אהיה אשר אהיה

 

אהיה אשר אהיה

על האל לפי היהדות

ויכוח תהומי ניטש בתרבותנו בסוגיית קיומו של האל– ובעוד המאמין הדתי רואה את האלוהות כחלק יסודי בעולמו אין הלא-דתי מכיר כלל בקיומה או שהוא אף מכחיש אותה.

בצד אחד של התהום הכרויה בין מאמינים ללא-מאמינים בעם ישראל, נמצא היהודי שומר המצוות מלידה, המחזיק בעיקרי האמונה היהודית; אלה קובעים שבורא העולם אחראי לכל המתרחש בעולם שאותו ברא, שבו הוא מתבטא ושעליו הוא משגיח. לעתים אין היהודי הדתי מודע כלל לעובדת קיומו של ספק לגבי מציאות האל, וגם אם יודע הוא על קיומם של לא מאמינים, אין הוא מסוגל להשיג בדעתו את הוויית הקיום האנושי שאין בה מקום לאלוהים. אף כי לרוב אין האדם הדתי חושב כך או מצהיר על כך במפורש, הרי שמבחינתו, חיי אדם ללא הכרה באלוהים משמעם חיים חסרי תכלית או סדר, מה שמחייב מצב רוחני-נפשי כה נמוך, שכמוהו כצורה של טירוף.

מאידך נתפס בישראל האדם הדתי על ידי חילוניים רבים – ובמיוחד על ידי כאלה שהם בעלי השקפה אתאיסטית – כאדם שוגה באופן קשה, אשר חייו מבוססים על הנחות יסוד מוטעות לגמרי, שלדעתם משוללות בסיס עובדתי או הגיוני. אך אתאיסטים מקומיים אלה, היוצאים נגד הנחות היסוד של היהדות, שהראשונה בהן היא הנחת קיום האל, טועים בעצם הנחותיהם שלהם לגבי טבע מהותו של המאמין היהודי, שכן אין הם מבינים את עמדת האדם הדתי בכלל ואת תפיסת העולם של היהודי בפרט. טעותם מבוססת על כך שבהתנגדותם למושג האל, אין הם רואים הבדל בין ההשקפה היהודית לגביו לבין ההשקפה הנוצרית, שהיא מקור הבעיה.

ביסודו של דבר אין מקור בעייתו של האתאיסט הישראלי בתרבות היהודית-ישראלית, החדשה יחסית, אלא בכל ההסטוריה של היחס היסודי של האדם כלפי מושג האל ומושגי הדת בכלל, שלגביה מחזיק הלא-מאמין של זמננו בבורות גמורה. זו מתבטאת ראשית לכל בכך שהוא איננו יודע כי מושג האל היה אחד ממושגי היסוד של האדם עד לעידן החדש והכחשתו – או הספק לגבי קיומו – הם חדשים ביחס.

עד לפני העידן החדש לא היה לבני האנושות ספק לגבי עצם קיומו של האל, אך היה קיים ביניהם ויכוח לגבי טבעו המדוייק, אשר הגיע לשיאו בעימות שבין האמונה באלוהות אחת לבין עבודת האלילים. עימות זה, אשר מבחינת האדם הדתי מקפל בתוכו את שתי קצוות קשת האפשרויות שקיימות במציאות האנושית לגבי מה שנמצא ביסוד העולם, אינו נתפס ככזה על ידי הלא מאמין בן זמננו, באשר מבחינתו שתי האפשרויות – אל אחד או אלילים רבים - אין מובנות לו ועד כמה שתפיסתו נוגעת לדבר, אין הן מציגות מהות קיימת כלל.

