חוכמת שלמה והזכות על הארץ

חוכמת שלמה והזכות על הארץ

עם ישראל, ובמיוחד החלק היושב בציון, נמצא היום בעין הסערה של סכסוך משפטי שבו עומדת בסימן שאלה זכותו על ארץ ישראל. בין השאלה העקרונית הנוגעת בביסוס הזכות העקרונית של עם ישראל על ארץ ישראל בהתאם לתורת ישראל לבין זכותו של כל מתיישב יהודי על החלקה שבה בחר להתיישב קיים ריבוי דעות המקיף את העולם הפוליטי-משפטי כולו, שבו רבים הם המעורבים ורב מספר הדעות לפחות כמספרם של בעלי הענין.

השאלה המרכזית בהקשר מורכב זה היא שאלת הזכויות; לא מדובר רק בשאלה מי הוא בעל זכויות הקנין על הארץ אלא גם בשאלה למי הזכות לקבוע תשובה לשאלה זו – ומהו ההקשר המתאים שבו ייקבעו אמות המידה הערכיות שלפיהן ניתן – וצריך – להחליט בשאלת הזכות קנינית זו. עוד לפני שתהיה הסכמה על התשובה לסוגיית הזכויות נדרש יהיה להכריע אם מתן התשובה יהיה בידי אנשי דת, פילוסופים, אנשי מדע או משפט.

לעתים קרובות מקובל בעולם המשפטי כי בית-דין בינלאומי יכריע במחלוקות בין אומות. עם זאת, ניתן לחשוף את יסודות החשיבה האנושית בנושא זכויות במסורת האנושות, הכוללת התייחסות לסיפורי מופת שבהם מודגמות גישות כאלה, כמו גישתו המשפטית של המלך שלמה אשר נודע בחוכמתו בדברי הימים של האנושות. אף כי במסורת ישראל ובעולם כולו נודע משפט שלמה כדוגמה ומופת לשיפוט של חכמה, המלך שלמה לא עמד במבחן חוקי תורת ההגיון כאשר קבע בו מי, מבין שתי נשים הטוענות לבעלות על תינוק, תחזיק בו. אך אף כי במשפטו לא הוכיח המלך שלמה באופן התואם את התפיסה המדעית של ימינו מי היא אמו של התינוק החי, הוא גילה בו דבר חשוב ועקרוני הרבה יותר; הוא הראה ברשות מי, מבין הנשים, קיימת הזכות להחזיק בילד.

זכות זו, לפי משפט שלמה ולפי שיפוטו של כל אדם בעל שכל ישר, איננה מכוונת אותנו, מבין הנשים הטוענות לבעלות על הילד, לאשה הקרויה בלשון ימינו "אמו הביולוגית" אלא לזו מביניהן שהיא בעלת הזכות הגדולה יותר להחזיק בו. וזכותה של האשה החפצה בחיי הילד, קובע שלמה במשפטו, עולה על זכותה של האשה שמוכנה להריגתו כדי לנצח במשפט. מבחינה זו, מתבטאת חוכמתו של שלמה לא ביכולת ניחושו את זהותה של אמו האמיתית של הילד אלא ביכולתו לקבוע מי, מבין שתי הנשים, היא בעלת הזכות הגדולה יותר להחזיק בילד. במציאות אין ניגוד בין שני אלה ולרוב היחס ביניהם הוא משלים, כי האשה שילדה את הילד היא גם זו שתחפוץ בחייו יותר מזו שלא ילדתו. אך העקרון החשוב שקבע שלמה במשפטו הוא כי זכות הקנין, במקרה של ויכוח מסוג זה, שייכת לאשה הדואג לשלמותו ולחייו של הילד.

עקרון זה הוא גם העקרון ששומה על כל מחפש צדק ליישם כאשר עליו לשפוט במקרה שבו בני אדם רבים על הזכות לכל קנין במציאות, חומרי או רוחני. כל קנין מצריך טיפול ודאגה – ולו רק שמירה - כדי לשמור על הערכים הקיימים בו; אם בעליו אינו מגלה כלפיו את הדאגה הראויה הנחוצה לשמירה עליו הוא מגלה כי אין לו ענין בו ובכך מאבד את הזכות עליו.

