למשה פייגלין ערב התכנסות בבניני האומה

 

מכתב למשה פייגלין ערב ההתכנסות בבניני האומה 31.8.00

 

שלום משה

 

אם:

א. אדם חולה קשה עד כדי גסיסה.

ב. הרופאים הבכירים אינם מצליחים למצוא תרופה למחלתו.

אז:

מוטלת על זה שחושב שהוא יודע תרופה למחלה – ולא משנה עד כמה הוא קטן או בלתי מנוסה הוא – חובה מוסרית להצהיר בקול רם על פתרונו.

מחוייבותו המוסרית של היחיד המצהיר איננה לרופאים או לצופים אלא לחיי החולה

במונחים דתיים, הוא חייב זאת לאל ולכל מה שנוצר על ידי האל ואין הוא רשאי להעביר מעליו את האחריות.

לכן, הענין הוא ענין של אחריות ומחוייבות מוסרית ולא מותרות מיותרים.

כשהציע דוד להילחם בגליית היו, ללא ספק, כאלה שהאשימוהו ב"עקיפת סמכות" – אך דוד הציע להילחם רק לאחר שכל האחרים חששו להילחם.

זהו המצב היום.

אנו ארגון קטן ועני ביחס, הלוקח על עצמו משימה שאיש, עד היום, לא רצה לקחת. אם היתה אלטרנטיבה רצינית שבה אפשר היה לתמוך, היה המצב שונה, אך היום – זה מה שיש.

אפילו אם כתוצאה מהמהלך יתחילו הכוחות ה"גדולים" בפוליטיקה לחשוב על הכנסת התייחסות רצינית לערכים יהודיים למצעים שלהם – זה יהיה, כשלעצמו, הישג אובייקטיבי עצום.

אף פעם עוד לא קרה שדמות מפתח – או אחרת - באחת המפלגות הקיימות הגדולות – או הקטנות – הדתיות – או הלא-דתיות – לקח על עצמו לבדוק מעשית עד כמה אזרחי המדינה מעריכים באמת את ערכי היהדות. אף פעם לא ניתנה לאזרח הישראלי – הדתי או הלא-דתי – ההזדמנות

משה פייגלין מבצע היום את המעשה החלוצי, הבלתי נמנע – והשפוי.

נתונים נוספים