נתניהו, פייגלין והליכוד

נתניהו, פייגלין והליכוד

מלחמתו של נתניהו במועמדותו של פייגלין בתנועת ה"ליכוד" מהווה הודאה בקשר שיש בין פייגלין לערכים מסוימים. בחינתם של ערכים אלה, אשר נתניהו נלחם בהם דרך התנגדותו לפייגלין, תגלה כי מדובר בשילוב המאחד בין ערכי היסוד של הליכוד למסורת היהודית. משמעות עובדה זו היא שבניגוד לרושם שנתניהו מנסה ליצור, כאילו פייגלין אינו תואם אידיאולוגית את המפלגה, יש התאמה מדוייקת בין פייגלין לערכי הליכוד. לפיכך, בעצם התנגדותו לפייגלין מוציא את עצמו דווקא נתניהו מן הליכוד.

בימינו, שבהם הפוליטיקאים מפנים עורף לבוחריהם, מתנתקים מהם בשניה שלאחר הבחירות – שלא לדבר על פעילות בניגוד לרצון הבוחרים – מקפידים פייגלין ואנשי מזכירות "מנהיגות יהודית", על דבקות ונאמנות לקיום החוזה עם מתפקדי התנועה. המחוייבות של "מנהיגות יהודית" היא מוסרית, אמיתית ופנימית ומותאמת בכך לגישה היהודית, הרואה את המדינאי כשליח ציבור שיש לו מחוייבות לציבור.

מחוץ להיותה מפוקפקת וחסרת יסוד מבחינה לוגית ואמפירית, ההנחה שמי שלא יבחר בפייגלין יבחר בביבי מחוסר ברירה מעליבה ומשפילה את הבוחרים וגם חושפת את הצורה בה רואה אותם זה המניח כי יפעלו כך; ההנחה ש"שומה עלינו לנתב את הבוחרים לכיוון הנכון" על ידי הצרת נתיבם והקטנת אפשרויות הבחירה שבידיהם היא כה אנטי-דמוקרטית וכה מנוגדת לטבע האדם הנאור שכמעט ואמרנו כי פחות בחירה זה יותר טוב ליהודים.

אחד המיתוסים הקלאסיים של הבחירות הוא ש"זה שאינו בוחר מחזק את המפלגות הגדולות"; מיתוס זה הומצא כדי לשכנע את אלה שלא מצאו שום מפלגה או תנועה המבטאת את האמת שלהם, שיבחרו בכל-זאת, אפילו במי שהם יודעים שהוא רע, על יסוד ההנחה שהרע במיעוטו טוב יותר מכלום. ההוכחה לכך שהנחה זו אינה פועלת מתבטאת באחוז הצבעה נמוך, הנגרם ממחסור באפשרויות בחירה טובה.

בליכוד נוצר מצב שבו נתניהו מתרחק מעמדותיה האותנטיות של התנועה הימנית-לאומית, תוך נסיון להצטייר בעיני הציבור כ"לא קיצוני"... בכך מדגים נתניהו פוליטיקה קטנה ומבטא הנחה מוטעית נפוצה בין העוסקים בפוליטיקה התוך מפלגתית בליכוד והיא שלבוחר הליכוד יש רק את הבחירה בין המועמדים. למעשה, יש לכבד כל מי שבוחר בתנועה על עצם רצונו לבחור במפלגת הליכוד. אך במקום להתייחס אליו בצורה שמראה שרצונו של הבוחר כבודו, מתנהג יו"ר הליכוד כאילו הוא מחזיק את הבוחרים בכיסו, כאילו ציבור הבוחרים הם רכושו הפרטי – וכאילו פייגלין פוגע ברכוש זה שלו. גישה זו היא תעודת עניות לאותו חלק בדמוקרטיה שמכבד את צלם האדם ורואה את הבחירות כאחת ההזדמנויות הנדירות שיש לבוחר בישראל להביע את דעתו.

בהקשר זה, אפילו אם היה פייגלין קשור בהסכם רק עם המאמינים בדרכו, אין הוא נושא על גבו את קופת השרצים שסוחב אחריו נתניהו, אשר תמך בעברו הפוליטי במסירת ההנהגה לידי מי שהפר את הברית עם הבוחרים ונתן את רכושם בניגוד לרצונם לידי פושעים ומפרי הסכמים. ביחסו להסכמים הוכיח נתניהו חוסר אמינות מובהק. את הפרת ההסכם היסודי עם אנשי הליכוג עשה נתניהו בשם ה"הסכם הקדוש" עם הפלשתינים, שכביכול חובה לציית לו בשם הסיסמה ש"הסכמים יש לכבד", ומאידך פעל בימיו כראש ממשלה וכשר בממשלה בתמיכה בהסכמים לא מוסריים כמו מסירת חברון לאויב.

