלות אירועים שנפתחה בהחלטת הסנאט הרומאי. מלחמות המכבים התנהלו, אמנם, נגד היוונים, אך הן החלו בגלל פעולה מדינית רומאית. את פרטי הסיפור ניתן למצוא בכל ספר הסטוריה על הנושא - והעובדות הן אלה:

בשנת 168 לפנה"ס, כשאנטיוכוס הרביעי (לבית סלווקוס), ששלט אז בארץ ישראל, היה בעיצומו של מסע כיבוש מצרים, התייצב במחנהו שליח מטעם הסנאט הרומאי והודיע לו כי עפ"י החלטת הסנאט אין לו אישור להמשיך בדרכו. לפי האגדה, כשניסה אנטיוכוס להתווכח ולהתמקח כדי להתחמק ממילוי הצו, סימן השליח הרומאי קו על החול ופסק כי אם יעבור אנטיוכוס את הקו תהיה משמעות הדבר הכרזת מלחמה כנגד רומא. אנטיוכוס המאוכזב והמושפל נסוג, ומה שקרה אח"כ היווה השתלשלות אירועים שנסתיימה במרד החשמונאים: ידיעות שגויות על מותו הגיעו ליהודה, היהודים חגגו, אנטיוכוס הרוגז החל לפעול (בהשראת המתייוונים) כנגד קדשי היהדות ומתיתיהו ובניו קמו להצלתם.

העקרון החשוב, המעניין והאפייני גם לימינו, המופיע בפרשה זו הוא שמאחורי אויביך הישיר – היווני - אתה יכול למצוא – אז כעכשיו – את זה שבלעדיו אויבך לא יכול לזוז: את רומא. בימי האימפריה הרומאית, דאג השלטון הרומאי לקבוע בעולם את גבולות ההתפשטות של אנטיוכוס, כדי שזה לא יצבור כוח גדול מדי. כך, המרד החשמונאי נגד היוונים היה, למעשה, מאבק פרטי שהתנהל בעולם שבו שלטה רומא.

בעולם של היום, המעצמה המתפקדת כרומא, היא ארה"ב. אמריקה של היום היא, מבחינות רבות ומגוונות, רומא של העבר – ויש קשר עקרוני ולא מקרי בין תיפקודה של רומא בסכסוך בין יוון ויהודה אז לבין תפקודה של אמריקה בסכסוך הישראלי-פלשתיני של היום. הקשר מתמצה בעובדה שאמריקה של ההווה ורומא של העולם העתיק ניסו שתיהן לנהל את העולם, מבלי להתערב יותר מדי ב"עניניהם הפנימיים" של המעורבים בסכסוכים.

אם מנסה ארה"ב לפעול, כמו רומא של העבר, מבלי להיכנס לעבי הקורה של שיפוטם המוסרי של הצדדים, פעולת שליטה מסוג זה מחייבת אותה להימנע מלמסור את אהדתה המפורשת לאחד מן הצדדים. דבר זה בהכרח יבוא לידי ביטוי בדרגות רבות של שיתוף פעולה כזה או אחר עם כל הצדדים המעורבים – דבר שעל מנהיגי ישראל לקחת בחשבון – ובמיוחד כדאי שילמדוהו אלה שסבורים כי ארה"ב של היום ניצבת בצידה של ישראל.

אין מה שמסמל יותר את המצב העולמי העכשווי מאשר העובדה שבימי חג החנוכה, מתכבדים ראשי השלטון האמריקני – והעולמי - בהדלקת נרות החנוכה בטכסים ציבוריים מצולמים. כשקופי ענאן, מזכיר האו"ם, אשר בשנים האחרונות עשה יד אחת כנגד הענין הישראלי והיהודי כאחד, מדליק נר של חנוכה בבית הכנסת באוסלו, אין זו אלא חזרה סמלית על הקרבן שהיו ראשי האימפריה הרומאית שולחים לבית המקדש בירושלים – פעולה ששולבו בה אמונה בכוח האל היהודי (לפחות של מאמיניו) ותבונה מדינית רומאית גם יחד.