זמן רב לאחר שנכבשה ארץ ישראל מידי עם ישראל על ידי הרומאים, היא ניטשה ונזנחה על ידי אלה שהחזיקו בה והיתה, במשך מאות בשנים, במצב של קנין עזוב שאיש אינו דואג לו: שוממה, צחיחה והרוסה. כאשר, בעידן החדש, שב אליה העם היהודי אחרי גלותו הכפויה היא היתה ברובה חסרת חיים ולא ניתן היה לחיות מהמעט שהיה באדמתה. אך עם ישראל עשה בארץ ישראל את מה שרק לעתים נדירות נעשה על ידי בני אדם לשטח אדמה כלשהו – ומעולם לא נעשה בהסטוריה: הוא השיב את הארץ שאליה שב לחיים. בתהליך של יצירה מחדש שיישם עם ישראל בארץ ישראל הוא הקים בה תרבות מחודשת מהחל ועד כלה, החל מחידוש של כוחות החיים הטבעיים שהיו בה בכל תחומי הקיום, בחקלאות, בניה ויצירה של תרבות חדשה, מתוחכמת ועשירה, המסוגלת להעניק חיים. דבר זה עשו בני העם היהודי למספר גדול של בני אדם המוכנים להשקיע את כוחות היוזמה, היצירה וההמצאה שברשותם ובכך העניקו חיים חדשים לארץ.

אך בבואו לחיות על אדמת ארצו העתיקה נתקל עם ישראל באויבים אשר ערערו בצורות שונות על זכותו על הארץ. אויבים אלה – מבית ומחוץ – פקפקו ביסוד העובדתי המקיף שבאמצעותו קנו מתיישבי הארץ את זכותם עליה: בדרכים שונות מצאו הם לנכון להכחיש, לעוות ולהטיל ספק בבעלות המתיישבים היהודיים על ארץ ישראל, אשר הושגה בדרכים רבות המקובלות בהסטוריה על העולם לגבי רכישת זכויות קנין על ארצות; הם לא מצאו לנכון להעריך את זכויות הקנין שבידי בני העם היהודי, החל מאלה שרכשו המתיישבים היהודיים בכסף מלא מידי בעלי הקרקע שהחזיקו בה בדורות האחרונים, המשך באלה שניצחו במלחמות את הפולשים שכבשו את שטחי הארץ בחוזק יד כשהוכרזה המדינה וכלה במימוש זכויות ההתיישבות של אזרחי ישראל בשטחי הארץ חסרי הבעלים, שעליהם בנו ישובים פורחים, כפרים, מושבים וערים.

כל דרכי קניית הזכויות הללו של בני העם היהודי על אדמות ארץ ישראל עומדות בדור האחרון לפני אבדון מוחלט שכן גורמים עוינים לו, אשר אינם מכירים בזכויותיו המציאותיות או בקשר שקיים בינו לבין עברו, מוצאים לנכון להכשילו במיוחד בהקשר ההיבט המשפטי. שוב ושוב מוצא את עצמו העם היהודי במצב שבו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו בעטיה של טענת בעלות זרה כלשהי, אשר טוענת לעדיפות זכות הקנין שלה על שלו.

עולם המשפט העכשווי, שחלק ממנו מיוצג על ידי זרועותיו המשפטיות של הממשל הישראלי, השואף להתאים את עצמו לעולם המשפטי הבינלאומי, מבוסס על קביעת זכויות קנין בהתאמה לחקירת שרשיו של מושא הבירור. במקרה של ארץ ישראל, שבו מתבררת שאלת זכותו הכללית של עם ישראל על ארץ ישראל בצד שאלות הנוגעות למקרים מסויימים יותר כמו זכויותיהם של מתיישבים יהודיים לשטחים, ישובים ומבנים מסויימים, עוסקים הגופים המשפטיים, כהכנה לקביעת הבעלות, בחקירה הסטורית של מקורות הבעלות, בהנחה שזו – אם וכאשר תסייע באיתור הבעלים הקדומים – תקדם את נושא קביעת הבעלות הנוכחית. אך גישה זו מנוגדת לחוכמה שלמדנו משלמה המלך, שלפיה יש להקנות עדיפות מבחינת זכויות הקנין למי שמעשיו מוכיחים כי הוא, יותר מן האחרים, דואג לאיכות חייה של המהות שבה דנים. ברמת העקרון הכללי מוכיחים מעשיו של עם ישראל כי בניו העניקו לארץ ישראל חיים מחודשים וכי בהם תלויה חיוניותה של הארץ. ברמת הפרט, יראו פעולות הקנין של המתיישבים היהודיים כי הם לא גזלו שטחי אדמה מבעליהן אלא הפרו ארץ שוממה שננטשה על ידי העמים שהחזיקו בה, והפכו אותה למקום של אפשרויות בלתי מוגבלות, ברוח אלה שהיו לה בעידן שבו החזיקו בה אבות העם היהודי לפני שגורשו ממנה. אם מצדיק השכל הישר את אמו של הילד שמעדיפה כי יחיה, אין ספק שזהו גם מה שמניע את המתיישב היהודי.

נתונים נוספים