אלה שלא גונבים

 

אלה שלא גונבים

על ערך הקנין ביהדות

אף במצב המוסרי הכללי החמור ביותר מצביעות העובדות על כך שיש בעולם אנשים שאינם גונבים. למעשה, עושרה הגדול של האנושות כולה מבוסס על כיבוד ערך הקנין, שהוא מה שאיפשר את קיומו של ייצור ערכים משחר ימי האנושות ומאוחר יותר של צבירת עושר והנחלתו לאורך ההסטוריה האנושית עד ימינו. כל זה לא היה מתקיים אם לא היו מתקיימים בני אדם שמבססים את חייהם על עמלם שלהם, מבלי לפגוע באחרים. קיומו של גנב איננו עצמאי אלא כזה שתלוי ביצרן ולכן לא היה העולם האנושי יכול להתקיים אלמלא היו קיימים בני אדם שלא גונבים.

רבים הם המוקיעים את הגזע האנושי על יצריו הרעים המשחיתים ועל פעולותיו הפושעות שנמשכות דורות רבים, אך האמת - שאסור לנו לשכחה - היא שקיומנו, המבוסס על כך שיש לנו אמצעי מחיה שנוצרו בידי בני אדם, מהווה עדות לכך שרבים ממעשי האדם הם טובים ומועילים. למעשה, חיינו הם הוכחה מתמדת לכך שקיימים בני אדם טובים, אשר לא רק יוצרים את מה שבני האדם זקוקים לו לצורך חייהם, אלא גם דואגים לכך שערכים אלה יתפשטו בעולם ויגיעו מכל מקום למקומות רבים ומזמן יצירתם לדורות הבאים אחריהם.

ביסודו של דבר מצריך קיומם של אלה לא רק יצרנות אלא גם שמירה מוקפדת וקנאית על ערך הקנין, החל משמירה על עובדת קיומו ברשות יוצריו וכלה בהכרה בזכויותיהם של יוצריו עליו. ערך זה, הנשמר על ידי בני תרבויות האדם, הוא תנאי להתקדמות הרבה שנעשתה על ידי האנושות ובכך מתגלה גם עד כמה גדולה ההכרה התרבותית בחשיבותו.

חשיבות מיוחדת יש לדרך שבה נקבעו ערכים אלה במסורת הדתית האנושית – ובמיוחד ביהדות. המסורת היהודית שהכירה כבר בימיה הקדומים ביותר בערך העבודה היצרנית וצבירת העושר – כמו גם בערך השלילי של הניצול לרעה, המרמה והשיעבוד – מצאה לנכון לראות את הקנין והעושר הפרטיים, שמקורם בעמל היחידאי, כמאפיינים של אבותיה. גישה זו הגיעה לשיאה באופן מפורש במעמד מתן התורה והענקת עשרת הדברות, שביניהן הוצהר במפורש "לא תגנוב".

מעמדו היציב של הקנין הפרטי נשמר בכל התפתחות שעבר העם היהודי מאוחר יותר, החל מזו המתוארת לאורך התנ"ך, המשך בעבודת חכמי ישראל בדורות הרבים שלפני החורבן וכלה בדורות הרבים של גלות ישראל. לאורך כל הדרך הארוכה הזו הונחל ערך הקנין על ידי העם היהודי לעולם ביחס ישר למידת השפעתו על התרבות האנושית. בכל הזמן הזה הקפידו בני עם ישראל לשמור על קנינם הרוחני ומורשתם התרבותית - ובכלל זה על איסור הגזל – הן מבחינה רוחנית כמצווה דתית וכציווי רעיוני והן באופן מעשי.

העם היהודי היה הארגון האנושי הראשון שקבע כאחד מיסודותיו הרעיוניים את קדושת ערך הקנין. כבר דרך סיפורי האבות לימדה היהדות את העולם כי המצב החומרי האנושי קשור למצבו המוסרי של האדם. העושר הוא סימן לאדם היצרני והדוגמה הראשונית והיסודית לכך הוא אבי האומה העשיר, אברהם אבינו שהיה, בדורו, אחד מעשירי העולם. מנקודת מבט יהודית, יש בעובדה שאברהם משלב באישיותו עושר חומרי עם הכנסת אורחים יש משום הצהרה הן על אופיו המוסרי של בעל הקנין, והן על האפשרות שמנחיל הקנין לבעליו; במקרה של אברהם משמש הקנין בידיו כאמצעי להועיל לבני אדם(*).