סוג מסויים זה של תבונה מדינית זכה להיקרא על ידי הפילוסופים של ימינו בשם פרגמטיזם. מדינאי ימינו – וחלק גדול מהאינטלקטואלים המתגוררים בצמרות יער-העד הפוליטי של ימינו – קוראים לתבונה זו "ריאל-פוליטיקה"; במונחים רפואיים, ניתן היה לקרוא לגישה זו גם "רפואת תגובה" או "רפואה של בית-מרקחת", להבדיל מרפואה מונעת; הפרגמטיזם הפוליטי, להבדיל מפרגמטיזם, הוא גישה של "השורה התחתונה", של "מה שעובד" (במיוחד לטווח הקצר, כי הוא מותאם למחזור הפוליטי המערבי של משרת ארבע שנים); המאפיין את הפרגמטיזם הפוליטי הוא שהוא נמנע בכל מחיר מתיאוריה ערכית כללית או מהשקפה מוסרית מקיפה - ונצמד לפתרון מקומי של בעיות זמניות. בצורתו העתיקה, לפני הגדרתו הפילוסופית, הוא הוליד את "השלום הרומאי".

בעת שיא שלטונה של האימפריה הרומאית, היה מפורסם ביותר הביטוי PAX ROMANA, "שלום רומאי". ה"שלום הרומאי" היה כינויו של הסדר הכללי והשלום היחסי ששרר בטריטוריה עצומת המימדים של עולם העתיק שהיה נתון תחת שליטתה של הדיקטטורה הרומאית. ה"שלום הרומאי" התקיים בגבולות הקיסרות העצומה אשר כללה את אגן הים התיכון והגיעה עד הודו ועד בריטניה. הביטוי "שלום רומאי" נועד להמחיש את טבעו המיוחד של מצב פוליטי עולמי זה, אשר בא לידי ביטוי בשני יסודות:

1. איזון פוליטי מיוחד אשר נוצר על ידי פיקוח מרכז הקיסרות ברומא. איזון זה לא איפשר לשום מדינה או עם להשיג כוח גדול מדי ביחס לשכניו ומנע, על ידי כך, פתיחת מלחמות, כיבושים ו"מלחמות עולם" שהיו עלולים לערער על שליטת ההגמוניה הרומאית.

2. חוק אחיד, רומאי, ששלט בקיסרות ושא הביא, ביחד עם סדר, גם סבל כללי נורא שנבע מדיכוי זכויות האדם של אוכלוסיה עצומה, על יסוד היררכיה מוקפדת ביותר של פקידות, צבא ומשטרה מתקדמים ביחס לתקופתם.

לשליטתה העצומה של רומא היתה, מחד, אחיזת ברזל עריצה ומאידך יתרונות בתחום היציבות הכלכלית. דואליות זו פיתחה ויכוח באשר לשאלה באם המשטר הרומאי חיובי או שלילי – והדים לכך ניתן למצוא אף בכתבי היהדות שנוצרו במיוחד בתקופה שלפני המרד היהודי ברומא. בכל מקרה, ה"שלום הרומאי", שהיה מבוסס על שיטת "השוט והשוט הגדול יותר" שהציעה הקיסרות לארצות שהיו בנות-בריתה, לא היה, למעשה, אלא מלחמה קרה או, בעצם, מלחמה קפואה: הוא היווה הקפאה של כל הסכסוכים, המריבות וחילוקי הדעות המדיניים שנתגלעו בשטח שלטונה של האימפריה. הקפאת סכסוכים זו היתה מקור כוחה – וגם חולשתה – של האימפריה: כי ההשתקה של סכסוכים בקנה מידה עולמי היוותה הסתרה של הסכסוכים הקטנים יותר ובעיקר של מעשי העוול, השחיתות והפגיעה בזכויות האדם שהיוו את חולשתה של האימפריה וגרמו, בסופו של דבר, להתמוטטותה.

