בין ממשלה להנהגה

בין ממשלה להנהגה

בין מדינת ישראל לעם ישראל

למדינת ישראל יש ממשלה אך בזו אין מנהיגות; נראה שראש הממשלה עושה כפי יכולתו לדאוג לכך שאזרחי ישראל לא ייפגעו במידה רבה יותר מן ההכרחי, אך אין הוא מודע כלל לכך שגם פעולת ממשל יעילה ביותר איננה שקולה למנהיגות – ובמיוחד לא במקרה של ישראל. דבר זה נובע מכך שבזמן שמדינות העולם יכולות להסתפק בקיום, לעם היהודי יש צרכים ברמה של מטרות-על – ואלה, כנראה, אינן מוכרות כלל לנתניהו.

מושגי יסוד כמו "ייעוד" ו"תכלית" הקיימים ביסוד מסורת ישראל אינם מוזכרים על ידי איש מחברי הממשלה או נבחרי הציבור ונחשבים (אם בכלל נותנים על כך את הדעת) לקשורים למה שקרוי בישראל ה"מגזר הדתי". בראש מדינת ישראל הריכוזית-סוציאליסטית שולטת השאיפה להיות "ככל העמים" ברוח העולם המערבי, המסתפקת במועט חומרי, כלומר בחיי שלום פוליטי ושפע כלכלי. אך ברור שעל אף המאמצים שעושה מחתרת בכירי השמאל להכניס את ישראל למועדון הסגור של מדינות הרווחה, לא יניחו אויביה הרבים של ישראל למדינת היהודים – על אף שהיא רחוקה מלממש את שם התואר הזה – לנוח בשלום ובשלווה על מקומה.

בשל כך אין רואים בישראל את האור שבקצה המנהרה ובגודש האירועים החדשותיים שעליהם שומעים אזרחי ישראל ברור להם כי מדינתם מעורבת בסוג של משחק שחמט פוליטי מסובך ביותר שבו מעורבים גורמי בטחון, כלכלה, חינוך, רווחה, תקשורת ועוד רבים כל כך עד שאין הם מוצאים בהם ידיים ורגליים. לרוב, אדם שאיננו מכיר את חוקי השחמט יכול להסיקם מתצפית במהלכים שמבצעים המשחקים אותו. מהר מאד הוא יכול להגיע למסקנה שהמלך הוא רב חשיבות בשל המאמץ שמשקיעים המשחקים להגן עליו (אף במחיר של הקרבת כלים אחרים) ובשל חופש תנועתו העולה על זה של השחקנים האחרים. דומה הדבר גם כשמדובר בחוקי המשחק הפוליטי שבו, במצב של ישראל של היום, מחזיק ראש הממשלה בסמכויות של מלוכה, אך נראה שיש כאן חזקים ממנו.

בבג"צ, למשל, או בתקשורת, קיימים כנראה כלים העולים ביכולתם על זו של מלך ישראל הנוכחי; מלך זה לא רק שאיננו מנהיג אלא שהוא איננו מעז לקבל החלטות בעלות השלכות לעתידו של העם היהודי – ולו רק בשל הכרתו בכך שאין לו חזון מנהיגותי התואם את עם ישראל. בימינו אלה מהווה נתניהו את מה שעושה הבדל בין מדינת ישראל לעם ישראל.

מי שמעוניין ללמוד על יחסי הכוחות בין הכלים במשחק השחמט הפוליטי המתנהל בישראל של כאן ועכשיו – או לפחות על הדרך בה מעריך ראש הממשלה את היחס בין כוחות הכלים שעומדים לרשותו וכנגדו, כל מה שעליו לעשות הוא להתבונן במהלכי משחקו.

יותר מכל דבר אחר, מעידה דרך הפינוי של מגרון ולפניה גבעת האולפנה על חששו של נתניהו ממה שמייצגים גורמים כמו בג"צ בעולם הפוליטי הישראלי. בעולמו של נתניהו עולה כוחה הפוליטי של המערכת המשפטית על כוחם של גורמים פחותים ביחס כמו נשיא ארה"ב, הגרעין האירני וההבטחות שנתן לבוחריו.

בעולמו של השחקן נתניהו מייצג כלי הבג"צ את האידיאולוגיה החזקה ביותר בימינו: זו של מחנה השמאל, המקפלת בתוכה את העוצמה הפוטנציאלית המשפיעה על כל תחום מדיני או כלכלי. בהקשר זה, יודע נתניהו כי הדרך היעילה ביותר להצליח בעימות עם השמאל הוא לאחד עימו כוחות כדי להימנע מהתנגשות, שכן השמאל יכול לסלקו לגמרי מן המשחק.

