מה מפחיד את ביבי?

 

מה מפחיד את ביבי?

על סיבת מאבקו בפייגלין

על רקע העימותים המסוכנים והמסובכים שיש לממשלת נתניהו עם כמעט כל אומה, סיעה וארגון מבית ומחוץ, ובמיוחד על רקע הצלחתו להתחמק מסכסוך ועימות ישירים עם כל אלה, בלתי מובנת היא אי הצלחתו של האיש להתמודד עם "בעיית" פייגלין; מבין כל המאיישים הבכירים של מאגר המתנגדים למדיניותה של ישראל, החל מאנשי האופוזיציה שלו בכנסת ופוליטיקאים ישראליים, המשך באישים "נייטרליים" כמו יו"ר האו"ם, נשיאי האיחוד האירופי, נשיא מצרים ויו"ר הרשות הפלסטינית וכלה באויבים מוצהרים כנשיא אסד ואחמדיניג'ד או אישים המייצגים ארצות ידידותיות כמו אובאמה, סרקוזי ופוטין, רק עם משה פייגלין אין נתניהו מצליח להסתדר. ויש הרבה מן המוזר והתמוה בכך שבזמן שרובם ככולם של אלה שלעיל מייצגים כוחות עתירי משאבים, כוח והשפעה, נתניהו מוצא לנכון לתקוף דווקא את משה פייגלין, אזרח ישראלי חסר משאבים, שאינו נושא בשום משרה פוליטית.

בימים האחרונים, במיוחד לקראת הבחירות הפנימיות הנערכות בתנועת הליכוד, הולך וגדל המתח בתנועה והתקשורת מציירת את משה פייגלין כסיוט העכשווי הגדול ביותר של בנימין נתניהו. ביבי עצמו, שנמנע במשך תקופה ארוכה הן מתמיכה בלגיטימיות של עמדות פייגלין כחבר מרכז הליכוד ואף דאג, כנראה, למנוע ממנו להיות חבר כנסת בסיעתו, נשא דברים נגד פייגלין ונגד סיעת "מנהיגות יהודית" בליכוד. בדבריו אלה הציג אותם לא רק כ"גוף זר ומאיים" בתנועה, ה"מפלג ...שאינו מייצג את המפלגה ועמדותיה" אלא גם דאג להצהיר "אנחנו לא תנועה משיחית וקיצונית" ובכך רמז להיותם של הפייגלינים גם לא מציאותיים.

בהיותו של נתניהו פרגמטיסט פוליטי מבין הוא את מרכזיותם וחשיבותם של ערכי המסורת היהודית לתנועת הליכוד ולכן, ביחד עם זלזולו המופגן באזהרתו של פייגלין את הציבור מפני פגיעה אפשרית שלו בערכי ארץ ישראל, דאג לציין כי לא אנשי "מנהיגות יהודית" ילמדו אותו ואת חבריו לגבי ערכים יהודיים. "עוד מעט הם ילמדו אותנו איך לשמור על ערכי מורשת, אולי ילמדו אותנו תנ"ך". אמר נתניהו, כשהוא בונה, כנראה, על כך שרבים מחברי הליכוד מחזיקים בזכרונם את החוויה הטריה של מעורבות משפחת נתניהו בחידון התנ"ך המשודר ביום העצמאות.

בכל התייחסויותיו לאופוזיציה תוך ליכודית זו של אנשי פייגלין מקפיד נתניהו לכנותם "מיעוט" ו"קבוצה שולית" אך פעולותיו מעידות על כך שהוא מעניק להם כוח רב. ואכן מהווים פייגלין ואנשיו משקל מכריע במשחק האיזון הפוליטי של נתניהו; למעשה, מהווה מדיניותו של נתניהו ביחס לפייגלין הוכחה להיותה של "מנהיגות יהודית" מרכז כובד רעיוני של ממש בליכוד, המהווה איום משמעותי על מדיניותו של נתניהו ולפיכך שומה עליו להילחם נגדו. דבר זה מוכיח כי מאבקו של נתניהו נגד פייגלין וסיעתו היא מלחמה עקרונית מצידו של נתניהו נגד הערכים שמייצג פייגלין – וכי מבין שניהם דווקא פייגלין הוא המייצג האותנטי והמדויק של ערכי היסוד של הליכוד, שכן ערכים אלה עולים בקנה אחד עם ערכיו של עם ישראל שבראשם ההתיישבות ושמירת הארץ.

בהקשר זה, הצגתו של נתניהו את תנועת הליכוד כ"ליברלית" בניגוד לסיעתו של פייגלין איננה אלא נסיון שווא לרמוז שערכיה של "מנהיגות יהודית" הם כאלה המנוגדים לחופש. אך בכך חשף, למעשה, נתניהו את עצמו כמחזיק בעמדה המבטאת את חששם המסורתי של מתנגדי הדת מפני כפיה דתית – וגם את בורותו לגבי משנתו של פייגלין, הדוגל – בהתאם למסורת היהודית – בחירות.