אך כאמור לעיל, השאלה לגבי עצם קיומו של האל או, ליתר דיוק, הספקנות לגבי קיום זה, היא חדשה ביחס. היא הפכה לנחלת רבים בעולם המערבי רק לאחר שהוגי עידן התבונה, אשר מרדו בכנסיה הנוצרית, דחו את שליטתה הפוליטית של הנצרות בתרבותם ביחד עם מושג האלוהים שלה כעסקת חבילה. אחת מתוצאותיו של הדבר היתה מיסודו של הספק בדבר קיומו של אלוהים, ביחד עם הבנתו, ברוח הנצרות, כמהות מיסטית הנמצאת מחוץ לעולם – ולפיכך כבלתי אפשרית מבחינה הגיונית. גישה זו השתלבה עם המרד הפילוסופי שהנהיגה תנועת ההשכלה בהשראת הוגי עידן התבונה, אשר יצאו נגד אחיזתה של הכנסיה הנוצרית, אשר החזיקה במונופול על תחומי החשיבה והאמונה במערב.

אלא שדחייתו של מושג האלוהים – ועמו שאר מושגי הדת – על ידי האדם המשכיל של אירופה, קיבלה כיסוד מושכל ומוסכם את טבע האל לפי הנצרות והתעלמה בכך מהעובדה שביהדות קיימת גישה שונה לחלוטין ומבחינות רבות מנוגדת למושגי הדת ובראשם למושג האל. לא רק שלפי היהדות אין מושג האלוהים מציין מהות מיסטית, הקיימת מחוץ למציאות, אלא שהאל מתואר כהיבט או מהות פועלת במציאות ובעולם, אשר משמש גם כשם תואר המתייחס לא פעם לאדם ולפעולות אנושיות.

דוגמה אחת לכך היא שכאשר בספר "שמות" שולח אלוהים את משה להוציא את ישראל ממצרים, הוא אומר לו ביחס לאחיו אהרון כי "...אתה תהיה לו לאלוהים" ובפרשת "משפטים" משתמשת התורה במושג זה כדי לציין ערכאה משפטית אנושית, שתכריע בחילוקי דעות: "עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים... אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם". שימושים אלה מציגים את המלה אלוהים כמציינת תואר שאיננו מתייחס למהות על-טבעית ושבאמצעותו ניתן להתייחס גם לבני אדם המבצעים תפקידים מסוימים.

גישה זו מנוגדת לתפיסת האלוהים כמהות נפרדת הקיימת במציאות ולמעשה היא ממחישה את יכולת הפעולה של מהות נתונה, שיכולה להיות גם אנושית. איך הדבר משתלב עם עובדת ההצהרה המופיעה בפסוק הראשון של התורה לגבי בריאת העולם? בדיוק בהכחשת הרעיון המקובל על האתאיזם, הרואה את אלוהים כמהות על-טבעית שנמצאת מחוץ למציאות. רעיון קיומו ופעולתו של אלוהים מחוץ לעולם מופרך בעצם העובדה שהבריאה נוגעת למה שקיים בעולם ושבשום צורה לא מופיע בתורה ציון של דבר הנמצא מחוץ לעולם.

ביחד עם שימוש התורה במלה "אלוהים" כתואר אפשרי גם לבני אדם, אומר הדבר שמדובר במלה המציינת יכולת, כוח או סמכות מציאותיים. למסקנה זו ניתן להגיע גם באמצעות ניתוח לשוני פשוט של מושג היסוד "אל", המשמש כדי לציין כוח או יכולת גם בהקשרים ידועים רבים כמו, למשל, בביטוי "יש לאל ידו" = יש בכוחו, או "גדל מאליו" = מכוחותיו שלו. מכאן יש מרחק של צעד לשוני בניני פשוט אחד כדי להרחיב את "אל" לכדי "אלוה" ו"אלוהים" ולראות בכך את הדרך לציין ריבוי כוחות כאחדות. דבר זה גם משתלב עם העובדה שביהדות יש לאל יותר משם תואר או כינוי אחד.

את האמור לעיל אין לראות כשווה ערך להגדרה פילוסופית או להסבר מדעי, אך באמצעותו ניתן להבין שהמושג "אלוהים", אף כי הוא ראשוני, כלומר כזה המבטא מהות יסודית במציאות ובעולם, איננו – כפי שתופסים אותו רבים ממתנגדי הדת – מעבר לתפיסה האנושית. מבחינה זו שומה עלינו גם להבחין בין ההבנה היהודית של מושג זה, שעולה בקנה אחד עם השכל, לבין תפיסתה המיסטית של הנצרות אותו; תפיסה זו היא האחראית, כנראה, להוצאתו של אלוהים אל מחוץ להשגה האנושית.

