מה שרלוונטי

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 897

 

מ ה ש ר ל ו ו נ ט י

או: מה ניתן לעשות לגבי מדיניות שרון?

מאת: אוהד קמין

עקרונית, אין חידוש בהצהרותיו האחרונות של שרון; במקרה הקיצוני, הן מהוות הגברה עצמתית (אך לא עקרונית ואיכותית) של מדיניותו המוצהרת מזה כשלוש שנים. מדיניות זו, המכוונת ישירות נגד עם ישראל בארצו (ולא רק) היא מדיניותו של אוייב. אין זה משנה מבחינתנו "למה באמת מתכוון שרון", מה מתרחש מאחורי הקלעים וגם לא העובדה שהוא סוג כלשהו של "תינוק שנשבה" (ולצרכים מעשיים, עובדת היותו בעבר של שרון גיבור ישראל לא רק שאיננה מעלה אלא אף מורידה באשר היא מסכנת לשבש את שיפוטם האובייקטיבי של האנשים הישרים, הזוכרים לאדם את חסד נעוריו על אף העובדה שהם ויקיריהם נקטלים בהווה בשל מחדליו).

אלה החוששים לצאת נגד שרון מחמת רגשי החמלה כלפיו, כדאי שיזכרו את אלף הנרצחים, אלפי הפצועים ושורה ארוכה של השפלות לעם ישראל ולערכיו שיכולים היו להימנע לולא מדיניותו ההרסנית של שרון. ואם עדיין אוחז בלבם מחסום רגשני, המסרב לשחרר אותם לראיית מציאות בהירה, שיתנו את הכבוד הראוי להתחייבות של שרון עצמו על ה"אחריות האישית" שלקח ויתבעוהו לתת עליה את הדין, לפחות הכרתית.

כשהצהיר לאחרונה ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, על כך שהוא מתכוון לפנות את רצועת עזה ממתיישבים יהודיים, נזעקו רבים נגדו בטענות התנגדות רבות ומגוונות, שכמעט כולן אינן חדשות. אלא שרוב הטענות האלה אינן שייכות (רלוונטיות), כי הן אינן יכולות לשנות כהוא זה את החלטותיו של שרון. כפי שהוכח בשלוש השנים האחרונות שבהן כיהן מר שרון בתפקידו, אין הן אינן יכולות להניע אפילו גלגילון קטנטן במערכת המנופים המתוחכמת של העריצות השרונית.

להלן חלק מהטיעונים המושמעים על ידי המתנגדים לפינוי:

א. טיעון העלבון האישי: חלק ממחנה הימין, בנסיון להתנגד להצהרות שרון על פינוי ישובים, מאשים את ראש הממשלה בכך שמניעיו קשורים בחקירות המונחתות עליו מצד הפרקליטות, אויבתם הידועה של ראשי ממשלה מהליכוד. ח"כ צבי הנדל, למשל, מתלונן על הקשר בין נושא השוחד שקיבל, אולי, שרון לעקירת ישובים ומחזק את הסיסמה "עקירות בהתאם לחקירות". זה יכול להיות נכון, אך זה איננו רלוונטי מבחינה פוליטית, כי שרון הוא בלתי עליב; כבר הוכח שעובי עורו של שרון הוא כזה, שזה לא יזיז לו. ככלל, מניעים נסתרים הם חסרי משמעות מעשית כי גם אם תצליח להעליב את האיש, אז מה השגת בזה?

ב. הטיעון הבטחוני: זהו טיעון משמעותי יותר, הנוגע לסכנות המעשיות שבפינוי. הוא מוחזק על ידי אלה המתנגדים על יסוד פרגמטי-בטחוני, כמו אלה הגורסים כי מדובר בסיכון בטחוני חמור, כי ויתור על רצועת עזה יביא את המחבלים לקרבה מסוכנת לישובי מרכז הארץ, כי בטילי כתף שייובאו באמצעות נמל-עזה, ניתן יהיה לאיים על מטוסים ישראליים ואף להפציץ את אשדוד. לצורך התרעות אמיתיות אלה אין כמו הח"כים הניציים עוזי לנדאו או הפרגמטיים יובל שטייניץ, כשזה האחרון משכנע אותנו אף בסכנה המצרית הברורה שתתגבר בעקבות מהלך ויתור שכזה. אך גם זה נכון, זה איננו רלוונטי כי מכל הדברים שניתן לומר על שרון, לא ניתן להאשימו בעוורון לעובדות הנוגעות לאיסטרטגיה. שרון איננו עיוור לנושאים אלה – הוא מכיר אותם מזה שנים רבות וברור מתכניותיו המוצהרות כי הוא איננו מתרגש מהם. אולי הוא סומך על בטחונות אמריקניים או דו"חות סודיים שהוא "רואה משם" ושמתנגדיו אינם "רואים מכאן", אך בכל מקרה זה ברור שהנשק המכוון נגדנו איננו חדש לו או מרתיע אותו ולכן אין טעם בזעקה נושנה זו.

