הצעה לחוקת מנהיגות יהודית

 

חוקת מנהיגות יהודית

(הצעה)

בימינו מרבים לדבר על חוקה, אף כי חלק גדול מהעוסקים בכך אינם מבחינים בהבדל בין חוקה לחוק. אך ההבדל הוא מהותי: חוקת המדינה מגדירה את עקרונות היסוד הבלתי משתנים שלה ואילו החוק/ים מהווים מהויות שמשתנות עם זרם ההשתנויות במציאות.

היחס בין חוקה לחוק אינו שרירותי אלא אובייקטיבי: הוא מגדיר את היחס בין הנצחי והמשתנה במציאות.

בכל מדע יש נוסחאות יסוד בלתי משתנות, כך גם החוקה, כחוק יסוד, איננה משתנה; חוקה מהווה הגדרת המהות היסודית המעורבת בהסכם יסוד. החוקה מהווה קנה-מידה לאפשרויות השינויים היכולים להתבצע בחוק – היא מגדירה את גבולות אפשרות השינוי. החוקים משתנים בהתאם לחוקה. זו אחת הסיבות שבגללן לא ניתן לשנות חוקה, אלא – במקרים נדירים – לתקן ו/או להוסיף עליה.

במיוחד במדינה רבת שנים, החוקה – בניגוד למערכת החוקים - היא החוזה המקורי, המשמש כנקודת ייחוס לאלה ששכחו מהיכן הם באים ולהיכן התכוונו ללכת בתחילת הדרך.

כאמור לעיל, חוקה – חוקה אמיתית - לא משנים ולא מתקנים; החוקה מייצגת את עקרונות הנצח הבלתי משתנים, את מה שעומד ביסוד המהויות המעורבות בהסכם המקורי. החוקה נוגעת עד כל כך בזהות עצמית ששינוי חוקה משנה בד"כ גם את הזהות על ידי כך שהיא מפריכה את הבחירות היסודיות של המעורבים בהסכם הנתון.

כפי שנרמז לעיל, ההיגיון העומד ביסוד ההבדל בין חוקה לחוק או למערכת חוקים הוא הגדרת היחס המציאותי בין הנצחי והמשתנה – ובין העובדות העקרוניות הקבועות במציאות לבין האפשרויות האנושיות לפעול באמצעותן. בין האפשרויות הללו קיימת אפשרות לניסוח והתאמה של הישן לחדש. לדוגמה: "לא תרצח" הוא עקרוני ותמיד יהיה כזה, אך לפני אלף שנה הוא התייחס לחרב, והיום לרובה; העיקרון נצחי, הנשק השליט בתקופה היסטורית נתונה הוא שהשתנה.

ביהדות היחס לתורה הוא כיחס לנצח: היא איננה משתנה ולכן כמוה כחוקה: על יישומיה חלים גרסאות שונות. אך כל עוד נשמרת תורת היהדות כלשונה ללא פגיעה, נשמר העם היהודי. על אף שונויות ביישומים מסוימים. לכל הויכוחים הייתה נקודת ייחוס אחת קבועה: תורת ישראל. היו, אמנם, בהיסטוריה היהודית, מקרים שבהם ניסו יחידים או תנועות לכפור בנצחיות התורה; הם מצאו עצמם מחוץ ליהדות ולא שרדו כיהודים. נצחיות התורה בעולמו של היהודי הודגשה בשל הקפדה חסרת תקדים לשמור אותה כלשונה וככתבה ללא שינויים במשך דורות רבים(*). במובן זה שמרה היהדות על עקרון אי ההשתנות החוקתי גם כאשר זה נגע לתמליל שאינו עוסק כולו בחוק זה או אחר.

(*)למעשה, עד כדי כך שמרו היהודים אמונים לתורתם, שראו פגיעה אף בתרגומה לשפות אחרות, "מודרניות יותר". על הלא-משתנה שבתורתם הגנו היהודים עד לרמת האות, על יסוד ההנחה שיש לקוצו של יו"ד משמעות נצחית ושטוב לו לאדם היהודי להתאים עצמו לתורה ולא להיפך. אך שלא כחוקה הנהוגה במדינות רגילות, יסוד החוקה היהודית איננה תמליל מוסכם, אלא שילוב של הכתב המקורי של התורה עם דיון שבע"פ, כלומר תמליל קבוע וגוף הלכתי מפורט, המנציח דיוני חכמים שבמשך אלפי שנים פיתחו את נושא היישום ובכך השלימו את הצורה והתוכן, את יחסי החוקה-חוק.