לאור זה ניתן להבין את הבעייה של אי אפשרות הבנת המושג שנוצרה על ידי תרגום התורה. לאור העובדה שהניתוח הלשוני שלעיל אפשרי רק בשפת המקור שבו מופיעה המלה, תרגום המושג "אלוהים" למלהGOD בשפה האנגלית לא רק שאיננו מאפשר ניתוח לשוני שבאמצעותו ניתן להבין את משמעות המושג, אלא שצורת הבנתו הלא-עברית איננה מאפשרת לקשרו לשום עובדה מציאותית – מה שמהווה, כשלעצמו, הוכחה להתייחסות המושג בשפות זרות למה שאינו קיים במציאות. די בכך כדי להסביר את ההגיון שבראיית רעיון האל הלא-יהודי כלא-קיים, המוביל באופן לגיטימי לאתאיזם.

בהקשר של הבנת מושג האל כציון של כוח או יכולת בעברית קשה גם להתעלם מהעובדה שהממסד המדעי משתמש במושג הכוח – אנרגיה - כמושג יסוד לתיאוריות שלו. במושג זה נהוג להשתמש בימינו גם בתחומים רבים של התמחויות הקיימות על קו הגבול שבין עולם המדע המערבי למיסטיקה המזרחית. כי המשותף לכל אלה הוא היותם משתמשים מזה שנים רבות במושג היסוד "אנרגיה" שהוא, למעשה, המלה האנגלית המציינת כוח (ENERGY), מבלי להזדקק להבנה מעמיקה יותר לגבי הדבר.

במובן זה שווים לגמרי יחסה של הדת למושג האל ויחסו של המדע למושג הכוח, כי בשני המקרים הוא נלקח כיסוד העולם גם אם לא ידועה לגבי מהותו עובדה עקרונית נוספת זולת היותו יסוד מציאותי. עם זאת, השימוש הקבוע במלה "אנרגיה" על ידי המדע מסווה בתודעת הציבור את העובדה שכאמור לעיל אין הבדל כלל בין מושג זה למושג האל. בשימוש הממסד המדעי במלה זו ניתן להבין כי למעשה סגרה, במובן זה, האנושות מעגל ושבה להחזיק בקיומם של אלים.

מנקודת מבט הלוקחת בחשבון את הלשון העברית כשפת הקודש, יש בשימוש שעושים אנשי המדע במלה "אנרגיה" משום התחמקות מלקרוא לאלוהים בשמו האמיתי, העברי. אף כי אין בדברים אלה כדי להסביר את מהות האל, די בכל זה כדי לדחות את האמונה האתאיסטית בכך שהאלוהים, לפי היהדות, הוא מושג המציין מהות מיסטית הקיימת מחוץ למציאות. עתה, על יסוד ההבנה שהאל שאליו מתכוונת היהדות קיים בעולם הזה, ניתן להפנות את תשומת הלב לאיזכוריו בה. מבחינה זו כדאי לקחת בחשבון את היותה של התורה מסמך המקדים את הספרות והמדע הפילוסופיים המופשטים. לפיכך יש לראותו ככזה שבו מתוארות פעולות האל באופן ישיר ומסוים, כתיאור שאר העובדות בעולם.

כאמור לעיל, היתה האמונה לגבי קיומם של אלים שכיחה לאורך כל ההסטוריה האנושית. דבר זה בא לידי ביטוי גם בהתייחסות התורה לאלוהים; בהקשר זה, אין היא מוצאת לנכון להוכיח את עצם עובדת קיומו (שכאמור לעיל איננה נמצאת בסימן שאלה כלל) אלא את אופיו הייחודי, הכולל את אופן התקשורת שלו עם האנושות. בהקשר ההסטורי שבו נוצרה וניתנה התורה היא מתארת את הדרך שבה דיבר האל עם בני האדם מבריאת העולם ועד לקשר שיצר עם אבות היהדות; אברהם אבינו, כמו נוח והאדם הראשון לפניו, שומע את האל ומדבר עמו כדבר עם מהות טבעית הקיימת בעולמו. גם צאצאיו הישירים, יצחק ויעקב, זוכים להכוונה אלוהית – וגם כאשר נפגש משה רבנו עם האל, מה שמהווה לגביו התגלות חדשה, אין הוא האדם החילוני של זמננו – וקל וחומר שאינו אתאיסט.