מה שעמד בעוכריה של הדיקטטורה הרומאית – והביא, בסופו של דבר, להפלתה - היה שחיתותה המוסרית, אשר ביחד עם היעדר שיטת מוסר אובייקטיבית היוו את שני צדדיה של אותה מטבע. בימינו אנו, היעדר שיטת מוסר אובייקטיבית, אשר ממוסד במסגרת הפוסט-מודרניזם, צובע באפור את השחור והלבן המוסריים ועל ידי כך מטשטש את ההבדל שביניהם. בעולם העתיק היתה זו האלילות הרומאית, אשר תיפקדה כשיטת אמונה פוסט-מודרניסטית על ידי כך שרוקנה את האלוהות מתכנה, בין היתר על ידי הענקת מעמד של אל לחלק מראשי האימפריה – מה שפתח את השערים, מאוחר יותר, לחדירת השחיתות הכוחנית הברברית והנצרות, אשר הדבירו את רומא העתיקה לטובת רומא הנוצרית.

היום, בבואו לידי ביטוי בעיקר בפעלו של השמאל העולמי, משליט הפוסט-מודרניזם פוליטיקה חסרת חוט-שדרה מוסרי. במקרה של רומא העתיקה וגם של אמריקה העכשווית, השחיתות באה לידי ביטוי בפוליטיקה פרגמטיסטית, נטולת מוסר, המבוססת על ההנחה שמוסר אינו קיים וכי כל דאלים גבר. במלים אחרות, מדובר בביטויה של תפישה חמרנית אשר איננה רואה את האנושי שבאנושות, אשר חוששת לשרידותה העצמית עד כדי אכזריות, וזו אינה אלא אחותו החוקית של הפחד הקיומי; האכזריות היא ביטוי של פחד שרידותי, כפי שהאלימות היא ביטויה היחידי של החיה הנלחמת על חייה.

כפי שעצמה מוסרית באה לידי ביטוי במוכנות להסתכן במערכות מורכבות של שיתוף פעולה וידידות אנושית, החולשה המוסרית מיוסדת על חשש הדדי ואלימות המופעלת על עמיתיך כדי שיחצצו ככל האפשר בינך לבין הסכנה. מבחינה זו יש מקבילות מעניינות בין ההסטוריה של נסיונות הקיום של רומא העתיקה והנסיונות הדומים של אמריקה.

מה שמבטא את הקיסרויות וארגוני הענק של העולם העתיק הוא צבירתו של עושר עצום במקביל לפחד-רדיפה גדול לא פחות מאלה ששלחו את עיניהם לעושר זה; הזיווג עושר-פחד הביא את כל תרבויות העולם העתיק להקים מבצרים עצומים של הגנה מפני בוזזי עושר: הסינים בנו את החומה הסינית כהגנה מפני ההונים, ערי אירופה הקיפו את עצמם בביצורים ותעלות מפני הויקינגים והרומאים יישבו את איזורי הספר של קיסרותם עד בריטניה שבצפון כהגנה מפני פראי הצפון. בדומה לכך, פעלה אמריקה במשך כמה דורות כדי לשמור את העולם החפשי מפלישת הפשיסטים, הנאצים והקומוניסטים מאירופה, אסיה ומזרח אירופה. רומא של היום - האמריקנים – עושים ככל יכלתם כדי לחצוץ בינם לבין פראי מדינות העולם השלישי – ועיקר המאבק של מאמציהם המדיניים הכלל-עולמיים נמצא במזרח התיכון. היום, השאלה המעסיקה את הוגי המדיניות האמריקנית היא מה מקומה של מדינת ישראל במורכבותו של מצב זה.

בניגוד למה שסברו רבים אין מקומה של ישראל מובטח לצד "ידידתה" האמריקאית לאורך ימים ואין היא יכולה לצפות כי בכל סיבוב של אחד מגלגלי השניים של המכונה המדינית העצומה שמפעילה מחלקת המדינה האמריקאית, תצא ישראל כשידה על העליונה. הבעיה, שוב, היא היעדרה של שיטה מוסרית עקיבה – ושלטונו של הפרגמטיזם הפוליטי, אשר יכול לנוע בהתאם לנשיבת הרוח הפוליטית, המופעלת היום על ידי גורמים רבים, ש"דעת הקהל העולמית" היא אחד מהם.

