אי הבנה

אי הבנה

בקרב חלק מאוהדי הפילוסופיה של אין ראנד קיימת אי הבנה לגבי גישתה לדת, המתבטאת במחשבה שראנד היתה אנטי-דתית. הדבר נובע, כנראה, הן מכך שאין ראנד היתה אתאיסטית והן מתוך האמונה השטחית שהדתות מייצגות חוסר רציונליות ולפיכך ניגוד לגישת ראנד, הרואה את השכל כמכשיר החשוב ביותר שיש לאדם לצורך חייו בעולם.

אלא שהאתאיזם של ראנד מתייחס רק למושג אלוהים מסויים, אשר איננו תופס לגבי הבנתן של כל הדתות את המושג, שלא לדבר על כך שקיימות דתות שבהן אין המושג קיים כלל. בנוסף לכך – וזה מה שחשוב יותר – יש בכתביה של ראנד הופעות רבות של התייחסות חיובית ומעמיקה לדת, הרואה את ערכיה כראויים לדיון רציני. למעשה, גם לגבי מושג האלוהים כתבה ראנד באחד ממכתביה כי יש לה הערכה פרטית לגבי אפשרות קיומו של זה, מה שמוכיח שלא דחתה על הסף אפשרות של קיומו.

אך כמובן שלא מדובר באישור שמעניקה אין ראנד לדת כלשהי כמייצגת את האמת, אלא בצורך לדייק לגבי גישתה, שכן לא ניתן לראותה ככוללת השקפה דוגמטית נגד הדת באשר היא. למותר לציין שעל רקע הערכים החיוביים הרבים שניתן למצוא בעולם הדתי תהיה גישה מסוג זה עדות לצרות אופקים, בורות ידיעתית וחשיבה מוגבלת, כפי שאכן אופייני הדבר לחלק מחסדיה השוטים של ראנד; חלק גדול מהם, במיוחד כאלה החשופים להשפעת הגישה הדתית-אתאיסטית, המתנגדת לדת על יסוד רגשני, רואים רק את הצדדים השליליים של הדת וערכי הדת הנוצרית נתפסים על ידם כערכי הדת באשר היא.

מתנגדים אלה מתעלמים מכך שכאמור לעיל אין ראנד ראתה ערכים חיוביים רבים בדת והדגישה אותם – וגם מכך שמכיוון שלא עסקה בחקר הדתות (מטעמים ברורים של מגבלות התמחותיות) והידע שלה בנושא זה לא כלל שום דתות אחרות זולת ערכיה הנפוצים במערב של הנצרות, היא לא ידעה כמעט דבר על ערכי היהדות; בנושא זה, מה שהמתנגדים בשם ראנד לדת אינם מבינים ואף נוטים להילחם בי הוא היות הדת היהודית אחראית לחלק גדול, אם לא יחידי ביסודיותו, של רעיונות החופש הפוליטי ובהם זכות הקנין, מעמד היחיד וחירות האדם.

במובן זה לפחות יש קרבה משמעותית בין ערכי הפילוסופיה של אין ראנד לבין ערכים יסודיים ביהדות, שלהם מהווה היא לא רק את המקור הראשוני בהסטוריה האנושית אלא גם את מקור עוצמתם עד ימינו, מה שמתבטא בכך שבגלל היות התנ"ך ספר הנקרא על ידי מליונים רבים הוא משמש כיסוד תומך לעימותים בתחום החופש של בני עמים שונים עד ימינו(*). אך המתנגדים ליהדות על יסוד פילוסופי אינם מודעים לרוב לייחודיותה זו.

חלק מהדבר מתבטא בנסיון לטשטש את הזהות היהודית באמצעות ראייתה-כביכול של היהדות כשוות-ערך לדתות אחרות, שהן בעלות ערכים מנוגדים, כאילו ההבדל בינה לבין האחרות – כמיו בין האחרות לבין עצמן – אינו אלא חיצוני, "טכסי", או ענין של "מנהגים". חשיבה כזו מכוונת את האדם לראות את כל ההבדלים בין הדתות כחיצוניים, ובכך לטשטש ולבטל את זהותן ומהותן המסוימת ואת המסרים המיוחדים לכל אחת מהן.