כמי שמחזיק במושגי היסוד של תרבות זמנו, משה איננו רואה את האל בעיניו של אדם חילוני בן זמננו, אשר איננו מאמין בקיומו. בנקודה החברתית-הסטורית בזמן שבה חי משה לא קיימים, למעשה, בעולם בני אדם "חילוניים"; כל בני האדם שחיו בתקופה זו האמינו באל לפחות במובן שבו בני האדם בימינו מתייחסים לעצם קיומה של המציאות.

סביר, בהקשר זה, להניח שעצם הרעיון (החדש יחסית בעולם) ששולל את קיומה של כל השגחה על העולם היה נתפס (כפי שהוא נתפס גם היום על ידי אנשי אמונה רבים) על ידי בני האדם בעולם העתיק כחסר הגיון וכמשולל כל בסיס. בזמנו של משה, כפי שמתואר בתורה, אמנם קיים ויכוח לגבי מהות האל, אך לא על עצם קיומו אלא על זהותו המסויימת. בעולם זה גם מי שאינו מכיר באלוהים (כמו פרעה) איננו סובר שאין כלל אל בנמצא אלא מחזיק באמונה פרטית, אשר בדרך-כלל ממוקדת באחד מכוחות הטבע או במהות המומחשת באדם – עבודת אלילים. למעשה, מבטא כל העימות בין משה לפרעה את הבדלי ההשקפה המהותיים שקיימים בין המאמינים בהלוהים למאמינים באלילים, כאשר אמונת האלילים המושחתת של פרעה – שכוללת את ראיית עצמו כאל - מביאה אותו לדיכוי האדם היהודי.

על רקע זה ניתן להבין שמשה שלפני התגלות האל, כמו כל אנשי זמנו, מכיר בקיומה של אלוהות כבעובדה עקרונית שכמוה כהכרה בקיום המציאות. אך הוא איננו מכיר את אלוהי אבותיו אברהם, יצחק ויעקב. סביר שזו גם הסיבה לכך שהאל המתגלה אליו מוצא לנכון להגדיר לפניו את עצמו לא בדרך מופשטת, אשר היתה מתאימה, אולי, לגישת הלא-מאמין של זמננו, אלא בדרך זו, המתארת את טבעו הייחודי בהקשר היותו אבי אומתו של משה. את סיפור בריאת העולם על ידו, כמו גם פרטים הנוגעים למה שקדם להגעת עם ישראל למצרים, יפרוש האל לפני משה מאוחר יותר, כשיתן בידו את התורה כולה. פגישת משה בסנה הבוער היא תוצר של החלטת האל להתגלות לפני משה לא כישות פילוסופית שתעשיר את השכלתו אלא בהקשר מסוים שבו הוא מטיל עליו משימה מעשית: הוצאת עם ישראל ממצרים.

לפיכך יש לסיפור הפגישה הראשונה שבין משה לאלוהים גם משמעות חינוכית, שכן היא מציגה באמצעות אישיותו של משה את דרך שבה שומה על אדם נבון באשר הוא להתמודד עם גילוי קיומו של האל. מנקודת המבט האנושית התוהה על מהותו של האלוהים יש להתגלות שחווה משה במדבר משמעות מיוחדת; את המפגש בין משה לאלוהים ואת התגלותו של האל לפניו כדאי לראות לא רק בהקשר המסויים של הסיפור המקראי על תולדות העם היהודי אלא כשיעור בעל השלכה אוניברסלית על הדרך בה שומה על האדם הנאור להתייחס לבריאה. באמצעות גישתו של משה, נבחר האל, למפגש ולמשימה המוטלת עליו מדגימה היהדות גישה שבולטות בה הכרה ברורה ואחריות מוסרית גם יחד.

