התחרות על רצח עם

התחרות על רצח עם

נראה שבימינו נלחמים על כתר הבכורה של מעשה רצח העם כמה עמים וביניהם הארמנים בתורכיה, הכורדים בעירק ושבטים פראיים ביערות האמזונס. גם האינדיאנים באמריקה טוענים נגד האדם הלבן שהגיע ליבשת והשמיד חלק ניכר מהם, אף כי עדיין ניטש הויכוח לגבי היחס בין עמים פראיים לתרבותיים היכן – אם בכלל – ניתן להבדיל בין השמדת עם פראי לבין תירבותו.

יש מקום להניח שמה שעיראק עשתה עם הכורדים, האיטלקים בחבש והנאצים בספרד שלפני מלחמת העולם השניה היה זהה – מלחמת נסיון של בדיקת אמצעי מלחמה חדשניים כהכנה למלחמה גדולה בעתיד. מה שמשותף לכל אלה היה שהם אירעו בתקופה שבה הביטוי "רצח עם" עדיין לא נחשב למקובל ומוסכם בין אומות העולם ולפיכך לא נראה היה עדיין שהוא יכול להוות בסיס לבעיות תדמית שיהיו בעלי השלכות פוליטיות.

הפעלת ביורוקרטיה וטכנולוגיה מדעית מתוחכמת, הכוללות דו"חות מדוקדקים ומפורטים, ספרות ומאמץ של מוחות גדולים, שהיו אופייניות למלחמה הגרמנית, עברו הסבה מהכוונה נגד עמים לפעולה נקודתית נגד בני אדם יחידים כסדאם חוסיין והפלת משטרו. הסבה זו היא העדות החזקה ביותר לחולשתו הרוחנית של המערב, אשר לא נחלש מבחינת כוחו אלא מבחינת מוסריותו, כלומר מבחינת השאלה היכן להפעיל את הכוח.

בימינו, כאשר האיסלם והקומוניזם מכוונים נשק גרעיני נגד המערב נראה שהעולם החופשי חסר אונים להשיב מלחמה שערה כי הוא איננו יכול לגייס את תעצומות הנפש המוסריות כדי להצדיק "מלחמה אטומית" לצורך הגנה על קיומו. בנושא זה עוצמתו של המוסלמי (כמו העומד בראש אירן) באה לידי ביטוי בערמומיותו ובלגלוגו המתמידים לעומת נסיונותיו של המתגוננים ממנו – כולל ישראל – להגביה עוד ועוד את מבצרי ההתגוננות שלה מפני אלימותו.

כך או כך אין ספק שהפתרון לבעייתיות איננו צבאי אלא רוחני ומוסרי, שאלה של רצון, החלטה וביצוע של מהלכים שיש בהם בטחון עצמי בצדקת הדרך. ובהקשר זה ניתן לומר בפסקנות שהבעייתיות קיימת בעובדה שבזמן שהמאיימים על המערב הם תוקפניים בגישתם ומשוכנעים בצדקתם, אין הערבי משוכנע שיש לו אפילו הצדקה למלחמה על יסוד של הגנה עצמית.

נתונים נוספים