ג. הטיעון הדתי-לאומי: בזמן שבו החלק הדתי של המפה הפוליטית יודע, לפחות, לשתוק, כשהוא מזהה מצב שבו אין מבינים את שפתו, פוצח החלק הדתי-לאומי בשירת זעקת האבות והנביאים, הנשענת על כתבי הקודש, אך כוסות רוח יעזרו למת יותר מזעקות אלה; בהקשר הפוליטי הקיים, הן אינן רלוונטיות: לא רק שאינן מובנות (ולכן גם אינן יכולות לשכנע) אלא שהן אף פועלות כבומרנג נגד הטיעון הדתי, כי הן מציגות אותו קבל עם ועדה כמיסטי, סהרורי ומנותק מהמציאות הפוליטית ה"ריאלית" – ממש בהתאמה להזמנת החוגים השמאלניים הכמו-רציונליים. לחוגים אלה, שהם בעלי ענין מתמיד להציג את הדתי כלא-רלוונטי להליך הפוליטי, מהווה כל טיעון אידיאולוגי המנסה להגן על הלאומיות מתוך התבססות על הדת חיזוק משמעותי של עמדתם (אלא אם כן, כמובן, הדת שבה מדובר היא מוסלמית או נוצרית).

ד. טיעון זכויות האדם: הטיעון שהוא, אולי, בעל המשקל החזק ביותר מנקודת המבט של הפוליטיקה המודרנית במערב הוא הפגיעה שיפגע פינוי מהסוג ששרון מציע בזכויות האדם היסודיות של המתיישבים. אך בישראל, שבה אין חוקה המגינה באופן חד משמעי על זכויות האדם של האזרח היחיד, ומאידך אין מודעות ציבורית (כמקובל במערב) לזכויות אלה, אין השלטון מחוייב לשמירה על זכויות כלשהן; כך, יכול עריץ כמו שרון להטיל טירור במפלגתו ובמדינה כולה, לכבול את ידי האזרחים תוך מניעתם מאפשרות הגנה עצמית והשלכתם כברווזי מטווח לפני האוייב, לבלום אופוזיציה פנימית על ידי סתימת פיות (ראה שליטה בתקציבים, בתקשורת ומעצרים מנהליים) ולמעשה לעשות ככל העולה על רוחו בלי שום מגבלה – מה שהופך גם את טיעון זכויות האדם ללא רלוונטי בהקשר הקיים.

ה. הרבה אחרים: יש עוד מגוון גדול של תגובות מוכרות, הכוללות הסברים ותירוצים למהלכיו: למשל, זו של אלה המבכים את "התדרדרותו של שרון" ממעמד של לוחם נועז למען עם ישראל, מקים ההתיישבות ומגינה, חצי אל של ממש, אשר "נתן לנו" רבים מישובי יש"ע למצב העכשווי של אל שהכזיב – או של אלה שממשיכים לטעון שהם אוהבים את שרון מאד על אף חוסר האחריות שבמהלכיו ושהוא פשוט טועה – או, בהתאמה לכך, משכנעים אותנו ואת עצמם ששרון לא ממש מתכוון למה שהוא אומר, שכוונותיו טובות וטהורות, שמהלכיו הם טקטיים וערמומיים (עובדה, הם אומרים, הוא בינתיים לא נתן לאויבינו שום דבר משמעותי) - שהוא טרוד ומודאג ביותר מהמצב הכלכלי ולכך הוא דואג – שמה שהוא עושה מנוגד לחוקת הליכוד, למצע שעליו נבחר ולמנדט שהעניק לו הציבור – או שמהלכו של שרון יחזק את אויבינו, יתן פרס לטירור, יפגע בזכר הנופלים שדמם נשפך במקום.