במפגש המתרחש בין משה לאלוהים מתגלה משה כאישיות חכמה, ענינית ומוסרית. הוא אינו מתנהג כמיסטיקן עיוור ואינו מבטא רגשות מוגזמים, אלא מפגין מציאותיות (ריאליזם) ותבוניות (רציונליות), שהם התנאים ההכרחיים הנדרשים על ידי אדם כדי ליצור תשתית לפעולה עתידה בעולם. ככזה אין משה מתייחס אל האל כעבד נרצע לאדונו אלא מבין שיש במשימה שהוטלה עליו על ידי האל משום אות של הערכת האל את תכונותיו, המשלבות שכל ישר, אמונה תבונית(*) ומוכנות מוסרית. כאדם נבון מבקש משה לברר בפירוט את מהותו המדויקת של האל שנגלה אליו ואת המשמעויות המעשיות של קיומו לגביו. האל מעניק לו את סיפוקן של משאלות אלה הן דרך נסים, שבאמצעותם הוא מוכיח לו את כוח שליטתו בטבע, הן בספרו לו על אחריותו לגבי עמו והן בהטילו על משה ללכת למצרים במטרה להוציא משם את בני ישראל. בכל אלה מתגלה האלוהים לפני משה לא רק כרב-כוח אלא גם כמהות מוסרית שמטרתה צודקת.

ובהתאמה לכך, גם משה מתגלה במצב זה במלוא שיעור קומתו האנושית; בחקירתו את האל, בהכרתו בו ובמוכנותו לקבל על עצמו את המשימה המוסרית שהאל מטיל עליו עד תום, מבטא הוא את רוח האדם במיטבה ובכך מצדיק את בחירת האל בו לא רק כמנהיג לעם ישראל אלא גם כמנהיג לכלל האנושות.

(*) אמונה תבונית היא אמונה המבוססת על תבונה, בניגוד לאמונה טפלה שאיננה כזו.

מאוחר יותר, בין היתר באמצעות מתן התורה, ילמד משה גם את פרטי התכלית הכוללת של בורא השמיים והארץ לגבי העולם, את הדרך שבה משתלב העם היהודי ואת הפרטים המעשיים שבאמצעותם יתבצע תהליך זה. אך במצב של ההתגלות הראשונית, כאשר הוא מברר עדיין את פרטי שליחותו, חסרים למשה נתונים מעשיים מסויימים, שלהם יזדקק כשיפגש עם בני עמו במצרים. לצורך מילויים מעלה משה את השאלה: "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?" ומקבל את התשובה: "ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה...".

בעקיפין, ניתן להבין משאלת משה כי הוא, בסקרנותו הטבעית, מעוניין לדעת יותר על מהות האל. אך כפי שמתאים לאדם נאור בן תקופתו (ובכלל) אין הוא מערער על עצם קיומו של האל וגם לא תובע הוכחה "מדעית" (במונחים מודרניים) אלא מבקש לדעת, לצרכים מעשיים, את שם האל. במלים "אהיה אשר אהיה" שמשיב האל למשה מספק הוא הן את הפתרון המעשי לבעיה שהעלה משה והן תשובה לדורות הבאים, מאז ועד ימינו; על כל מי שחפץ לדעת באמת מהו האלוהים להתבונן בעולם. כי האל, יהיה אשר יהיה, קיים ביסודו ומנהל את כל המתרחש בו ועושה זאת, בין היתר, באמצעות מכלול כוחות הטבע.

