מחלת הרוע

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 912

 

מחלת הרוע

על מחלת הנפש של התרבות הערבית

ביסודו של דבר מתבטא הרוע האנושי באלימות; ריבוי האלימות האופייני לתרבות הערבית, שיש הקושרים אותו לחשיבה כושלת, איננו רק ביטוי של בעיה רעיונית אלא גם – ולעתים קרובות בעיקר – בעיה פסיכולוגית. גם אם ביסודו ובתחילתו של הדבר היו ביסוד התרבות הערבית כשלים וטעויות שהביאו לכך שבניה יראו את הכוחניות כהכרחית מבחינה קיומית, הרי שבימינו ניתן לראות כי זו חצתה כבר מזמן את גבולות המחשבה והתנחלה בתחומי הנפש של האדם הערבי; לראיה, בא דבר זה לידי ביטוי בגילוייה הרגשניים של האלימות הערבית, הנפוצים כל כך בקרב המוני בני העם הערבי גם בחיי היום יום של האדם הערבי הפשוט.

הדבר בולט הן בגילויי השמחה או השנאה הרבים והחזקים שבהם ניתן לחזות באירועים תרבותיים אמנותיים ופוליטיים כאחד, המתרחשים בעולם הערבי והן בחוסר האפשרות של התרבות הערבית להגיע להסדרים של שלום ושיתוף פעולה לאורך זמן. התרבות הערבית רווייה בשנאה לאויב ובהערצה הגובלת בסגידה דתית ללוחמים בו, כאשר שני אלה מנותקים לחלוטין מחשיבה, מיכולת ניתוח או מתפיסת שלום שיש בה שיתוף פעולה אמיתי. דבר אחרון זה מתבטא בהסכמים כמו אלה שנעשו בין הערבים לישראל, שהיו במקרה הטוב רק הסכמי הפסקת מלחמה זמניים וקצרי מועד, אך לא הניבו יחסי קרבה אמיתיים בין העמים.

חוסר היכולת של הערבים להביא את עצמם למצב של דו-קיום בשלום עם אויבים מוצהרים כמו היהודים מוצדק לעתים קרובות דווקא על ידי אנשי שלומנו מן השמאל במונחים כמו "כבוד עצמי" או "גאווה לאומית" – שכביכול נפגעו על ידי "השפלה" מן הצד הישראלי - אך מושגים אלה, המיובאים למעשה מהעולם הלא-ערבי, מסווים הן את העובדה שהיהודים מעולם לא פגעו בערבים או דיכאו אותם לפני שאלה פתחו נגדם במלחמה והן את העובדה העקרונית יותר, שהיא שתרבות ערב לוקה, למעשה, בתסמונת חברתית השקולה למחלת נפש, שאיננה מאפשרת לה לראות רווח במצב של שלום.

למעשה, ההסטוריה של האדם המוסלמי – ביחד עם אמונתו הדתית - מראה, החל מיום עלייתה של זו על בימת העולם, כי אין למוסלמי אפשרות אמיתית של השלמה עם קיומו של נוצרי, יהודי או לא-מאמין אחר לאורך זמן. בפועל, קיומן המשולב של ההסתה הדתית והתעמולה השמאלנית-מרכסיסטית, המציגה את העולם הקפיטליסטי ככזה שדיכא את זכויות הפרולטריון הערבי, מבטיחות את המשך המגמה הלוחמנית של הערבי.

בכך מוציאה את עצמה, למעשה, התרבות הערבית מאפשרות השתלבות עם תרבות של בני אדם בריאים, המכירים בערכו של שלום. את היות הדבר בעיה כבר בגדר של בעיה נפשית יסודית ממחישה העובדה שגם ההגירה המוסלמית הפרטית, שבה נמלטים בני אדם מדיקטטורות האיסלם למדינות החופשיות באירופה ובאמריקה, מוצאת לנכון להפוך במקומות אלה להתארגנויות קבוצתיות אלימות, המאיימות על שלום סביבתן.

