המשפט האמיתי

 

המשפט האמיתי

או: נרשם בפרוטוקול

תאר לעצמך את התמונה הקולנועית הבאה:

אולם בית משפט עצום מלא מפה לפה בהמון אדם. לאנשים רבים אין מקום לשבת והם עומדים, צפופים. על המעלות והמדרגות שליד הקירות אמהות רבות המחזיקות בתינוקות רכים. עיתונאים רבים מכוונים את מצלמותיהם ואת מכשירי ההקלטה שלהם. באויר מתח כבד. עיני הקהל תלויות בנאשם.

התובעת מסיימת את דבריה ואומרת: "...אבקש כי יוטל על הנאשם העונש המירבי על העבירות שביצע."

הנאשם קם על רגליו, זקוף. הוא מצביע על הסמל התלוי מעל ראשו של השופט ואומר: "התנהלות הרשות השופטת עוקרת מכל תוכן את משמעותו של סמל מנורת המקדש התלוי על קיר חדר הזה. בהמשך לקו שבו נקטתי עד כה אני חוזר ומדגיש שלטעמי לא היה כאן כלל משפט, משום שבנושא המרכזי שעמד כאן על הפרק לא ניתנה לי כלל האפשרות להגן על עצמי, וממילא - ללא הגנה אין משפט. מכיוון שכך, אני מוותר על זכותי לטעון בענין העונש."

תדהמה אוחזת בשופט ובעוזריו. התרגשות הקהל גואה. חלק ממנו מזדקף. חלק אחד מוחה דמעה. זעה ניגרת על פני השופט וחיוורון קל עולה בהם. הוא מתנהג כאילו כל מה שנאמר על ידי הנאשם אינו נוגע לו; הוא קורא מן הכתב דברים שהכין מראש במהירות ובשקט, בצורה שממנה ניתן להבין כי הוא חפץ בכך שהדברים יסתיימו במהירות ובשקט.

הקהל יודע כי נפל דבר; הכל חשים כי ערוותם של הממשל והמערכת המשפטית שלו נחשפו לעין כל. בית המשפט ממשיך לנהל את הדיון ככפוי-שד, אך המהומה באולם מעידה על כך שהוטלה בו פצצה: כי, למעשה, אין מה שנראה כלפי חוץ כמשפט איננו משפט באמת אלא מעשה רמיה.

הקהל יודע כי במהלך מבריק אחד הצליח הנאשם האמיץ לרוקן את הכלי המשפטי מתוכנו ולהציג את כל המאמץ המערכתי כנגדו ככלי ריק.

כשפסק השופט את פסק הדין - כך וכך קנס או כך וכך ימי מאסר תמורתם – ולא אמר מלה או חצי מלה על כבוד המשפט וכבוד בית המשפט שחוללו בפרהסיה, היה נצחון הנאשם ברור לכל; מבטי הבוז והלגלוג של הקהל, כלפי בית המשפט המתחמק מעימות כגנב בלילה, היו הכרעת הדין וגזר הדין במשפט האמיתי שהתרחש באולם – המשפט שבו תבע הנאשם את הממשלה על הפשע שהיא מבצעת כנגד עם ישראל בהר הבית, והוכיח את אשמתה.

תחושת ההישג של הקהל הייתה גדולה; לא לעתים קרובות מצליח עם ישראל לראות במו עיניו איך נוחלת העריצות תבוסה מידי גיבור יחיד. לכל היה ברור כי צעד גדול נעשה בדרך אל החירות המיוחלת, צעד לגאולת העם וארצו.

אם התמונה נראית לכם, אולי, קצת יותר מדי רומנטית, אתם, אולי, צודקים מבחינה אמנותית, אך אם אתם חושבים שמדובר בתמונה דמיונית לגמרי, אתם טועים. התמונה שתיארתי איננה דמיונית; היא התרחשה ביום ה-21 בחודש יולי 2001 בבית משפט השלום בירושלים. הייתי שם וראיתי ושמעתי את הדברים האלה בדיוק כפי שהתרחשו; המשפט היה משפטו של משה פייגלין, אשר נתבע על ניסיונו לעלות ולהתפלל בהר-הבית. הפרטים החיצוניים, כאמור, היו שונים, אך התמליל ורצף עובדות האירוע – מדויקים; פייגלין הצהיר על כך שהוא איננו מכיר בסמכותו של בית המשפט ובהיות משפט זה אמיתי. הצהרה כזו לא רק שאיננה שגרתית אלא שהיא נושאת משמעות של ערעור אזרחי על עצם מסגרת הממשל הקיים. זוהי המשמעות האמיתית של המשפט שהתרחש ביום ראשון שעבר.