נושא אחרון זה, אשר פרעה ועמו למדו בדרך הקשה, הוא חלק ממה שיכולים כלל בני האדם בעולם ללמוד כדי להשיג לא רק את מהות האל אלא גם את עזרתו, שכן איכות חייהם של כל בני האדם בעולם כפופה להשגחה העליונה. לפי המסורת היהודית קיבל רק עם ישראל את התורה האלוהית, הכוללת מצוות מפורטות שלפיהן עליו לפעול כדי למלא לא רק את ייעודו שלו אלא גם את זה של העולם כולו. אך האל ברא את העולם כולו וזה, הנמצא תחת השגחתו, כולל גם את שאר בני האנושות. אלה, על אף שלא קיבלו מצוות רבות כמו אלה שקיבלו בני העם היהודי, ניחנו גם הם בתכונות אנוש נאצלות, שביניהם רוח האדם – ואלה יכולות לאפשר להם ללמוד ולהבין את מהות האל בצורה שתשפר את חייהם ותקדם אותם ביחד עם עם ישראל אל תכלית הבריאה.

ב"אהיה אשר אהיה" כמוסה הצהרה שכל אדם באשר הוא יכול להשתמש בה כדי להבין איך לפעול בהתאמה לרצון האל; מתוך דברים אלה ניתן להבין כי את האלוהים אין צורך (וגם לא אפשרות) להוכיח במעבדה או בפילוסופיה כאחת המהויות הקיימות בעולם וגם אין טעם להבין את מהותו כאליל, כלומר ככוח אחד במציאות, שעלול – לפי ההשקפה המוטעית של האלילות - להיות גם אחד מכמה כוחות הנפרדים זה מזה או אף כנוגדים זה את זה (כפי שנהוג היה להבינם, למשל, ביוון). לפי היהדות בורא העולם – אלוהים – הוא חובק כל, המהווה אחדות של כל הכוחות במציאות (ולא רק בעולם), טבעיים ועל-טבעיים כאחד.

השילוב בין פירוש המושג "אלוהים" (שהוא רק אחד מהשמות שבהם נקרא האל בתורה) – אחדות הכוחות – עם תשובת האל לשאלת משה לגבי שמו אומרת, למעשה, שבין אם תתבטא מהותו במציאות בכוח זה או אחר, יהיה אשר יהיה חלק העולם שבו תתרחש פעולה, רק חלק מן התמונה הכוללת של העולם, אשר האלוהים הוא הנמצא ביסודו והוא המפעיל אותו. דבר זה הוא פועל-יוצא הגיוני של ההשקפה הרואה את כל העולם – וממילא את כל המתרחש בו – כביטוי של מהות האל. בדברים אלה, שאותם מוסר האל למשה כדי שיעבירם לבני ישראל, טמון גם מסר לכל בני האדם באשר הם והיהדות, במסגרת המשימה שניתנה לה על ידי האל לתקן את העולם כולו, מצווה להעבירו הלאה לאנושות כולה.

מבחינה ידיעתית אומר הדבר שמאז היווצרותה היהדות מציעה לעולם הסבר ותיאור של אלוהים, אשר מתאימים להבנתו הפשוטה של האדם הנאור מבלי שיש צורך או שימוש מעשי בחקירה מפורטת יותר של מהותו. לפי גישה זו, אין התגלית היהודית לגבי האל תוצר מלאכותי של חקירה אנושית אלא קבלת ידע שנמסר על ידי האל עצמו לבני אדם למטרות מעשיות וככזה מכיל את כל מה שנדרש גם כדי להבין אותה וגם כדי לבצע את הנדרש ממנה לצורך העולם האנושי ובכלל. במובן זה אין להבין את הנאמר בתורה לגבי מהות האלוהים כתוצאת מחקר מדעי או פילוסופי אלא כתיאור עצמי של האל אשר, כמו בהתגלות שאותה ערך לפני משה במדבר, מציג את עצמו לפני האנושות בכלל והעם היהודי בפרט, תוך לקיחה בחשבון של טבע האדם שאמור להשתמש בידע זה.

מבחינה זו האלוהים, לפי היהדות, הוא מהות מציאותית חיה וקיימת, המקיפה את כל מה שקיים ואשר יש ביכולתה לאפשר לבני אדם לתפוס אותה. ידיעתה של מהות זו על ידי בני האדם איננה מסתכמת בהסכמה לרעיון מופשט, על אף שמבחינה עקרונית, פילוסופית ושכלתנית הוא עונה על דרישות התבונה וההגיון; ידיעת האל, בהקשר זה, מהווה נקודת מוצא שעליה יכול כל אדם לבסס את חייו, החל ממימושו את עצמו מבחינה יחידאית (אינדבידואליסטית) וכלה במימוש כוחותיו למטרות-העל המוגדרות על ידי האל כמו תיקון העולם. לצורך זה מספק האל לאדם את צרכיו, החל מרכישת הידע הנחוץ לו לצרכי מימוש קיומו החומרי וכלה בסיפוק צרכיו כמהות רוחנית.