בהקשר זה מראה כל בירור יסודי כי האדם המוסלמי רואה מבחינה עקרונית כל בן דת אחרת כאויבו בכוח - וגם אם הוא אורח בארצו של אדם זה אין הוא מכיר בערכים שבגללם היגר לארץ זו כערכים חיוביים. שוב משתלבת בהקשר זה בדלנותו הדתית עם האידיאולוגיה המרכסיסטית, המחנכת אותו לראות את בן התרבות המערבית כמי שמנצל אותו. תסמונת דומה אופיינית ליחס השניות של הערבים כלפי ישראל: תלות, הסתייעות ורווח מחד, ביחד עם עוינות, שלילה ודחיה על יסוד של טענות קיפוח, דיכוי ופגיעה בזכויות מאידך.

למותר לציין כי עובדה זו, אשר מעמידה בספק את יכולתו של רוב העולם הערבי לקיים הסכמי שלום עם אויביו, נשמרת כסוד כמוס באמצעות אלימות הן על ידי הערבים עצמם, והן על ידי הלא ערבים השבויים בדוגמת השלום. מבחינתם של האחרונים יהיה זיהויה של תסמונת נפשית מסוג זה בתרבות הערבית משום מכת מוות לחלומות השווא שלהם, אשר תאלץ אותם לשנות מן היסוד את האיסטרטגיה הפוליטית שלהם אם וכאשר יכירו בטעותם.

כשקיימת בחברה נתונה מחלה קשה שאין חבריה מודעים לסכנותיה וגם לא לתסמיניה ומאפייניה, יש בחברה כזו סכנה של התפשטות המחלה והיהפכה למגיפה שתפגע בכל חלקי החברה. זוהי, למעשה, מחלת הרוע שקיימת בחברת זמננו. היא מתבטאת במצבו הנפשי של הלוקה בה, אף כי לחולים אלה יש ענין להסוותה כסוגיה אינטלקטואלית לגיטימית כדי למנוע את עצמם מהטיפול היאה לחולי רוח. לפיכך, בשל הסכנה שיש במחלה זו, העלולה להביא על החולים בה טיפול קשה מצד המאויימים על ידה, מנסים חולים אלה להסתיר את היותם חולים תחת מסווה של שפיות, ומתאמצים להציג את עצמם כ"נורמליים".

המחלה נחשפת כאשר מפעילים החולים בה אלימות פראית, גסה ובלתי מוצדקת, המלווה במאפיינים רגשניים של ביטויי שנאה וסדיזם. זה האחרון, המתבטא בשמחה מיוחדת, המהווה תגובה על סבלם של בני אדם, אופייני לאויבינו הערביים, הנהנים מפעולות של שפיכת דם ופגיעה קשה בבני אדם אחרים. בסוג זה של התנהגות ניתן לצפות אובייקטיבית לאורך ההסטוריה הארוכה של השנים הרבות שבהן נלחמו הערבים ביהודים וגם של המלחמות שבהן ניסו מדינות ערב לחסל את מדינת ישראל ללא שום יסוד הגיוני אמיתי.

הסירוב להכיר בתופעות השנאה והסדיזם כבתסמיני מחלת רוח מסתיר את הדבר כמיטב יכולתו מאחורי טיעונים תבוניים והסברים רציונליים. בדוגמה מובהקת לתסמונת כוללת זו ניתן לצפות בפרשת חטיפתו של גלעד שליט. בזמן שיש כאלה מבינינו שרואים בהתנהגות האויב בפרשה פעולה טקטית לגיטימית של צבא המנסה להשיג לעצמו יתרונות של שחרור שבויים על ידי החזקה בשבי של חייל ישראלי, תופסים חדי האבחנה באמצעות צפי בדרך שבה מגיב הערבי הפשוט למתרחש בפרשה את היסוד הסדיסטי המפורש הקיים בתגובה זו, שכן ברור שיש לאויב הנאה רבה מהעימות הפנימי המתחולל בישראל בין גורמים שונים הנאבקים זה בזה כשכל אחד מנסה לגבור על חברו.