כי אמריקה של ההווה הולכת בדרכה של רומא העתיקה; מזה שנים רבות שהיא מנסה לנהל מדיניות של "שלום אמריקאי" כולל בעולם, על יסוד חסר מוסר, כשהנושא המרכזי בה הוא, פעמים רבות, הנסיון הלא-מוצלח להגן על עניניה על ידי הקרבתם של עמים, מדינות וכוחות "פחות חשובים" על מזבח מה שהיא קוראת "הבטחון והשלום העולמיים". במיוחד מאז מלחמות העולם, מפעילה ארה"ב מדיניות נסתרת וסבוכה של הסכמים והסכמי נגד עם כוחות פוליטיים רבים ומנוגדים, כאשר את הקו היסודי המנחה את מדיניותה זו ניתן לכנות כמדיניות של "השורה התחתונה", כלומר שההחלטה, בכל הקשר, מתבצעת לפי התוצאה הסופית של כל מהלך.

מכך, כבר שנים שארה"ב נוקטת בתנועה לא ישרה, מזגזגת, אשר באה לידי ביטוי בכך שארה"ב יכולה לתת את תמיכתה למדינה מסויימת ואח"כ ליטול ממנה תמיכה זו או להיפך, עפ"י מה שנראה לאנשי מחלקת המדינה שלה כמה שיתן את הרווח הגדול ביותר ברגע הנתון. לעתים, התוצאה של מדיניות זו היא החלטות שיכולות להיראות לעין בלתי מזויינת כאילו הן נוגדות את מדיניות ארה"ב – אבל זה רק במקרה שסבור המשקיף כי הוא מבין את סבך השיקולים המעורב בהקשר הנתון.

אין בכוונת מאמר זה להראות כי דבר לא השתנה מאז ימי רומא הקיסרית ועד היום; להיפך: דברים רבים השתנו – ובעיקר הסתבכו. החיים הפוליטיים של מעצמת העל העכשווית מסובכים הרבה יותר משהיו בתקופתה של רומא העתיקה – ולכן, בדיוק, קשה לסמוך על ארה"ב שתתמוך בערכים מסויימים ולא באחרים, במסגרת המדיניות העכשווית שלה. על ארה"ב גם לא ניתן לסמוך על כך שתתמוך בדרך קבע במדינה שהיא בת-בריתה, באם ייראה למנהיגי מדיניותה, שהדבר פועל נגד עניניה.

אין ספק בכך שהמדינאי האמריקני הממוצע של "מחלקת המדינה" מאמין שהוא מנהל את העולם בדרך הטובה ביותר, אלא שיש כמה הבדלים עקרוניים בין האימפריה הרומאית לאמריקאית, המבטיחים, במובן מסויים, שה"PAX AMERICANA" לא תארך כמו ה"PAX ROMANA": הדיקטטורה הכלל-עולמית בראשותה של ארה"ב, המנוהלת היום על ידי השילוב של מחלקת המדינה האמריקנית, ארגוני האו"ם, האיחוד האירופאי והואתיקן, היא נוצרית באפיה ובעקרון היסודי המנחה אותה. ככזו, היא איננה חסונה דיה כדי להתמודד כנגד האיסלם ושותפיו התוקפניים: מכיוון שהפילוסופיה הנוצרית שלה היא תוצר אמונתם של אלה שהחלו את התפוררותה של רומא לפני אלפיים שנה כשהושלכו בזירותיה לאריות, הם אינם מסוגלים לפעול בניגוד לאמונתם הם ו"להתאכזר" לאויביהם, גם אם אויביהם מוכנים לחסל אותם בלי הנד עפעף.

לרוב חברות התרבות האנושות שני שלבים עיקריים של התהוות ולכן גם שני חלקים של הסטוריה: השלב הראשון, תקופת המייסדים, הוא שלב של גיבוש זהות, שבו נלחמת חברה זו על עצם הצדקת קיומה כמהות אנושית – והשלב השני, תקופת היורשים, הוא השלב שבו, אם לא הצליחה חברה זו לייצב את עצמה מבחינה ערכית, חלה בה התפוררות וירידה, שבו מתחסלת ה"ירושה". היוונים, אשר התגבשו במלחמת קיום כנגד כוחות עדיפים, הגיעו לשיא תרבותם בתקופת אלכסנדר והתפוררו עם מלחמותיהם הפנימיות של יורשיו. רומא ירשה את מורשתה האימפריאלית של יוון ואף פיתחה אותה בתחומים רבים, אך לא הצליחה להשיג את ערכיה הרוחניים ובראשם את ההומניות וכך איבדו את התפתחות התרבות המערבית לברבריות ולנצרות למשך יותר מאלף שנה.