על אף שכל הטיעונים המוכרים הללו נכונים, צודקים ואמיתיים – הם לא רלוונטיים. לא במדינת ישראל של שרון בשנת 2004 - כי במדינה הזאת השכל, הצדק והמציאות הוצאו אל מחוץ לחוק, לאוזן הציבורית ולמפעילי מדיניות הדיקטטורה המתוחכמת ביותר בעולם. בכל מדינה אחרת די היה בכל אחד מטיעונים אלה שלעיל כדי לבלום, להאיט ואף לבטל החלטת פינוי מהסוג שאותו יוזם שרון. אך במצב הקיים כל האמירות הללו הם חסרי רלוונציה כקול קורא במדבר. מבחינתו של שרון לא מדובר בקולות אנושיים אלא באויר נע ודיו יבשה: הם אינם מזיזים לשרון והם לא ישפיעו על המהלכים המדיניים שהוא מוביל. זהו המקום לומר לכל מי שסובר כי שרון הוא מנהיג – ובמיוחד לדתיים שבינינו - כי מנהיג הוא אדם המוביל אנשים שהולכים אחריו מרצון ולא מי שגורר אנשים כבולים וחסומי פיות, בניגוד לבחירתם ומבלי להתחשב בדעתם, בדרך שבה הוא בוחר.

זו הטרגדיה האיומה שבמצבנו, כי נדחקנו אל פינה שבה נראה כי יהיה אשר יהיה מה שנאמר, אין לדברים משמעות מעשית. ישאל הקורא ביושר: "אם כל המסה הטיעונית הזו איננה רלוונטית אז מה כן רלוונטי? מה כן שייך? האם האלטרנטיבה היא שתיקה? מה ניתן לומר על המצב, שיהיה בעל משמעות מעשית? איך ניתן לשבור את אחיזת צבת הברזל של העריצות השרונית בעם ישראל?"

התשובה תימצא על ידי ניתוח שכלתני של המצב לגורמיו המציאותיים היסודיים והסקה מסקנות נכונה על יסוד זה, כלהלן: קודם כל, עלינו להכיר בעובדה שמה שמשותף לכל הטיעונים הלא רלוונטיים שתוארו לעיל, הוא שכמוהם כשיחה חד צדדית, כקריאה סתמית אל החלל, או כפניה לאדם שבמקרה הטוב הוא אינו מבין את שפתך.

במקרה הרע, מדובר באוייב.

וזו האמת העגומה: אנו חיים את המקרה הרע, שבו ניצב לפנינו אוייב פנימי. שרון הוא האוייב הפנימי – ואחת ההוכחות לכך היא שאין שום מעשיות בלהעמיד מולו את הטיעונים הרבים של הגיון, שכל, אמת וצדק. כמו כל אוייב של ממש, הוא לא רק איננו משתכנע, אלא פשוט אינו מגיב.

זו המסקנה החד-משמעית שאין מנוס ממנה: מדובר באוייב. הכרה בכך כבעובדה(*) היא היסוד לכל מעשה משמעותי – ורלוונטי. שרון הוא לא סתם אוייב – אלא אוייב מסוכן ביותר לעם היהודי, באשר הוא פנימי, קרוב ומחזיק את כל המפתחות לתאי הכלא, לאזיקים ולתקציבים שבהם אסור בידיו העם בארצו.

מה משמעות ההכרה בכך ששרון הוא אויבנו? קודם כל, שאין טעם בהידברות עימו – אלא אם כן אתה מוסיף, כמו בכל מו"מ עם אוייב אמיתי, את היסוד הכוחני, את האיום, את הסנקציה.

שים לב לכך שכשאתה ניצב במו"מ כלשהו מול אויביו הידועים והמובהקים של העם היהודי בארצו - השמאל הישראלי, ערפאת, מדינות ערב, האיחוד האירופאי, האו"ם או מחלקת המדינה האמריקנית – מה הטעם להעלות את הטיעונים שמנינו שלעיל? אם תעליב אותם בדברך על שחיתותם החמרית, תאשים אותם באיימם על בטחונך, תדבר על זכויותיך הדתיות והלאומיות על הארץ או תזעק את כאב הנרצחים והנפגעים בזכויותיהם – כל מה שתשיג הוא את אותה התוצאה שתשיג אם תציג את כל אלה לפני שרון. (די בעובדה זו כדי להבין לא רק מדוע ובאיזה מובן שרון הוא אוייב – אלא גם מדוע, כאוייב, הוא מסוכן לעם ישראל יותר מאשר האויבים המוכרים והמוצהרים שאותם מנינו לעיל).