ומכאן לפוליטיקה בת-זמננו:

החוקה והחוק הן מהויות משלימות הנמצאות בכל מהות אנושית – כולל תנועות פוליטיות. לכל קבוצה, תנועה או התארגנות יש התייחסות מודעת או לא מודעת לנושא זה. ליהודים שומרי מצוות, התורה היא חוקת החיים. למי שאיננו יהודי שומר מצוות, נושא החוקה יכול להיות מטופל ברמות מודעות ותובנה שונות, וכך הדבר בתנועות הפוליטיות בישראל; חלק מהן – במיוחד השמרניות שבהן – נוטות לחוקה מסורתית, לעקרונות שנוסחו בדורות קודמים ולשמירת אמונים לרוחן. חלק אחר, הרואה עצמו כ"צעיר", משליך את יהבו על רעיונות חדשים (ראה מושגי הייצוג המסוימים, בנוסח "צעירים", "נשים", "ילדים" וכיו"ב) המכוונים לטפל בבעיות עדכניות ("אלימות במשפחה", "איכות חיים" וכיו"ב).

תנועות פוליטיות רבות בישראל מתנהגות כאילו הסטליניזם פתח משרד תעמולה בישראל: או שתקבל את דברי המנהיג ללא ערעור כלשונם, או שאתה נשלח לגולאג רעיוני הרחק ממרכז המפלגה ומאמצעי הישרדות ראויים. בתנועה כזו אין אפשרות אמיתית להתעדכן ואפשרות לשרידה פוליטית מבוססת על יכולתך לשאת את כמות קורי העכביש הגדולה ביותר לאורך הזמן הרב יותר.

הקיצוניות השנייה היא תנועות ומפלגות שאינן בעלי אידיאולוגיה מוגדרת ומנסות להתאים את עצמן לכל מה שזז כדי להיות כל הזמן במרכז העניינים ועם הזרמים הנבחרים. (שלעתים יכולים להיות ניסוח המהווה מיקוד חדש בבעיה ישנה, כמו יציאתה של "שינוי" נגד החרדים, שאינה אלא אנטישמיות קלאסית בלבוש חדש). אלה בד"כ אינן מצליחות להחזיק מעמד יותר מקדנציה או שתיים ואז נעלמות או נבלעות בתנועה בעלת דרך ברורה.

אך החיים דורשים מחד עקרונות קבועים שיפעלו כהגדרת תכלית (חוקה) ומאידך, אפשרות לגמישות מחשבתית שתדע להתאים את עצמה לדרישות האירועים המשתנים. לאושרי, אני חבר בתנועה פוליטית שיש בה תכונות חיים אלו ויותר מכך: את הגמישות של עימות ודיון רעיוני פנימי, יחד עם מוצקות ויציבות של חוקה שאיננה ניתנת לשינוי. בתנועה זו תמצא צמידות שמרנית לעקרונות שורשיים בני אלפי שנים – וויכוח ער ומרובה עמדות כמעט לגבי כל סוגיה עדכנית.

תנועה זו היא "מנהיגות יהודית".

במרחב האפשרויות של התנועות והמפלגות בישראל מצליחה "מנהיגות יהודית" להשיג את הציות והחירות הללו באחת, בדרך שאין בה סתירה אלא אף סיוע הדדי. איך היא עושה זאת?

התשובה פשוטה: כמו כל יהודי יחיד, היא משתמשת בתורת ישראל כבחוקה. תורת ישראל היא מסגרת הייחוס הרעיונית לפעולות התנועה, כפי שהיא מסגרת הייחוס הקבועה של העם. "מנהיגות יהודית" פועלת כפי שפועל העם היהודי: צמודה לתורת ישראל, כמעבד יסודי של החמרים החודרים לגופה. גוף קבוע המוכן לגיוון מאכלים אך לא להחלפת קיבה, הארוחות משתנות, אך לא עיבוד המזון.

השימוש בתורת ישראל כבנקודת ייחוס עקרונית מאפשר ל"מנהיגות יהודית" כושר התמודדות טוב במיוחד עם המשתנים החריפים של המציאות הפוליטית בימינו, והוא שמעניק לה יציבות בסער הגועש המתחולל בישראל ובעולם של היום; אין כתורת ישראל קיבה חזקה דיה כדי לעכל בתוכה את החומצות הרעיוניות החריפות ביותר בהיסטוריה האנושית, לאמץ את הערכים המזינים של המזון החדש ולפלוט את הערכים ההרסניים ללא נזק.

ידע היסוד היהודי, המתבטא בתורת ישראל, הוא גם הסוד שאפשר ליהדות לחצות את הסערות ההיסטוריות שגרמו לממלכות ענק אחרות לקרוס ולהיעלם לתהום הנשייה. הן חסרו את יסוד ההתאמה המציאותי שיש ליהדות. היסוד היהודי, פעל בהקשר זה, כחוקת-על בעלת אופי כלל-יקומי, אשר התגלה לאורך ההיסטוריה ככזה שמתאים לכל פרק זמן ומקום בעולם.

