עקרונות המנהיגות הנכונה

 

עקרונות המנהיגות הנכונה

מנהיג איננו אמור לדאוג לצרכי המונהגים על ידו. המנהיג הוא מוביל אשר ההולכים בעקבותיו עושים זאת על יסוד בחירתם החופשית ולא כתוצאה של כפיה.

אם היה המנהיג עוסק בדאגה מתמדת למונהגיו, הוא לא יכול היה לנוע קדימה לעולם. דבר דומה היה קורה לו אם היה צריך לכפות את רצונו על ההולכים בעקבותיו.

את הדגם המושלם למנהיגות ראויה ניתן למצוא ביהדות, אשר האבות, מנהיגיה הראשיים, ביססו את סמכותם מתוקף ידיעתם, ללא כפייה (*).

הנאמנים למנהיג מסייעים לו על יסוד ההנחה שדרכו תועיל להם. הם אינם מנהלים איתו עימות אלא שותפות והנחתם היא שהוא יודע טוב מהם מהו הטוב, מהי הדרך הנכונה. על כן, מונהגיו של מנהיג אמת אינם באים אליו בדרישות או בתביעות: א. הם אינם רוצים להפריע לו. ב. הוא לא חייב להם דבר.

חובותיו של מנהיג אינם כלפי מונהגיו אלא כלפי אמונתו, האמת - ועצמו. וזוהי גם מחויבותם של ההולכים אחריו: הם מאמינים שבסיוע לו הם ממלאים חובה כלפי עצמם – את החובה המוסרית לעשות טוב.

עקרון הרווח האישי והבחירה החופשית חוברים כיסוד לכל מנהיגות נכונה.

זהו גם הקשר בין המנהיג כאיש רוח לבין המנהיג כאישיות פוליטית; המנהיג הוא דמות פוליטית אשר איננה עוסקת בפוליטיקה – לצורך זה יש לו דמות משנה, מנהל, מתווך או מעביר מידע, המקשרת בינו לבין העם.

כל מנהיג מגדיר את אמיתותיו במסגרת תפישת המציאות שלו: המנהיג הדתי עוסק עם אלוהים, ההוגה עם עקרונות המציאות ואיש המדע עם עובדותיה הפרטיות. על המנהיג לזכור כי האנשים ההולכים אחריו אינם, לעולם, העיקר. לכן אסור לו לשנות את שיפוטו או להסב את אמונותיו כך שיתאימו לרצון האנשים ההולכים אחריהם; המנהיג הוא מומחה מוסרי, המוביל אנשים על יסוד ההנחה שהוא יודע לתפקד טוב מהם במצבים קשים; הם אינם מצפים ממנו שיתייעץ בהם אלא שיצווה עליהם – והם מעוניינים לסייע לו, לטובתם.

אנשים הפונים לרופא לא יאהבו אם ישאל לדעתם – הם חפצים ממנו, המומחה, לדיאגנוזה ואנליזה נכונות. כך הוא בכל תחום חיים רציני וקל וחומר כשמדובר במנהיגות; מנהיג שאיננו מנהיג הוא בוגד במובן עמוק יותר מזה שבו בוגד החייל הקטן שבורח משדה הקרב, כי המנהיג הוא זה שמתיימר לדעת טוב יותר מאחרים.

אם יעשה מנהיג את הטעות שמנהיגים מודרניים רבים עושים ויתפתה לעסוק עם ההמונים, הבורים וחסרי הסמכות בענייני ההנהגה, אם במקום לעסוק במציאות יעסוק עם אנשים שכופים אותו, אם יבחר להתאים את עצמו לחברה שבה הוא חי במקום לקבוע איך צריכה חברת העתיד לחיות, הוא עלול להפוך את עצמו לכלי שרת בידי כוחות גדולים ממנו שיגדירו את מטרותיו. אסור שזה יקרה כי על המנהיג להיות הכוח הגדול ביותר מבחינה פוליטית.

(*) בהקשר זה, התדרדרותו המוסרית של עם ישראל באה לידי ביטוי בכך שביקש שימלוך עליו איש מלחמה – אדם "בטחוני" – במקום אנשי הרוח הקודמים, אשר הוציאוהו למלחמות לפני כן.

המנהיג צריך להיות הדמות הפוליטית החזקה ביותר כי הוא מייצג את הכוח הגדול ביותר במציאות. לכן, בהנחה שהמנהיג מייצג את שיא החשיבה, הידע והצדק, אסור לו להיות במצב שבו הוא צריך לשכנע את הכל; על המנהיג להציג את עמדתו במונחים של "קבלו או לא" (TAKE IT OR LEAVE IT) ולשתף פעולה רק עם מי שמעוניין לשתף פעולה עימו, על יסוד ענינו האישי.

בהקשר זה, אסור למנהיג להשליט מרות בכוח הזרוע ובאמצעי כפיה. עליו לסמוך על הכרתם, אמונתם ובטחונם העצמי של אלה ההולכים אחריו, מתוך הנחה שאלה הם הגורמים שקובעים את בחירתם ללכת אחריו. בכך מבוסס העיקרון של האנוכיות כיסוד לאמונה בדרך; על ההולך בה לראות את הרווח האישי שלו ממנה ואותה כמייצגת את האפשרות הטובה ביותר הקיימת במציאות להשגת מימוש ערכיו.

לפיכך על ה"נגיעה אישית" להיות לתנאי של המונהג: עליו לראות את המנהיג כמייצג את ענינו ואת פעולתם שלו למען מנהיגו ושל מנהיגו למענו כפעולות שמונעות על ידי השאיפה לרווח אישי במובנה הרחב ביותר. בהתאמה לכך, יש לבטוח רק במי שפועל כדי להשיג לעצמו רווח – ואין זה משנה אם מדובר ברווח גדול או קטן, רוחני או חמרי (*).

(*) בהקשר זה, רווחים מופשטים יש לראות כמייצגים רמה גבוהה יותר של בקשת רווחים ולא נמוכה יותר. במובן זה יש להימנע מהטעות השגורה שלא רק מפרידה בין רווח רוחני לחמרי אלא גם מציגה את הרווח הרוחני כ"אי רווחיות" או כ"הימנעות מרווח". לפיכך, מנהיגי הרוח הגדולים של היהדות, מאברהם ועד משה ואלה שבאו אחריהם, לא היו בני אדם שלא פעלו למען רווח אלא כאלה שפעלו למען רווח בהקשרו הגדול ביותר – זה שכולל שמיים וארץ, שמעשיר את האדם הפועל למענו גם רוחנית וגם חומרית.

נתונים נוספים