אפקט דומה קיים היה לאורך ההסטוריה של ישראל, כאשר באופנים שונים מצאו אויביה דרכים להסב נזק, צער וסבל לציבור בישראל ובמיוחד לקרובי המשפחה של חטופים שהצליחו להשיג. לרוב לא הבחינו אנשי הרוח של ישראל בקשר הקיים בין ההנאה הבלתי מוסתרת של אויבי ישראל מהצלחותיהם לבין העובדה שלאורך שנים רבות היתה אכזריותם של הערבים נגד היהודים משוללת נימוק אמיתי כמו, למשל, באירועים דוגמת מעשי טבח שנערכו בארץ ישראל עוד לפני קום המדינה, שבהם ביצעו הערבים מעשי זוועה ועינוי רגשניים ביהודים.

מנקודת המבט של ימינו, שבה מתרחש עימות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, צריך הממשל הישראלי להיות ער לעובדה שגם אם וכאשר הצליחו הערבים לייצר נימוק כלשהו להסברת טירופם היה הדבר תוצאת הסיוע הרעיוני שקיבלו מאנשי השמאל בארץ ובעולם ששאפו להצגת האויב המטורף כבריא שפוי והגיוני.

כל המתחולל בשדה עימות זה נושא את צלקותיו של חוסר יכולת ההתמודדות של האדם עם הרוע הלא-ידוע לו. בחברה האנושית גורם הרוע לנזקים באופן ישיר ועקיף שפעמים רבות עולה נזקו של הרוע העקיף על הישיר; הרוע הישיר הוא זה הקיים ברשות מי שפוגע בבני האדם באופן ברור ונגלה לעין. הרוע העקיף נגרם לחברה האנושית כתוצאה מכך שלעתים קרובות אין בני האדם מכירים בכוחו, בדרכים המסויימות שבהן הוא פועל, וכתוצאה מבורות זו יורדת היכולת האנושית להתמודד נגד כוחו של הרוע וגדל נזקו.

למעשה, רבים בחברה האנושית הם בני אדם בעלי רצון הטוב אשר אינם מחזיקים בשאיפה כלשהי להרע לבני אדם אחרים, אך בשל היותם בלתי מודעים לכוחו של הרע ולתסמיניו הם מסיטים, למעשה, את מיקודם של אלה שיכלו, אולי, להגן על עצמם מפניו, ובכך אינם מאפשרים להם להתמודד עימו. שוב ושוב בני אדם אלה, שהם תמימים ונאיבים במקרה הטוב, מונעים מאיתנו להגן על נפשנו מפני מטורפי הרוע בתואנה שהם מייצגים עמדה לגיטימית.

אך, כאמור, הרוע הוא מחלת-רוח - ואף כי בני חברתנו סובלים ממנה קשות אין הם מכירים אותה כמעט; הסיבה הראשית לכך שעל אף הצורות הרבות שיש לרוע האנושי רוב בני האדם אינם מבינים אותו היא שרוב בני האדם הם טובים. בשל כך הם אינם מכירים את הדרך שבה הרוע מתפשט ועובר מאדם אחד לרעהו ואינם מצליחים לתפוס כי יש ברוע הנאה, כי זו רחוקה מהם. לרוב בני אדם אינם לוקים בסדיזם או בשנאה מהסוג המאפשר לאדם ליהנות מסבלו של אדם אחר ולפיכך אין הם מאמינים בקיומו של רוע מסוג זה כי אין הוא תפיש בעולמם.