(*) עד כאן נכתב יסוד המאמר בתאריך 14.12.99

כפי שהוצהר על ידי אין ראנד לא אחת, מייצגות הדתות לפחות שלב חשוב בהתפתחות ההסטורית האנושית בתחום הרוח, שכן הן מעניקות לאדם ערך חשוב שנדרש על ידי טבעו והוא את ההקשר המלא של הידע – מה שמאוחר יותר סיפקה לו הפילוסופיה. לכן, יש בהתנגדות דוגמטית וגורפת כלפי כל הדתות משום התעלמות מהשלכותיה של עובדה זו ובמיוחד מכך שגם במקרה ובו יש לחלק מהדתות מסרים שליליים ולחלק אחר חיוביים, להעלים את ההבדל שביניהם משמעותו להחליש את הערכים החיוביים ולחזק את השליליים.

בהקשר זה מהווה ראיית הדתות האופיינית על ידי האתאיסט הדוגמטיקן שלעיל טעות והחמצה גדולה. אלה מודגשות במיוחד בשל התמקדותם בהיבט הפוליטי של הדתות, שבמקרים רבים מתייחס לבעייתיות שנובעת ממדיניותן הבלתי אנושית של רבות מן הדתות. אך ביקורת זו, ככל שתהיה לגיטימית, מחמיצה את נקודת המבט האובייקטיבית, המצדיקה את חקירתן המדעית של הדתות לפחות במובן שבו יש ערך לבחנן כחלק מהתהליך שבו התפתחה החשיבה האנושית.

במצב שבו אין ידיעה מהותית לגבי הערכים הפנימיים, היסודיים, העקרוניים של הדת/ות, יש לערוך בירור כזה. הבירור יהיה פילוסופי, כשהכוונה לבירור מושגי טהור, עפ"י השכל. יהיה אשר יהיה מה שיעלה בירור זה, יש רק בבירור מסוג זה משום פעולה ברוחה של אין ראנד לגבי הדת ולכן יש לראות רק בתוצאות חקירה מסוג זה את מה שניתן להגדיר כגישת הפילוסופיה של אין ראנד כלפי הדת.

בהקשר זה יש להבחין בין ההנחיה הברורה של ראנד לפעולה על פי השכל, הכוללת בירור וידיעת כל נושא לגופו, לבין גישתה האישית של ראנד כלפי הדת; גישה זו, המתבטאת הן ביציאתה נגד מוסר ההקרבה – שהוא נוצרי ביסודו – והן בראייתה את הדת כגורם חיובי מבחינה פוטנציאלית, כפי שהדבר מתבטא בפרוייקט המקדש שבונה ב"כמעיין המתגבר" הוארד רוארק למען הופטון סטודארד, מגלה פנים לכאן ולכאן בדת. לפיכך ניתן לראותה כביטוי של תבוניות אנושית במובן הנאצל, של שאיפה לנתק, כשמדובר בענין הדתי, בין ערכיה של דת מסוימת לבין ערכה של דתיות מבחינה עקרונית. מסקירת איזכורים אלה שלעיל ניתן להבין כי ראנד לא עשתה את הטעות שבה נכשלים חלק מתלמידיה ולא נקטה בדחיה גורפת, על יסוד דוגמטי, של כל הענין הדתי.

בצד אלה יש לזכור את ראייתה של ראנד את הדת כצורה קדומה של פילוסופיה, כלומר כמספקת צורך אנושי ידיעתי. חיבור הדבר לסקירת שאר התייחסויותיה לנושא מעלה כי ראנד לא סברה שכל הקשור לדת מייצג חוסר תבוניות (אי רציונליות), מה שממנו ניתן להסיק כי צוואתה בנושא לא היתה אנטי דתית אלא פרו-שכלית. במלים אחרות: המחשבה שראנד היתה אנטי-דתית מבטאת אי הבנה של גישתה.

באופן בלתי לגיטימי מבחינה שכלית ו/או לוגית, אי הבנה זו מרחיבה את הוקעתה של ראנד את המוסר הנוצרי לכלל נוסחה שממנה ניתן להבין כי כל הדתות מחזיקות במוסר דומה. בחברה המערבית, שבה מקובל, בטעות, לראות את היהדות והנצרות כקרובות זו לזו תחת הביטוי "הגישה היהודו-נוצרית", נוהגים להתעלם מכך ששתי דתות אלה מייצגות ניגוד חריף. אך בזמן שאין עדות לכך שראנד עצמה נכשלה בטעות זו, נראה שחלק מממשיכי דרכה עדיין שוגים בהבנת גישתה.

נתונים נוספים