שני אלה – הברבריות והנצרות - קיימים עימנו עד היום, והם מייצגים את הבחירה בין החומר הברברי לרוח הנוצרית, שקבלתה תביא את המסכים לה להתדרדרות מוסרית מלאה, כזו שאנו עומדים בפניה היום. באופן מדהים, האלטרנטיבה של היום זהה עם האלטרנטיבה של העולם העתיק: האפשרות היהודית. כפי שירשה, מחד, את ערכי הנצרות, ירשה ארה"ב גם חלק גדול מן המסורת היהודית. דואליות זו באה לידי ביטוי בדרך הקמתה של האימפריה, שיסודותיה הוקמו, למעשה, על ידי בני אדם שנמלטו מהמלחמה הנוצרית האירופאית בין הקתוליות והפרוטסטנטיות. אך מלחמה זו היתה, למעשה, עימות ערכי בין הנצרות המסורתית, השמרנית ליהדות הדינמית. עימות זה קיים עד היום בתרבות האמריקנית, והוא בא לידי ביטוי גם בתמיכתה הפוליטית החיצונית, הנחלקת בין מדינת ישראל וערכי היהדות של חלק מבוחריה, לבין הגורמים הנוצריים המנוגדים להם, הן בין הבוחר האמריקני והן בדעת הקהל והמדינות האירופאיות.

בימי חנוכה, שבהם אנו מעלים על נס את מאבקו של העם היהודי כנגד הכפיה הדתית שהפעילו כוחותיהם המשותפים של אנטיוכוס מחוץ והמתייוונים מבית, חשוב לזכור כי אנטיוכוס והמשת"פים שלו היוו, בעצם, בגידה ברוחה האמיתית, ההומנית, של יוון, אשר הגיעה לשיאה המדיני עם האימפריה שהקים אלכסנדר מוקדון. מוקדון, השליט הנאור שמת בצעירותו, והיווה את נקודת השיא שלפני ירידת ההלניות, תרם לעולם את האימפריה הנאורה: האימפריה שלו היתה מבוססת על כיבוש מתקדם, שביסודו עקרונות שיתוף פעולה, יצירה ומיזוג, בניגוד לעקרונות ההרס וההפרדה, שהפעילו יורשיו: במחוזות כיבושיו הקים אלכסנדר ערים וערך טכסי נישואין בין מצביאיו לנסיכות מקומיות. מה שעל היהודים לשים לב אליו במיוחד, הוא שאלכסנדר, שהיה תלמידו של אלוף השכל, אריסטו, גילה יחס פתוח לדתותיהם של העמים והארצות שעימן נפגש במסעותיו ולא דרש את הכנעתן של דתות אלה לאלילות היוונית. בתפשו את ישראל, כובדה הדת היהודית על ידי אלכסנדר בצורה שתועדה בדברי ימי ישראל על ידי חכמיה ולפי גרסתם הוא אף הכיר באמיתותה. שיפוט פעלו קצר הימים אך המקיף של אלכסנדר, אשר הדגיש בכיבושיו את השיתופיות הלאומית מזכיר לנו את פעלו של שלמה המלך, אשר בנה את מלכות ישראל מתוך דגש על סחר חוץ.