קל וחומר במקרה של הפוליטיקה הישראלית. ההחזקה בתורת ישראל כביסוד חוקתי באופיו בהקשר של מדינת ישראל – וגם של כל האירועים שקדמו להקמתה – הוא המעניק חוסן לאנשי "מנהיגות יהודית" אל מול הכוחות הרבים השונים המתנגדים לה.

נקודת ייחוס זו מאפשרת ל"מנהיגות יהודית" לנוע בגמישות פוליטית שעוד לא נראתה כמוה במדיניות הישראלית, בשל יכולתה לשלב את הישן והחדש מבלי להיתקע בישן או להיסחף עם החדש. מבחינה חיצונית, משמעות הדבר היא מקום טוב ומאוזן באמצע בין שכחת העולם החיצון וההתנתקות ממנו, האופיינית לרבים מהחוגים שומרי מצוות, לבין זניחה גמורה של תורת ישראל וערכי היהדות, האופיינית לחוגי החילוניות השמאלנית. מבחינה פנימית, דבר זה משמעו הפעלה יישומית כאן ועכשיו של עקרון ההנהגה המבוטא ביהדות ביחסי מלך-סנהדרין, כלומר: מדיניות בעלת אופי הנהגתי-ממלכתי המבוססת על תשתית הלכתית; אף כי לתנועת "מנהיגות" היררכיה הנהגתית המורכבת מאישים פוליטיים, אידיאולוגיים, אדמיניסטרטיביים ועוד - הרי כולם מחויבים לתורת ישראל לפני מחויבויותיהם זה לזה.

בכל דיון או עימות רעיוני המתקיימים בתנועה מהווה תורת ישראל את נקודת הייחוס הרמה ביותר והיא הקובעת את השורה התחתונה. ראיית תורת ישראל כחוקת-על נתפשת גם כמה שיקבע בעתיד כפסקה סופית את כל המהמורות שתפגוש התנועה בדרכה, בכל רמת הצלחה שאליה תגיע בשדה המאבק הפוליטי המקומי.

כמו במקרה של חוקת אמת (וכל יהודי רואה כך את חוקת התורה), שווים לפניה מבחינה הלכתית כל המעורבים, ללא קשר לתפקיד שבו הם נושאים בתנועה. בראש התנועה ניצב משה פייגלין. כחבר בתנועה, משה פייגלין הוא מנהיגי הפוליטי. אני תומך בו, מגבה אותו ומסייע לו במידת האפשר. אינני מסכים עימו על כל פרט קטן, אך שנינו יודעים כי רב בינינו המשותף מהמפריד וכי, בכל מקרה של אי הסכמה או ויכוח, תהיה תורת ישראל הפוסקת בינינו.

ביהדות כמו ביהדות: כשיש חילוקי דעות – הולכים לרב. הרב, כשמו כן הוא: מייצג היקף ידע רב יותר. התורה – תורת ישראל – וההלכה (עמל של אלפי שנות פיתוח פרטני של סוגיות רלוונטיות) – הם הגוף המחזיק בידע שעליו סומכים שנינו. אני, חברי התנועה ומנהיגי גם יחד. בהקשר זה מתפקדת תורת ישראל כחוקה במובן שבו היא מהווה את היסוד לקיומה של כל חברה אחרת; ההנחה שהיא מייצגת היא שמדובר בביטוי של אמת.

כל גוף ידע גדול במציאות מחזיק באפשרות להתאים לרמות הבנה שונות; בין אם מדובר במתמטיקה, כימיה או רכב, יכולים אלה להיות מובנים – ומופעלים – הן על ידי אנשים פשוטים והן על ידי בעלי יכולת מחשבתית גבוהה. דבר זה נכון גם לגבי המבנה העקרוני של חברה ראויה, אשר מכילה ידע התמחותי הנוגע לדקדוקי החוק ביחד עם חוקים שיכולים להיות מובנים על ידי כל אדם באשר הוא. בדומה לכך, החברה היהודית נבנתה תמיד מסביב להיררכיה של יכולות, שבראשה רב, הנחשב למומחה בתחומו.

הדברים תואמים את הנדרש בכל חברה מוסרית, המעוניינת לבסס את התנהלותה על אדני האמת. פעילות שיסודה אמת היא כזו האופיינית למומחים, השולטים בידע נכון ומיישמים אותו בתחומים שונים. בחברה אנושית רבת התמחויות, צריכה להיות בין חבריה הכרה הדדית בהתמחויות: כך האופה נותן לרופא את סמכות ההחלטה על גופו והרופא מוסר בידי האופה מונופולין על תזונתו. ההנהגה הפוליטית איננה שונה עקרונית: המנהיג מקבל סמכות החלטה לגבי דברים שלדעת המונהגים הוא מבין בהם יותר טוב – אך הם אינם עיוורים ויקפידו להשגיח על כך שלא יובילם לתהומות. הנהגה היא ייעוד ומקצוע – היא מחייבת יכולות שרק אנשים מסוימים מסוגלים להן.