במונחים של רוח האדם שומה עלינו לראות את הרוע כמחלת רוח – ואת אחד מהביטויים הפעילים של מחלה זו בתסמונת הפילוסופית-רעיונית הידועה בתקופתנו כפוסט-מודרניזם, כלומר: כרעיון שאין טוב ורע מוחלטים במציאות, ושלפיכך יש מבחינה מציאותית משקל זהה לכל עמדה רעיונית אנושית. בפועל, עומדת גישה זו בדרכה של המגמה הרוחנית היחידה שעשויה לרפא את בני האדם מהרוע שבו הם חולים, שהיא זיהוי הרוע כמחלה שמבוססת על בורות רעיונית, המתבטאת בחוסר הבנה ואי ידיעה של המציאות, כמוה - כבמקרה של כל מחלה - הדרך לזהות את מאפייניה, מעביריה ותסמיניה של המחלה, שהוא היסוד לריפויה.

מנקודת מבט זו ניתן לראות את אנשי הרוח הגדולים באנושות – כמו הפילוסופים הדגולים – כאנשי מחקר בתחום הרפואי הנוגע לרוע. אחד ההישגים הגדולים ביותר במאה ה20 בתחום זה שייך לעבודתה של אין ראנד, הפילוסופית היהודיה, אשר זיהתה את נזקי הרוע ואת המניע אותו בעולם. לעתים קרובות הצהירה אין ראנד על המחדל הנפוץ של בני האדם בחברתנו אשר אינם מבחינים ברוע הרעיוני ולפיכך אין הם מסוגלים לזהות היכן הוא נמצא בסביבתם הקרובה או בחברתם עד שכבר מאוחר מדי. למעשה, מדובר במגמה המתבטאת במוכנותם של בני אדם להתערב בחייהם של בני אדם אחרים ולקחת על עצמם לנהל אותם תוך כדי חוסר אבחנה בין מה ששייך להם בזכות לבין מה שאסור להם לגעת בו: חייו של אדם אחר.

סוג זה של רוע, שהוא השכיח ביותר בהסטוריה האנושית, אינו מתבטא בעולמנו – ובמיוחד לא בחברה המערבית - באלימות ישירה דווקא. למעשה מגיע אדם שחולה במחלת הרוע למצב קרוב לזה שמאובחן בפסיכולוגיה כסדיזם, כלומר כהנאה של אדם אחד מכך שאדם אחר סובל.

ישראל מעורבת היום במלחמה עם תרבות מובהקת כזו של רוע. הערבים הנלחמים בה מנהלים נגדה מערכות שבהן אין רווחיהם כאלה של שטח או ממון אלא כאלה שבהם הם מפיקים הנאה מסבלו של העם היהודי. זו הסיבה העיקרית לכך שהם עוסקים בחטיפות, שבהן מומחיותם היא להסתיר אדם אהוב, אחרי שחטפוהו, מאהוביו. תסמונת גלעד שליט, למשל, עולה בקנה אחד עם פרשת פולרד ורון ארד. בכל אלה הרווח הגדול של אויבי ישראל קיים בידיעתם את סבל משפחות הנעדרים – והם יודעים יפה לנצל את העובדה שמבחינתם של בורי השמאל טובי הלב אין הם תופסים ו/או מבינים את הנאתו זו של הרוע ולפיכך נופלים הם בכל פעם לפח.

בשל כך שלרוב אין האדם מסוגל להשיג את ההנאה של האדם הרע מגרימת סבל לבני אדם אחרים, אין הם מסכימים לקיומה במציאות וטועים שוב ושוב באשר למניעיהם של החולים במחלת הרוע. במונחים של בריאות הנפש מניחים הם לחולים המסוכנים, שביסודו של דבר לוקים בסדיזם קשה, להמשיך ולהתעלל בחברת בני אדם תוך הצגתם כ"נורמליים". זוהי התסמונת הנפוצה של השמאל אשר מציג, בימינו, את הערבים אויבי ישראל כבעלי תביעות לגיטימיות בזמן שבפועל מה שמניע אותם אינו שום שיקול הגיוני אלא תשוקה רגשנית של שנאה – ובקשת הנאה וסיפוק מהסבת סבל לבן אנוש אחר.

נתונים נוספים