עליית התרבות נסתיימה עם מותו של המצביא הצעיר, כאשר מצביאיו של מוקדון, אשר נגררו למריבות הדדיות והחלו לנהל ביניהם מאבקים על חלוקת הירושה, לא זיהו את יעילותו של עקרון השיתוף, אשר אלכסנדר הפיץ בעולם ההלני, וכך החמיצו את האפשרות לגאולת העולם ותרמו לדרדורו עד לימי הביניים. רעיונית, מה שהחמיצו יורשי אלכסנדר, הוא את ההבנה שהכוח היוצר הפנימי של תרבויות העולם הוא יסוד שיש להתחבר אליו כדי לשתף עימו פעולה. החמצה זו התבטאה בכך שהם ראו בארצות שבשליטתם רק את ההיבט החמרי, הפיזי, של תרבותן, כלומר: את עשרן החמרי וכוחן הצבאי, מבלי לתת את הדעת לשרשיהם הרוחניים של אלה. שרשים אלה, שבאו לידי ביטוי בדתות, כמו דת ישראל, נתפשו על ידיהם רק כאיום פוליטי וכתוצאה מכך הפסידו את שליטתם בשטח, כמו שהיתה תוצאתו של מרד החשמונאים.

בדומה לכך, התפישה החמרנית של המציאות היא הנמצאת בעוכרי מנהיגיו של המערב היום והיא זו הגורמת להם להתעלם מרוחניותו של היצרן במערב ובכך להשוותו מוסרית עם הפרא שחמרניותו הטבעית מייצגת דרגה ראשונית של התפתחות אנושית. אי הבחנה זו בין חמרניות לרוחניות היא זו שבסופו של דבר הביאה את מנהיגי המערב לוותר על תרומת תרבותם (שלא הם – אלא יצרניהם – יצרוה) לבני הארצות הנחשלות – לוותר על התשלום ההכרחי למוסריות – ובכך ליצירת המצב המדיני של היום. היום נמצא המערב בסכנה שהביטוי לה הוא אי ההכרה של שליטיו בעליונותם המוסרית של יצרני העושר שלו על אלה של הארצות הנחותות בעולם השלישי או הקומוניסטי.

כששוכח אדם מה היו הערכים שביסוד הבנין שהורישו לו הדורות הקדומים, כשהוא מאמין שבנין זה אינו אלא מהות חמרית, והוא שווה ערך לטיט שממנו נוצרו אבני היסוד שלו, הוא נכנע מראש לכל מי שיתבע ממנו את המבנה על יסוד טענת זכות ראשונים על טיט זה. ארה"ב, שהוקמה במאבק ערכי עילאי למען זכויות האדם ודרורו, בשיא תקופת התבונה, נמצאת היום בהתדרדרות מוסרית המקבילה, כמו ברומא, לשיאה של טכנולוגיה מזהירה. עד התגבשות מעמדה כמעצמה הגדולה ביותר, היתה אמריקה ליוון של התרבות החדשה – וחלק ניכר מהתפתחות זו נתרם על ידי היהדות, שהתבטאה בפעילותם של היהודים המהגרים, יוצאי אירופה, בכלכלתה ותרבותה.

אך את ירושתה של עליית הרוח האנושית בארה"ב, שהגיעה לשיאה במאה ה19, הפקירו אנשי המדינה של ארה"ב לידי הברברים מארצות העולם השלישי, כשמסרו לידיהם את הערכים שאותם יצרו אנשי הרוח המערביים, ובין היתר את שדות הנפט, שהקנו להם, שלא בצדק, עצמה כלכלית ופוליטית רבה. בזמן שרומא העתיקה נלחמה בברברים המאיימים עליה כדי להשמידם, עושה אמריקה של ההווה את ההיפך: היא מנסה לרצות את הקמים עליה. בהיעדר מפתח מוסרי ברור בעולם הפוליטי של ימינו פועלת ארה"ב יותר ויותר בצורה שמטרתה איננה אלא להימנע מסכסוך ישיר עם הגורמים הפוליטיים העלולים לראות במדיניותה קריאת תגר עליהם. למעשה, התמחו הברברים של היום במניפולציה של התודעה המערבית והבאתה למצב שבו היא נכנעת לשגיונותיהם.