תמונת המשפט לא התרחשה ממש כפי שתואר לעיל מבחינת הפרטים החיצוניים, אך היא התרחשה בדיוק כך מבחינת שלדו המילולי של המשפט: הפרוטוקול; מנקודת המבט של לב המציאות – כלומר עובדתית, משפטית ועקרונית - מה שנרשם בפרוטוקול הוא מה שהתרחש במשפט. אלא שהמשפט האמיתי לא נערך באולם גדול אלא קטן, לא לפני אולם מלא אלא מול קומץ בני אדם וזולת איש תקשורת אחד לא היו עיתונאים במקום. מה, אם כן, משמעות ההבדל בפרטים החיצוניים ומדוע טרחתי להמציא תיאור אמנותי של תמונת משפט אחרת, גדולה ונרחבת יותר ממה שהתקיים באמת?

כי הצורה מרמזת על התוכן – והממשל, שיודע זאת, עשה ככל יכולתו להציג את המשפט החשוב הזה כחסר חשיבות; ההבדל בין התיאור שלעיל לבין מה שהתרחש במציאות בית המשפט ממחיש את נצחונו המסוים של הממשל בהמעטת ערכו של המשפט החשוב הזה.

הממשל ידע מה הוא עושה כשנתן למשפט להתרחש בחדר קטן וצפוף, בדיוק כפי שהוא ידע מה שהוא עושה כשהתחמק, ולמעשה התעלם, מבקשתו של האזרח פייגלין להזמין את מפקד המשטרה כדי לברר את מקור ההוראה שבגינה נאסר ונשפט. חשיבותו של משפט זה מונחת בכך שהוא עלול להניח את אבן הפינה למאבק על עצם הלגיטימציה של ממשל חילוני במדינת ישראל. אין צורך להיות משפטן כדי להבין שהתחמקות הממשל מהשאלה "מי נתן את ההוראה?" פירושה שיש לו מה להסתיר, וכי הוא מעוניין לא להשיב על השאלה הבאה שתישאל - אשר תופנה אל זה שנתן את ההוראה לא לאפשר ליהודים לעלות ולהתפלל על הר-הבית – תהיה "למה?" ואחריה תבאנה שאלות כמו "איך הצליחה הוראה המחזיקה באפליה כה חד צדדית וחסרת יסוד חוקי, אשר מעניקה מיסוד לאלימות הואקף על חשבון חופש הביטוי והפולחן היהודי, לעקוף את כל המערכות הפרלמנטריות הישראליות, את כל מערכות הבקרה השלטוניות של השמאל והימין – ולהגיע למצב שבו היא מיושמת כנגד אזרחים יהודים חפים מפשע?".

הנושא, כפי שיכול להבין כל המצוי מעט בסדרי שלטון, הוא זכותם של אזרחים יהודים, משלמי מסים ושומרי חוק, לממש את חופש הפולחן במדינה שעפ"י מגילת היסוד שלה טוענת להיות מדינה יהודית. המשפט האמיתי שטושטש בהצלחה על ידי השלטונות כלל איננו של המדינה נגד פייגלין, אלא – כפי שהראה זאת פייגלין – של היהודים נגד המדינה.

בכך, במפורש או לא, נעשתה היסטוריה; מה שהופך את המשפט האמיתי שהתנהל ביום ראשון שעבר לבעל משמעות היסטורית היא העובדה שלראשונה מאז קום המדינה מתחילה להיחשף בבית המשפט העובדה שהממשל הישראלי, על אף מחויבותו הרשמית, איננו פועל בהתאם ליהדות. חשוב לציין, בהקשר זה, כי דרישת האזרח, מהממשל בכלל ומבית המשפט בפרט, איננה התאמה להלכה אלא לזכויות היסוד של האזרח היהודי במדינה.

כאשר ניצב הממשל למול אלטרנטיבה שבה הוא צריך לבחור בין הגנה על מימוש זכות יסוד של בני העם היהודי לבין הגנה על תוקפנות איסלמית, הוא בוחר במפגיע – ובניגוד לכל תפישה ידועה של זכויות האדם והאזרח - להגן על הצד הלא-יהודי. למעשה, בית המשפט מגן על הצד האנטי-יהודי. חשיפת עובדה זו היא בעלת משמעות חדה וברורה שלא ניתן להתחמק ממנה באמצעות פלפולים משפטיים - ואין ספק שאלה שעמדו מאחורי המשפט ידעו כי פייגלין לא ישלים עם אי צדק ופעלו, לפיכך, לפי הכלל האסטרטגי הקלאסי הגורס כי "הקובע את שדה הקרב קובע גם מי ינצח בו".

הממשל, המודע לכך שרוב בני האדם אינם רואים אלא את החיצוני, דאג להקטין ולהסתיר את המשפט. עלינו, המודעים לחשיבותו, להתנגד למגמה זו, להעלותו על נס – ולא לשכוח את משמעותו. שומה עלינו לא לתת לצורה להשכיח מדעתנו את התוכן ולהמשיך להיות שופטים במשפט האמיתי, זה שעדיין לא הסתיים.

נתונים נוספים