לאור זה מהווים ביהדות ההוכחה, הלימוד והידיעה של עניני הדת, כולל רכישת מושגי היסוד שלה ובהם קיום האלוהים, אירוע אנושי מיוחד, שכמוהו כהתגלות האל לפני משה במדבר. מדובר, למעשה, באירוע חווייתי באופיו ותגליתי בטבעו, שמטרתו, מבחינת האדם החווה אותו, דומה לזו שהתקיימה בהצגת התכלית שערך האל למשה, כפי שהיא מתוארת בתורה. כלומר: היא איננה רק הגדלת שדה הידיעה של האדם המגיע להכרה בקיומו של האל אלא צעד ראשון ויסודי לקבלת משימה מעשית. כמו במקרה של משה במדבר, רוכש לו האדם הלומד על האל צעד חשוב ביישומו של מימושו העצמי בד בבד עם השתלבותו בתכנית העולם, כאשר שני אלה תומכים זה בזה.

אף כי את המלה "אלוהים" ניתן להבין כ"אחדות הכוחות" אין לשכוח כי מלה זו איננה מתייחסת אלא לאחד ההיבטים של מהות היסוד במציאות. לפי היהדות, האל הוא יותר מסכום חוקי הטבע או הכוחות הפועלים בעולם, אלא מכלול אינסופי(*) של פרטי מציאות והיבטיה, אשר ביחס להשקפה האריסטוטליאנית, הרואה אותו כמניע הראשוני, ניתן לומר שהוא החי הראשוני. אם רואה המדע של זמננו את המציאות כ"כל מה שנמצא" תוסיף ההשקפה היהודית לכך את מושגי החיים, הרוח והתבונה, כלומר שמבחינת היהדות, המציאות – מציאות האל – היא לא רק בגדר של נמצא אלא, בנוסף לכך, גם של נמצא חי, או כפי שמבוטא הדבר במלים מן המסורת: חי וקיים. במלים אחרות, את מה שהמדע רואה כקיים רואה היהדות לא רק כקיים אלא גם כחי, כחזק, כאמיתי וכטוב.

מכיוון שמושג האל מקיף את כל המציאות אין מושגים אלה, המתארים אותו, מבטאים רק את תאריו של האל, אלא את קיומם במציאות של מושגים אלה. ואף כי נכון הדבר שבהתאמה לראיית האלוהים כמהות שבה הוא מייצג את החיוביות הנאצלת ביותר שאין למעלה ממנה אין האדם יכול להשיג יותר מכך, מהווים תכונותיו החיוביות של האל – חיים, קיום, חוזק, נדיבות, יושר וכיו"ב – גם תכונות שיכול אדם לראותן ככאלה שהוא יכול לסגל לעצמו במידה רבה כמידות מוסריות אישיות. נאמר על ידי הפילוסופית אין ראנד כי על אף שהיא איננה מכירה בקיומו של האל, היא מבינה את המושג או הביטוי "אלוהים" כמה שמאפיין את האפשרויות האנושיות הגדולות ביותר. במובן מסוים יש בגישה זו הצעת-מפתח לדרך ההתייחסות הנכונה למושג האל על ידי האדם. כי לאור אמירתו של האל למשה "אהיה אשר אהיה", תהיינה אשר תהיינה העובדות המסוימות שבהן יתבטא קיומו, שומה על האדם לשאוף ולהתקרב בחייו ככל יכולתו להחזקה ומימוש של הערכים המגולמים באישיותו של האל.

(*) בין היתר בשל היות העולם בתהליך מתמיד של התפתחות, המייצר עוד ועוד עובדות באופן שאינו נגמר.

נתונים נוספים