התפוררותה של רומא הקיסרית הגיעה לשיאה בהתפרקות התקשורת הערכית בין המרכז השלטוני הרומאי לבין הקצוות הרחוקים של האימפריה. שם, בקצוות, החלו לפעול מצביאים שחוו את נצחון התרבות כנגד השלטון המרכזי עם שצפו בשחיתותו המוסרית. באמריקה, בדומה לכך, התפתחה במקביל סתירה בין זלזול והערכה מוגזמים לתביעות ערכיות מצד גורמים לא מפותחים תרבותית: בזמן שבו לתביעותיהם של האינדיאנים להשבת תחומי שליטה ומחיה שנלקחו מהם לפני מאות שנים, לא היה מעולם שום סיכוי מעשי במרכז אמריקה, קיבלו פראי העולם השלישי, שלא היו בשום צורה ברמה מוסרית גבוהה יותר מן האינדיאנים, עושר שהופקע מידי יצרניהם בגלל מדיניות פרגמטיסטית.

גישה א-מוסרית זו עומדת ביסוד חלק גדול ממדיניות החוץ של ארה"ב בחמישים השנים האחרונות, אשר במסגרתה פועלת מחלקת המדינה, לעתים, לטובת גורמים זרים, מסוכנים ואויבים של השיטה האמריקאית. בעשרות השנים האחרונות גרם חוסר היכולת של אנשי החומר השולטים בהנהגת ארה"ב לראות את הערך האובייקטיבי של הרוח, להיכנע לטענותיהם ולתביעותיהם של כל פראי העולם ולהסגיר לידיהם את רכושם של יצרנים האמריקניים דרך תקציבי עתק, שבהם השקיעה ארה"ב את כספי משלמי המסים שלה. מאז מלחמות העולם, בהתאם לאידיאולוגיה המודרנית, השקיעה ארה"ב משאבים עצומים בבניית מסגרות שבאמצעותן ניתן יהיה לסייע לעמים החלשים, מתוך התקווה חסרת היסוד כי הדבר יביא, בסופו של דבר, לשלום.

שתי האפשרויות היסודיות שניצבות בפני אמריקה היום הן: לנטוש את המוסר ובכך להפקיר את הרובה, על יצרניו, לבני התרבויות המחזיקות באלה – או לחדש את המוסר ולהפקיע מידי הברברים הבוזזים את כל מה שהם מחזיקים בו שלא בזכות. אף כי ברור שהאפשרות הראשונה היא הלא-מוסרית מן השתיים והיא מובילה להתאבדות תרבותית, נראה כי זו האפשרות שארה"ב של היום נוקטת בה. לא רק שהיא ממשיכה לספק נשק מתקדם לחלק מהמדינות הערביות, אלא שהיא תומכת כלכלית חלק אחר ממדינות העולם השלישי ומרבה להשקיע משאבים ממשלתיים לביסוס כלכלתן. הסיכוי שמדינות אלה יתבססו מתישהו בעתיד כבנות ברית איתנות של המערב ויסייעו בהפצת חופש אזרחי וכלכלי שואף לאפס.

הרומאי העתיק נכחד כי האמין בכוח הזרוע וכי האימפריה שבנה, על כל עצמתה, לא החזיקה בערכי מוסר שדי היה בהם כדי למנוע את ההתפוקקות הפנימית בין חלקיה. התפרקות זו של הקיסרות נוצרה בשל השחיתות שהביאה להיחלשות הקשר בין חלקיה, כאשר חלקים אלה של החברה לא חשו יותר במחוייבות כלשהי ביניהם. הסטורית, החלה נפילתה של רומא כאשר מצביאיה, שרכשו נסיון קרבי נגד הברברים החיצוניים, החלו להילחם ביניהם על שליטה פנימית. זו, למעשה, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת היום מול העולם: הסכנה של היחלשות ארה"ב עד כדי התפרקות ערכים גמורה, אשר תקרה אם היצרנים, האזרחים והלוחמים, אשר בנו את העצמה האמריקאית, לא יחושו עוד שפעלם הפרטי משתלב עם המאמץ הכללי המבוטא באחדות המעצמה. זה עלול לקרות אם תתגבר הנטיה של כוחות פוליטיים פנימיים להכשיל – או לטעון לכשלון – של הכוחות החיצוניים השומרים על התרבות תוך כדי מלחמה באוייב המתדפק על השער.