אין ספק שקשה לאזרח – במיוחד כזה שבחר בשרון לראשות הממשלה – להכיר בכך ששרון הוא אוייב, אך רק אויבה של ישראל יכול להתייחס לכל הטיעונים שלעיל כאל לא רלוונטיים, כלומר שלא להתייחס אליהם. דבר זה מסביר גם את הליקוי שבהצגת הטיעונים שלעיל: הליקוי איננו בגוף הטיעונים אלא בכתובתם. לראייה, הרלוונטיות הנטענת בטיעונים אלה אם וכאשר הם מוצגים על ידי האוייב; טענותיהם של אויבינו – החל מטיעונים דתיים לאומיים וכלה בטענות לגבי פגיעה בזכויות האדם שלהם – זוכים לא רק לכבוד אלא גם למשקל דחף פוליטי חזק. הם אינם שונים מטיעוני אזרחי ישראל נגד הפינוי ולמעשה נגד כל צורה של כניעה לאוייב, אך הם נתפשים כרלוונטיים.

וזאת הנוסחה ששומה עלינו ללמוד: בעולם הפוליטי של היום, הרלוונטיות הפוליטית היא הערך המוסף לטיעון כלשהו באמצעות אלימות. במלים אחרות: הרוצה לתת לעמדתו מעמד מיוחס (כלומר כזה שיתייחסו אליו) כדאי שיטול לידיו נשק כלשהו אותו יכוון כלפי עמיתו.

המשותף לאויבינו הוא האזנתם לכוח; מבחינתם – וזה כולל את שרון – מה שנאמר על ידי נושא נשק צודק יותר ממה שנאמר על ידי חסר-נשק. עבור הברברי המודרני (וראש הממשלה שלנו הוא כזה במפגיע) הנשק הוא הצדק. זוהי צורה חדשה של פרגמטיזם פוליטי מהסוג האטילאי, אשר רואה כרלוונטי רק מה שמפחיד אותו פיזית. כמו ארגוני הטירור והעריצויות הפרימיטיביות, אשר עוברים מפחד מהנשק המערבי לייצורו כי הוא האליל שאותו הם עובדים בעולם הזה, מביא אותנו שרון (גם בכוונות הטובות ביותר המיוחסות לו) למצב תרבותי של מדינת ברברים טכנוקרטית מתוחכמת, שבה כל מה שרלוונטי זה מה שניתן להיתרגם לשפת הכוח.

מנקודת מבט יהודית, הגעה למצב כזה (שאת סימניו אנו רואים בהתנהגות הפוליטיקאים שלנו) פירושה חיסול גדול יותר של היישות היהודית מאשר זה שבו נתנסה העם היהודי בשואת אירופה; הסיבה לכך היא שבשואת אירופה בת העשור הותקף העם היהודי חיצונית ופיזית ואילו בשואה בת חמישים השנה, המגיעה לשיאה עם הטירור השרוני, הותקפה רוחו של העם; הצלחתה של התקפה זו באה לידי ביטוי בכך שנציגיו של העם בהווה מוכנים לוותר על חלקי ארץ הקודש, מושא כמיהתו בת הדורות, שעליהם לא ויתר גם בימיו הקשים ביותר בגולה.

עובדה זו היא טעות שמקורה באלימות שבאמצעותה השתלט חלק לא מייצג של העם היהודי על עמדות הכוח בתרבות המקומית וקבע עובדות מאיימות שעיקרן בתחום הרוח: למשל, העובדה שיש היום לעם היהודי בנים שאינם מעריכים את אדמת הארץ עד כדי להילחם עליה – ואינם מעריכים את כבוד האדם היהודי עד כדי כך שהם מוכנים להילחם נגדו – פירושה נצחון רוחני של אויבי העם היהודי. גם מבלי לפרוט פירוט יתר את העובדה המופשטת המורכבת הזו, יכולים אנו לציין בוודאות כי מה שרלוונטי לעניננו הוא היותו של שרון היום המהות הפוליטית המייצגת נצחון זה.

ועם הבנה חדשה זו של רלוונטיות למצב הקיים עלינו לעבוד.