כחבר ב"מנהיגות יהודית" אני סומך על החלטות מנהיג התנועה, אך כאדם חופשי, אני גם בודק אותן. בכל עניין עקרוני שאותו יש לי עניין לבדוק עם מנהיגי, אני פונה למתווך העל – תורת ישראל – המחזיק באוצרו את ההסכם המקורי שמאחד בינינו. זהו ההסכם המחזיר אותי אל השורשים האמיתיים שלי, אלה שאליהם כולנו (היהודים) מחוברים. הסכם יהודי זה הוא, למעשה, החוקה המשותפת לכולנו. חוקה זו מהווה את עמוד השדרה של תנועתנו.

בניגוד לתנועות רבות, המחוסרות נקודת ייחוס רעיונית עקרונית מחייבת, כוחה של "מנהיגות יהודית" נעוץ בעצם העובדה שיש לה יסוד יציב. במצבי חוסר ידיעה היא איננה מאלתרת, איננה ממציאה את חוקי היסוד מחדש או מתכוננת לבנות עולם שלם יש מאין (וטוב שכך – כי אין אפשרות מעשית כזו, כפי שסברו האוטופיסטים החל מישו), אלא פונה למאגרי הידע העומדים לשירותו של כל יהודי. זה גם מה שעושה את "מנהיגות יהודית" ליהודית לא רק בהגדרתה ובשמה אלא בשיטת פעולתה: "מנהיגות" היא תנועה שכמו כל יהודי לאורך ההיסטוריה, היא פונה, לצורך פתרון בעיות, לחוקת התורה.

חוקת התורה מציבה אמת-מידה מציאותית לכל פעולה אנושית מסוימת ולכן יתאימו עקרונות היסוד שבה, לכל אדם באשר הוא אדם. תורת ישראל מציאותית עד כדי כך שכל פעולה אנושית תהיה יעילה יותר ביחס ישר להתאמתה לה. ואם נכון הדבר לגבי כל אדם, קל וחומר שנכון הוא לגבי היהדות, בין אם מדובר בפוליטיקה דתית או חילונית. במובן זה, תהיה תנועה פוליטית טובה ביחס ישר להתאמתה לתורת ישראל במעשיה המדיניים.

גם אם לא הוצהר הדבר במפורש, פועל השכל הישר של הציבור בהתאם לתורה בשל היותה מותאמת למציאות. כך, התנועות הגדולות במדינת ישראל, שזכו להגיע להנהגה, כמו ה"עבודה" וה"ליכוד", היו יעילות ומקובלות על הציבור ביחס ישר להתאמתן לתורת ישראל, בין היתר, כי הן שרתו את עם ישראל ואת ארץ ישראל. במלים אחרות, גם אם אנשיהן של תנועות אלה היו מודעים רק חלקית (או לפעמים בכלל לא) לחלק התורני או הדתי של פעולותיהם, הייתה אובייקטיביות הפעולות כזו שלמעשה קוימו בהן לפחות חלק ממצוות התורה – ויש בכך להסביר את הצלחתן של תנועות אלה במציאות.

חוקת התורה, המחוזקת בהלכה ובפרשנות חכמיה וממשיכיה דורות רבים, היא המסד היציב ביותר שיכולים לקוות אליה אדם יחיד, תנועה פוליטית או חברה שלמה. באותו מובן שבו מתייעלת פעולתו של אדם כשיש בידו ספר הדרכה המכיל את כל נוסחאות היסוד להן הוא נחוץ לצורך הצלחה, לנו אין צורך "להמציא את הגלגל" אלא לגשת מיד לשימוש בו כדי לסייע בתיקון העולם.

זו הסיבה לכך שהסיסמה "לתיקון עולם במלכות שדי" מעטרת חלק משמעותי מתכני "מנהיגות יהודית". מצוידים בחוקת התורה, אנו חשים שאנו חזקים דיינו כדי להתייחס אליה כלגוף הידע הטוב ביותר שקיים בידי אדם – ולנסות וליישמה במציאות, מתוך אמונה בכך שהדבר יביא לנו תמיד - ובסופו של דבר – את התוצאה הטובה ביותר מבחינה יישומית. חוקת ישראל היא המגן, הקלע והחרב של "מנהיגות יהודית" בעולם: תורת ישראל היא חוקה נצחית, אובייקטיבית, אמיתית והגיונית. בשל אלה היא גם מוסרית – ומנצחת.

נתונים נוספים