האימפריה הרומאית התמוטטה מתוך עצמה בשל שחיתות מוסרית שהרסה את יסודותיה בדיוק כשהגיעה לשיא היכולת הפיזית שלה – וגרמה לכך שהיא עזבה את הצדק. עקרונות השלום הרומאי שבאמצעותם שלטה בעולם העתיק שיקפו את עקרונות התחזוקה הפרקטית של האימפריה, שפעלה במשך תקופה בת מאות שנים. עקרונות אלה לא איפשרו לארה"ב, בשל מורכבות ונזילות המצב הפוליטי העולמי שעימו היא מתמודדת, שליטה טובה במרחב העימות. אחרי ההתקפה שביצעו הערבים על מגדלי התאומים מצאו עצמם האמריקאים מפוצצים באפגניסטן עמדות וביצורים שהם עצמם הוציאו כסף כדי לבנות לפני חמש-עשרה שנים – דוגמה אחת מני רבות לדרך שבה בתרבות האמריקנית העכשווית אין יד שמאל יודעת מה עושה יד ימין.

האמונה הטפלה של האזרח האמריקני שאיש השלטון מבין הרבה יותר ממנו במתרחש איננה נכונה – והמסלול שלפיו נקבע מי יעמוד בראש ההיררכיה של חלוקת המשאבים הלאומית בארה"ב אינו שייך, כפי שהיה בעבר, לבעל הנסיון הצבאי. הדברים מפעילים על מנהלי המדיניות האמריקאית לחץ ציבורי הדחף אותם להפגין עשיה תבונית בבית המשפט הציבורי של האזרח, וזה, אשר, אחרי מספר שנים של מאבק בטירור ונסיון לא מוצלח להשליט את ערכי הדמוקרטיה בפוליטיקה העירקית, כבר אינו נותן אמון בממשלו הקיים. סך הכל מציב בפני אזרח העולם החפשי שוקת ערכית שבורה, שבה פועלים המחזיקים בעמדות המפתח שלא על בסיס מוסרי מוצק וטווח האופק שלפניהם הולך ומצטמצם.

מול האויבים הרבים של התרבות המערבית, שחלק גדול ממנה נמצא ממש בתוכה, מצבה של ארה"ב קשה, למעשה, יותר ממצבה של רומא העתיקה; כל תחום מוגן בכלכלה, בבטחון ובטכנולוגיה מאויים על ידי ברברים, שחלקם המעונב מפציץ את התרבות מכתלי מוסדות אקדמיים מכובדים, ואין לראות בעין בלתי מזויינת פתרון משמעותי מסתמן למצב. ישראל, המחזיקה בציפרניים את שרידי עקרונות העולם החפשי באיזור פראי לחלוטין מבחינת השמירה על זכויות האדם, נהנית עדיין מתמיכה משאבית ותרבותית הבאה מארה"ב ומן המערב, אך לא לעולם חוסן; במצב ההולך ומתדרדר מבחינת יכולת הזיהוי המוסרי של הגורמים המעורבים, עלול להיווצר משבר, שבו תיתפש ישראל על ידי אנשי מחלקת המדינה האמריקאית כבעלת מעמד שווה ערך לזה של מדינות ערביות כמו מצרים. זה יקרה אם לא יהיו בבית הלבן אנשים שמבחינים בערך הייחודי שיש לגניוס היהודי שחלק ממנו מתגורר בישראל, האחראי ליכולת היצירה שמפגינה הטכנולוגיה המתקדמת הישראלית, על אף אויביה מבית, אל מול היכולת הכלכלית הדלה ביחס של היצרן הערבי.

אם לא יבחינו האמריקנים בערכה המיוחד של ישראל או, במדוייק יותר, בערך שיש ליהדות, גם אם לא מדובר במסורת היהודית, כגורם העשוי לספק פתרון לבעיה הברברית המאיימת על התרבות האנושית, הם עלולים להשמיט את הקרקע הפוליטית מתחת לישראל, להביא לאבדנה – ובכך, בסופו של דבר, גם לאבדן התרבות החפשית כולה.

נתונים נוספים