קודם כל, שומה עלינו למצוא שפה חדשה שבאמצעותה נוכל לשוחח עם אויבנו כך שיבין, יתייחס ויראה את הרלוונטיות המציאותית שאנו מייצגים עבורו. איומו החי של שרון על זכויות האדם היסודיות של בני העם היהודי, אשר אין לו שום יסוד (וגם לא מגן) בחוק הישראלי, צריך להיתקל בהתנגדות רלוונטית, כזו שתציג לפניו את אפשרויות ההפסד המעשי שלו. לצורך זה יש להלביש באופן שייתפש על ידי אויבינו כאיום קשה את טענותינו הצודקות, אשר כרגע אינן מדברות אליו. מה שעלינו לעשות כדי להיות רלוונטיים כלפי כל חיית טרף אנושית, אשר אינה רואה בנו משהו שיש להתחשב בו, הוא לעטוף כל אמירה צודקת בכוחנות, כל יד מושטת בכפפת אגרוף.

באותו מובן שבו דחוף יותר לטפל במחלה פנימית מאשר בפגיעה חיצונית, שומה עלינו לטפל בבעיית האוייב הפנימי לפני הטיפול באויבים החיצוניים. מתוך הכרה בכך שהאוייב הפנימי הראשי שלנו הוא שרון – בתוספת ההכרה בכך שהדיבורים על אמת וצדק אינם משחקים אצלו – יש לייצר, במיוחד עבורו, לשון שונה, חדשה, כזו שבה מדברים עימו אויבינו החיצוניים כדי להשיג ממנו את כל מה שהוא נותן להם.

השפה החדשה, המלאכותית והפראית שבה עלינו לשוחח עם הברברים - מבית ו/או מחוץ, היא שפת הלחצים, האיומים, הנשק, הכוח והסנקציות. אלה שאינם מסוגלים לראות את העולם בעיניים של צדק ינועו מעמדתם המאיימת רק אם יונף עליהם השוט – או אם, לחילופין, הם לא יוכלו להניף שוט על גבם של אחרים.

יזמה, אחריות אישית וצדק מציאותי הם, במדיניות זמננו, שלושה מושגי יסוד שצריכים לשמש כעקרונות מנחים במגעיו של צד צודק (ויהודי כל שכן) עם אויב כלשהו; הם נכונים גם לגבי התמודדות נגד שרון:

א. יזמה:

יש להפסיק ולהפוך את מעגל היזמה-תגובה שבו האוייב יוזם ואנו מגיבים. עלינו לקחת יזמה שאיננה קשורה למטרותיו של האוייב אלא למטרותינו שלנו – יזמה שתהיה מוגדרת ותכליתית כדי להשיג באמצעותה את מה שנראה לנו כתנאי הכרחי לחיים עפ"י הבנתנו. במקרה המסויים של שרון יש ליזום התקפות בכל שדה שנראה כי ניתן לפגוע בו כשבראש המטרות העדכניות נכון לזמן הזה מטרת סילוקו מכס השלטון.

ב. אחריות אישית.

כל מתקפה צריכה להתמקד באדם ו/או האנשים המסויימים המנהיגים את האוייב על יסוד אחריות אישית. במקרה של שרון אסור לתת לו להתחבא מאחורי מנגנונים מסתוריים ומושגים קבוצתיים מבלבלים. יש לזכור כי אם יש אמת בתירוץ כלשהו שלו חובת ההוכחה מוטלת עליו כמנהיג שסרח ולאור גוף העדויות הוא זה שעליו להוכיח את חפותו בבית משפט. כראש ממשלה הוא בעל אחריות אישית לקורה בכל אחד מהתחומים שעליהם פרושה ממשלתו. עקרון משנה: האחריות האישית של אדם אחד איננה פוטרת אדם שני; האחריות האישית שורה על כל מי שמשתף בפעולה כלשהי ועליו להידרש להוכיח את חפותו (באם הוא מעוניין בכך) לפני בית משפט. לפיכך, יש לכלול ברשימת אנשי האוייב, שהם המועמדים הפוטנציאליים לטיפול בעת התנגדות, כל אדם שחשוד בשיתוף פעולה נגד העם היהודי: החל מראש הממשלה וכלה באחרון הספקים ליחידות הצבא המשתפות בפינוי.

ג. צדק מציאותי.

ההתנגדות לפעולות האוייב צריכה להיות מותאמת לפגיעתו. דבר זה אין משמעותו תגובתיות (כפי שניתן לראות בסעיף א) אלא צדק. על הצדק להיות מציאותי (אובייקטיבי), כלומר כזה המתאים למציאות (שמחייבת, לעתים, פעולת מנע מקדימה). משמעותו המעשית של צדק מציאותי היא קודם כל נטישת מערכות הצדק הלא אובייקטיביות (כמו זו של המערב הנוצרי-שמאלני) האויבות לעם ישראל ופעולה לפי מערכות המבטאות צדק אובייקטיבי (התואם את המציאות ובכלל זה, באופן טבעי, את האמת, הצדק והמוסר).