ונתניהו רוצה, כנראה יותר מכל, להישאר במשחק. הוא אינו מבין שכל עוד חוקי המשחק וכליו נקבעו על ידי אויביו הוא נדון להפסד נצחי. לפיכך הוא מחרה מחזיק אחר מהלכיהם של אלה שייסדו את מדינת ישראל מתוך דאגה לכך שהם עצמם – וגם צאצאיהם הרוחניים – הכשירו את הקרקע לכך שהם, לפחות, לעולם לא ייפגעו בפעולותיהם. בינתיים זה עובד, אך את המחיר ישלם עם ישראל הזקוק למהיגות כי הוא זה שייפרע באין חזון.

כשחקן מנוסה על לוח המשחקים הפוליטי יודע נתניהו כי יהיה אשר יהיה מה שיעשה או מה שיתרחש בעולם, אין הוא יכול לנצח את אויביו המחזיקים בכלי המשחק והקובעים את חוקיו כמו המשפט, התקשורת, הכלכלה ודעת הציבור, המניעים את כל הכלים האחרים, הכפופים להם. יודע ראש הממשלה כי הם מזהים את יחסי הכוחות המציאותיים הקיימים בחברה, וכי למולם גם נתניהו, שריו ויועציו וכל נבחרת אישי הציבור הלאומיים ו/או הדתיים אינם מסוגלים להחזיק מעמד יותר ממהלך או שניים.

ההסטוריה המשחקית של מדינת ישראל הוכיחה כי למי שאיננו מקובל באופן מלא על השמאל אין זכות ליזום מהלכי הנהגה וכי גם אם יקנה שחקן כמו נתניהו לזמן מה פסק זמן, הרי שכאשר יתחיל המשחק מחדש עדיין יהיה מצב הפתיחה שלו כפי שהיה בתחילת הדרך... וזה, למעשה, גם מה שצריכים ללמוד כל אלה החפצים להשתתף במשחק הפוליטי; במקרה כמו זה של מגרון, למשל, יכולים המתיישבים לעשות דברים שלדעתם יקנו להם יתרון כמו לרכוש בכסף בעלות על הקרקע, אך במדינה ששולטת בכסף ומדפיסה אותו בהתאם לצרכיה, אין לממון ערך אובייקטיבי מוחלט.

בהקשר כזה, שבו האמת נקבעת באופן שרירותי על ידי כלים אקדמיים, המהווים משרתים של כלים פוליטיים, גם ערכי הצדק וזכויות הקנין מותנים ברצונו הטוב של המדפיס הממשלתי. במצב כזה רק כלי הבג"צ – המלך האמיתי והבלתי מעורער על לוח המשחק - הוא בעל סמכות לבטל כל מהלך של כל כלי אחר במשחק. דבר זה מדגיש הן את דלות האפשרויות הקיימות בידי האזרחים והן את חולשתה של הממשלה הנבחרת, כי בחירה זו לא אושרה באמצעות הערכאה הגבוהה של השליטה במשחק הישראלי המכור.

בהקשר זה אין דבר שיעשו אלה הנמצאים בממשלה, בכנסת או ברחובות הערים, שהוא בעל כוח השפעה אמיתי על עולם המשחק הפוליטי, כי מה שחסר לאזרחי ישראל ולעמו הוא הנהגה אמיתית בעלת חזון המתאימה לעם ישראל. הנהגה כזו צריכה לראות את פתרון בעיות הקיום הבטחוני והכלכלי כתנאי קיומי חשוב, אך בשום אופן לא כתכלית הקיום. יהיה זה נתניהו או אחר, שומה עליו לנהל את הדברים כך שנשיאי אירן, ארה"ב וישראל ייראו באור אמיתי, כלומר כאישים שיש להתמודד עימם ואין להיכנע להם. מעל לכל אל לו למנהיג ישראל לראות את עצמו ככלי משחק בידי אחרים, כשאחרים קובעים את חוקי המשחק. על מנהיג ישראלי אמיתי מוטל לראות נכוחה את קיומו של העם היהודי ככזה ששונה ונבדל מטבע קיומם של כל שאר העמים. מנהיג ישראל יביא את העם לאמץ חזון המתאים לו ורק לו, אשר איננו מסתפק בקיום של הישרדות או אפילו של שפע חומרי אלא של היות העם היהודי דוגמה של צדק לעולם כולו. ברוח זו גם יש לראות את הישגיה התרבותיים של ישראל לא במימד הטכנולוגי-לוגיסטי אלא בעיקר בעקרונותיה המוסריים.

 

נתונים נוספים