בהתאמה לסיפור תולדות אברהם, קיימת – ומופיעה בכתבי קודש יהודיים רבים - הבטחה אלוהית קבועה הניתנת לשומרי מצוות האל והיא הצלחת חייהם עלי אדמות. לפי המסורת היהודית חיים מוצלחים אלה כוללים שפע חומרי, המתבטא שוב ושוב בתפוקה חקלאית מוצלחת, שהיא היסוד לעושר האנושי בכל מקום וזמן. לפי המסורת היהודית, מזכה הקפדה על מוסריות את המאמין בברכה והצלחה הנוגעת לקניניו. למעישה, ההצלחה הכלכלית היא התוצאה המובטחת של שמירה על מוסריות גבוהה, שעבור היהודי המאמין משמעה שמירת מצוות.

מבחינה התודעה החברתית-פוליטית נשמר ערך הקנין ביהדות גם על ידי תיאור מצבים מגוונים המתוארים בתנ"ך, שבהם נדרשים בני העם היהודי למסור חלק מרכושם לידי סמכות גבוהה, כמו זו של מלך או כהן וגם על ידי פירוט הנחיות השוללות מידי בעלי סמכות אפשרות לערער על זכות הקנין של בני עמו. במצבים אלה מודגשת פעם אחר פעם זכות הקנין של היחיד כערך שאין המלך או הכהן יכולים לבטלו או לערער עליו, מה שגם מוזכר בהנחיות האוסרות על מלכי ישראל להרבות בהוצאות מיותרות. רצף אירועים הנוגעים לנושא זה מתחיל באזהרתו של שמואל את העם מפני נוהגו של מלך להשתמש בנכסי נתיניו, מודגש בהקפדתו של דוד המלך לרכוש בכסף שטח אדמה כדי לקיים עליו פולחן ומוצג על דרך השלילה מאוחר יותר בסיפור על חטאה של אשת המלך אחאב, איזבל, אשר פועלת נגד זכות הקנין במטרה להוציא נכס פרטי מידי בעליו לטובת המלך.

כל אלה ורבים אחרים המתייחסים לנושא הקנין הופכים הן את המסורת היהודית והן את צבר הידע שנמצא בידי העם היהודי למאסה עצומה ומלוכדת של ידע מגמתי שתכליתו שמירה על ערך הקנין הפרטי האנושי. שמירה זו, שלפיה ערך הקנין אמורה להתקיים בכל הקשר מציאותי של זמן ומקום, מאחדת בין מסורת והסטוריה, בין הצהרה שמקורה בעל אופי מטפיסי לבין חוכמה מעשית שהיא פרי עבודתם של חכמי דורות רבים. ככזו היא מהווה אמירה תרבותית הסטורית חסרת תקדים לגבי חשיבות וחיוניות עמלו של האדם היחיד בעולם.

למעשה היה רק כוח רעיוני אחד בעולם שקרא תגר על רעיון קדושת ערך הקנין הפרטי והוא הנצרות. בקריאתה תגר על הרעיון שהקנין הפרטי מאפיין את איש המעלה ושאת השפע הכלכלי יש לראות כשכר למוסריות, מטילה הנצרות(**) על בני האדם לוותר על רכושם הפרטי. בכך יצרה הנצרות את היסוד לקומוניזם, לסוציאליזם, לאנרכיזם ולמעשה לכל שיטה פוליטית שמערערת על ערך הקנין הפרטי. בשל השפעתה זו של הנצרות על עולמנו, אשר כללה גם את הוקעתה של היהדות על הערכתה את הקנין כ"רודפת בצע", נגרמה סטיה כלל-אנושית מערך הקנין.

בימינו תפס העוני את מקום העושר. במקום לעסוק במשמעות הרוחנית המוסרית של העושר עוסקים אנשי הכלכלה בזמננו בנסיון לפתור את בעיית העוני. כך נוצר, למעשה, המצב שבו מנסים אלה שגונבים – הסוציאליסטים - לפתור את הבעיות הכלכליות העולמיות תוך פגיעה בערכי הקנין של יצרני העושר – ובנצלם את האנטישמיות הם מונעים את ה"לא תגנוב" היהודי מלהגיע אל העולם הרחב, ובכך משיגים גם את חסימת דרכם המוסרית של היצרנים ליצירת שפע ולשמירת ערך קנינם.

(*) גישה זו מנוגדת לאחת מגישות זמננו, הרואה בקנין ביטוי לגישה אנטי-חברתית, שבאמצעותה מפעיל בעל ההון את קניניו נגד בני אדם כדי לשלוט בהם.

(**) בספר "הברית החדשה" מצווה ישוע על מאמיניו לוותר על רכושם הפרטי לטובת הקהילה הנוצרית השיתופית.

נתונים נוספים