אובייקטיביות היהדות

אובייקטיביות היהדות

אלוהים הוא התשובה וההסבר ההגיוני לכמה בעיות בלתי פתורות שהמלים "המדע יתן לכך תשובה" אינם אלא כיסוי מיסטי-פסיכולוגי להן. בעיקר מדובר בתשובה מקיפה על שאלת קיומו של העולם כשלמות תכליתית אובייקטיבית.

העולם איננו מובן לנו כשלם, וכשאנו מתנהגים כאילו הוא כן, אין זאת אלא שאנו יכולים להיות בטוחים במה שאנו כן יודעים במידה שאינה מעורערת על ידי מה שאיננו יודעים או, במלים אחרות, שאנחנו יודעים כי הידע שבידינו טוב עד כדי לכלול גם מה שאינו בידינו.

ידע טוב זה הוא הידע הפילוסופי וחוקיו של הידע הפילוסופי רוויים בכל הקיים, כולל מה שאיננו יודעים ומה שאינו בנמצא, כלומר: הרוחני. כאן יש לדייק ולומר שהרוח, אף כי היא כלולה בנמצאים במציאות, היא, מבחינת פעולתה, לא נמצאת אלא מוצאת והמוצא הוא הלא נמצא היחסי אשר מקיים מערכת יחסים מאחדת עם הנמצא.

כך, יחסי תודעה ועובדות, יחסי תופש ונתפש, יחסי רוח וחומר, הם יישומים של עיקרון המציאות (האובייקטיביות), הקיום המאוחד של היבטי היחיד-רבים, היודע-נודע וכו'. זהו הקיום השרשי אשר בעברית מבוטא על ידי השרשים כנוסחות ארגון של רכיבי יסוד המרכיבים את המהויות המסוימות במציאות.

רק דרך שרשי הלשון העברית ניתן לתפוש את הקשר בין הנמצאים למציאות ככזה שמעניק לכל הנמצאים מעמד במימד הראשי של הקיום – המציאות. בהקשר אובייקטיבי זה ניתן גם להבין איך כל אלה הם אובייקטיביים גם כן.

מנקודת המבט של התפישה היהודית אלוהים הוא המושג הכולל את כל הנמצאים המוצאים, שהם סכום היבטי הרוח במציאות – והאובייקטיביות שלהם, כלומר מציאותם, נובעת מכך שהם גם נמצאים פעילים על ידי רוח האדם, המוצאת אותם. במובן זה מהווה האל נמצא תרתי משמע: נמצא במציאות ונמצא על ידי רוח האדם, שהיא, בו בזמן, חלק ממנו כי כל הדברים הנמצאים הם חלקים ממנו – וגם מהות רוחנית בפני עצמה, שפעולתה במציאות היא פעולת גילוי מה שנמצא.

נתונים נוספים