יתכן שעובדת היותם של אנשי "מנהיגות יהודית" תומכים בערכי היהדות – ביחד עם היות חלק גדול מהם שומרי מצוות - היא אחד הדברים שמפחידים את נתניהו ואולי גם אחרים בתנועת הליכוד אשר אינם דתיים. אך מאידך, בהתחשב בכך שחוקת הליכוד תואמת בערכיה היסודיים את ערכי היהדות ובכך שפיגלין ואנשיו מעולם לא פעלו נגד החוק או נקטו באלימות ובגסות, קצת קשה להבין מדוע חששותיו של נתניהו מפייגלין כה חזקים וגם לא מדוע אין הוא יכול לראות בו מתמודד לגיטימי המציג עמדה שונה משלו - וגם מדוע מוצא הוא לנכון לבטא את התנגדותו זו ל"מנהיגות יהודית" ברבים.

הפתרון לשאלה זו הוא פשוט עד כדי אימה: מה שבאמת מפחיד כל כך את נתניהו – שכל ההתנגדות המוצהרת שלו לפייגלין רק מהווה לו כיסוי – הוא המפלצת הערמומית, החזקה והאימתנית ביותר שקיימת בעולם הפוליטי: השמאל.

בעולם של ימינו השמאל הוא האויב הגדול ביותר של מי שאינו שמאלני – ונתניהו יודע זאת יפה; הוא למד על בשרו בקדנציה הקודמת של כהונתו כראש ממשלה את כוח פגיעתה של חיה רעה זו, שללא ספק הותירה בו צלקות. המאפיין המובהק ביותר של השמאל הוא היותו חסר מאפיינים מוגדרים ולכן על אף היותו חסר דמות מסוימת הוא יכול להופיע באלף דמויות. דבר זה נובע מכך שבאמצעות כל העמדות שבהן הוא מחזיק, החל מרעיונותיו, המשך בערמומיותו ובמזימותיו וכלה במוקדי כוחו הפוליטיים, השפעתו, מכתו ונזקיו גדולים הרבה יותר ממה שיכול לגרום לראה"מ כל גוף מתנגד אחר.

בין אם מדובר בשרי הקואליציה או באישי תנועת מר"צ, פורשי קדימה, שופטי בג"צ, פקידי הממשל, אוכלי חינם הסתדרותיים ומוניציפליים, עיתונאים, אנשי תקשורת, פקידים ממשלתיים, ארגוני ההגנה על זכויות הפלסטינים, הנכים, הנשים, הילדים, הפועלים, הירוקים ושאר הירקות המדוכאים-לכאורה – כל אלה מהווים חלק מהמחנה העצום של השמאל (וזה בישראל בלבד) – והוא הדבר המפחיד ביותר שמניף יום יום ושעה שעה את חרבו מעל נתניהו, ממשלת ישראל ומדינת ישראל, כשהוא מחכה לסימן הקל ביותר של נטיה לימין (= פייגלין) כדי להכותו. למתבונן הלא-שמאלני במהלכיו של נתניהו ברור שעל אף שהוא מסתיר את טראומת הקדנציה הקודמת שלו, שבה חיבל השמאל בכל מהלכיו ואף הצליח להפילו, הוא מקפיד שלא לסטות כהוא זה מתכתיביו של השמאל כדי להימנע ממכתו.

כמי שנכווה כבר מנחת זרועו של השמאל מכיר נתניהו מנסיון אישי את אלימותו, פראותו וגסותו של השמאל, היכול לשסות נגדו מתוך הפוליטיקה, האקדמיה ומבצרי המשפט והתקשורת, סוגים שונים של המונים נזעמים, החל מאנרכיסטים זרים, המשך בתלמידים מקומיים וכלה בשוטרים. דרך גישתו של נתניהו כלפי פייגלין ו"מנהיגות יהודית" ניתן לחוש את הפאניקה שבה הוא נתון בגלל אי הצלחתו "לספק לשמאל את הסחורה": לעשות בליכוד כבשלו. את חששו של נתניהו מפייגלין צריך להבין כחששו של נתניהו להמרות את פי השמאל – ודרך חשש זה ניתן להבין עד כמה מהווה היום פייגלין את הדבר היחידי העומד בין אויבי ישראל לנצחונם; למעשה, מכל אגוזיו הקשים של הלחץ הפוליטי הכלל-עולמי על ממשל נתניהו, פייגלין הוא האגוז היחידי שלא הצליח זה לפצח. בפירמידה ההפוכה של מה שמתרחש בעולם, שבו כל הפוליטיקה העולמית נושאת עיניה למתרחש בישראל ומה שקורה בישראל נשען על החלטות נתניהו, כדאי שיבינו פייגלין ואנשיו את מידת האחריות שיש על כתפיהם.

נתונים נוספים