בשנים האחרונות התבצעו במסגרת מדינת ישראל שבה שלט רשמית הליכוד פשעים חמורים נגד היהדות וזכויות האדם של אזרחי ישראל. אלה נתאפשרו על ידי ראש ממשלה בוגד שהפר את העקרונות של מצע הליכוד והצליח להשחית, באמצעים של טרור פנימי, את כל ההנהגה הבכירה של התנועה, עד כדי שפעלה בצורה המנוגדת לחוקת הליכוד. זו עובדה שאירוע חמור זה, אשר ייצג זיהום רעיוני פנימי חמור של התנועה, לא חיסל אותה לגמרי בזכות קבוצת נאמנים אשר שמרו על גחלת ערכי התנועה. בתוך קבוצה זו בלטו משה פייגלין ותנועת "מנהיגות יהודית".

אך הימין המאורגן במסגרת הליכוד הוא הסיוט הגדול של השמאל הישראלי. בעבר, כשהוא נעזר בתקשורת לא אובייקטיבית, במשטרה משוחדת, בבוגדים מבית הליכוד עצמו ובמרמה ביום הבחירות, הוא מוטט את ממשלו של נתניהו. השיעור המאלף המקיף הזה, שבו לימד השמאל הישראלי את נתניהו מיהו השולט מאחורי הקלעים במדינה, הוא שגורם, כנראה, לנתניהו לחשוש מאיושו של הליכוד על ידי גורמים הנאמנים למצע הליכוד, במיוחד אם הם מצויידים בכיפה וזקן. אך בהתנגדותו זו להם מצהיר נתניהו על עצמו כמשלים את דרך החתחתים שבה החל שרון. במובן זה שרון ונתניהו מייצגים את סוף הדרך הרעה של הליכוד ופייגלין את תחילתה של דרך חדשה, טובה יותר, המבוססת על שיבה למקורות, שבה תואמים ערכי מסורת ישראל לערכי היסוד של הליכוד.

חברי הליכוד הנאמנים לארץ ישראל ולחוקת הליכוד שלא יצביעו פייגלין יצטרכו להסביר מדוע נמנעו מלבחור במי שהראה לאורך שנים רבות כי הוא נאמן לערכי הליכוד – ועשה זאת גם במשך זמן רב שבו לא היה נתניהו כלל בתמונת הליכוד. בהקשר זה ניתן להתווכח עם הטקטיקה של מחנה פייגלין אך לא עם העובדה שהצליח לגרום לרבים לתמוך בו. כי אף אם זה לגיטימי לראות את פייגלין כטועה או להעדיף איסטרטגיה או טקטיקה אחרת בדרך להגיע למדינה יהודית, לא ראוי לפסול על הסף את בחירתם של אלפי אנשים שהשקיעו מאמץ של חדשים ושנים במאבקה של "מנהיגות יהודית" במסגרת התנועה.

ואשר להתנגדות לענין היהודי הדתי, שהיא הגורמת למתנגדי "מנהיגות" בליכוד להציג את התנועה כבלתי תואמת את ערכי הרביזיוניזם, שומה על כל מי שתומך בצדק להזכיר לחברי הליכוד שוב ושוב עד כמה ראו מייסדיו את המסורת היהודית כיסוד לגישתם. מצער הדבר שיש התנגדות כה חזקה ליהדות בתנועת הליכוד – ומשמעותו של הדבר היא שהשמאל בישראל הצליח לזרוע את רעיונות הביאושים שלו בשדה הליכודי, דבר שלא היה קיים כאשר הוקמה התנועה הרביזיוניסטית.

מבחינה מעשית, אין ספק שהשאיפה המסורתית "לתיקון עולם במלכות שדי" שחברי "מנהיגות יהודית" דוגלים בה, לא רק שאינה גורעת מעוצמת התנועה אלא מוסיפה עליה ומחזקת אותה בכך שהיא מציגה את תנועת הליכוד לא רק ככזו שראויה להנהיג את העם בארצו אלא גם ככזו שבאמצעותה יוכל העם היהודי להוות בעתיד מופת לעולם כולו.

במובן זה, אין הבדל עקרוני בין ישראל, העם היהודי, הליכוד, מנהיגות יהודית ופייגלין. מושגים אלה לא רק קשורים אלא משלימים זה את זה לאחדות אחת. היום, מי שמתנגד באופן פעיל לקשר זה הוא בנימין נתניהו, המטיל בכך על עצמו ספק לגבי יכולתו להנהיג את תנועת הליכוד בדרך המתאימה לעקרונותיה היסודיים.

נתונים נוספים