המערכת המשפטית הידועה לנו כקרובה ביותר להגדרה זו היא מערכת הצדק היהודית.

לפיכך, יש להמליץ על משפט ברוח היהדות כתמיכה של כל פעולה המתנגדת למדיניות האוייב מבית או מחוץ. משפט מסוג זה יהיה תשובה רלוונטית לכל אקט הנעשה היום נגד העם היהודי. (לצורך הענין אין זה משנה באם ניתן יהיה ליישם את הצדק במלואו כאן ועכשיו – אך ההכרה בהכרח שבצדק אובייקטיבי ובהכרח בביצועו במוקדם או במאוחר היא חשובה כגורם מרתיע, מונע ומסייע בנצחון הצד הצודק)

ברוח זו שומה על צד צודק המוצא עצמו, בנקודה מסויימת בזמן, בעמדת חולשה, לא לוותר על הזכרון, כדי להיות במעמד של רודף אוייב עד חרמה לפחות מבחינה עקרונית.

על אויבינו להיות במצב שבו, כמו הפושעים הנאציים הנרדפים, הם לא יוכלו לבנות את עתידם על היעלמות בערפל חוסר הידיעה ההסטורי – וקל וחומר שלא להגיע אי פעם למעמד של כבוד בעיני צאצאיהם.

אם, מסיבה כלשהי, יצליח השלטון העריץ של ישראל של היום למנוע מכוחות ההתנגדות לשאת את קולם בישראל עצמה, עליהם לדאוג לתכנית שתוציא את הדברים לריכוזי תומכים וידידים בעולם החפשי – בעיקר מן הפזורה היהודית. בכל מקרה, צריך האוייב לדעת עכשיו כי בעתיד יפסיד – וכי ההפסד יגיע אליו מידם של אלה הפועלים נגדו בהווה. ידיעה מסוג זה אוצרת בתוכה פוטנציאל רלוונטיות גדול, אשר יעניק למתנגדים בהווה משקל גדול כבר היום (ראה, לצורך הענין, את מקרה בית הדין בהאג ואת הדרך שבה הוא מלחיץ את הנהגת ישראל היום).

המלחמה היא, ביסודה, רוחנית: היא נסבה על הזהות היהודית. פינוי ישובים, גדרות ועימותי אש הם רק האמצעים לה. מנקודת מבט זו קל לראות מדוע העובדה שיש לחסל את האוייב איננה חייבת להתבצע דווקא ברמה הפיסית; די בכך שנביא את האוייב, על ידי מתקפה ראוייה, למצב של חוסר רלוונטיות לפעילות החיים של האומה היהודית. אם יורחק האוייב מכל אפשרות של השפעה על חיינו – ובמיוחד על תפישת אזרחי מדינת ישראל את רוח היהדות – אין נצחון גדול מזה.

אין אנו יודעים היום אילו מן ההצעות שלעיל תתבצענה בהווה ובעתיד ובאיזו מידה, אך המשותף להן הוא הרלוונטיות שלהן, כלומר עובדת היותן חלק משפה מובנת לאויבינו היום. לכן הן גם בעלות הסיכוי הרב להצליח ולנצח את המאיימים, פיזית ורוחנית, על שלומנו. כל המאבקים הפוליטיים, האידיאולוגיים והרוחניים צריכים להסתכם בחיסול הרלוונטיות של האוייב, בהבאת אויבי העם היהודי למצב שבו לא יוכלו להיות גורם פוליטי וכוח פעולתם יצטמצם לזה של פושע קטן שבו תוכל לטפל ללא בעיות מיוחדות מדינה המחזיקה בערכים היהודיים כנקודות הייחוס של מערכת הממשל שלה.

לסיכום: במימד קיום שבו אין לעם היהודי בארץ ישראל פתחון פה מחמת מה שנתפס על ידי אויביו כחוסר רלוונטיות, הוא יכול לממש פוטנציאל רלוונטיות קיים ולהפוך לרלוונטי ביותר על ידי מלחמה נכונה באויביו שהיום, בראשם, ראש הממשלה הדיקטטורי שרון.

נתונים נוספים