אמונה אובייקטיבית

 

אמונה אובייקטיבית

המאמינים השונים נבדלים זה מזה במידת אמונתם בדברים שונים – וביניהם הדבר שמביא כל אחד מהם להאמין. דבר זה קשור קשר בל יינתק למושא האמונה, השונה מתפישה אחת לחברתה, ובכך גם נקבעת מידת האמונה האישית של כל מאמין. מבחינה זו לא ניתן להתייחס אל מאמיני כל הדתות כאילו נמצאים הם על מישור אחד.

ההבדל המשמעותי ביותר בין שני סוגי מאמינים הוא זה שקיים בין מאמין על יסוד אובייקטיבי לזה שמאמין על יסוד סובייקטיבי; בזמן שהראשון מבסס את אמונתו על הנחות יסוד התואמות את המציאות ואת השכל, השני נסחף בדרך כלל, אחרי דמיונות לא מבוססים, הנשענים על רגשות לא נשלטים. מעצם ההבדל הזה ניתן לראות במאמין האובייקטיבי אדם הנמצא בדרגת שליטה גבוהה ובמאמין הסובייקטיבי אדם נשלט, אשר כוחות חיצוניים אוחזים בו ומשפיעים עליו.

כפי שיש הבדלים גדולים בין הדתות, יש גם הבדלים בין מצבם התודעתי של מאמינים אף בדת אחת. עצם האמונה איננה מהות אחת, ואף אם מדובר במאמיניה של דת אחת, יש הבדלים עקרוניים בין גישתם של המאמינים בה. זו תלויה במידת התכוניות שהם מערבים באמונתם ועוצמתה כפופה ישירות לרמת השיכנוע המציאותי שתורמים לה היבטי המציאות המגוייסים לתמיכה בעקרונותיה.

ההבדל בין סוגי האמונה איננו מוכר לרבים מהמאמינים ומה"חוזרים בתשובה"; אלה טועים, פעמים רבות, כשהם חושבים כי ניתן להגיע לאמונה על ידי החלטה, כמו בלחיצת כפתור. העובדה היא שעל אמונה אמיתית להיבנות בצורה שמתאימה לרוחו של כל יחיד. בנוסף לכך, אמונה – במיוחד אם מדובר באמונה תבונית - צריכה להיות אובייקטיבית ולא סובייקטיבית: היא צריכה להיות, קודם כל, אמיתית ותואמת את השכל ולצורך זה יש לעשות עבודה פילוסופית שדומה באפיה לתהליך האזנה לעדות בבית המשפט. פסק הדין שביסודה של האמונה חודר לחייו של המאמין בתהליך שארכו כתהליך של כל שיכנוע עצמי. אמונה מוצהרת שאיננה נתמכת בתהליך כזה מפוקפקת מבחינת מידת האובייקטיביות שלה.

רבות ניתן לטעות ולחשוב שאמונה היא אובייקטיבית כי מושאה הוא בעל מעמד אובייקטיבי. בהנחה שהיהדות מבוססת על אמת, לאמונה היהודית יש יסוד להיות אובייקטיבית, אך ההבדל שבין מאמיניה יכול להיות גם ההבדל שבין אמונה אובייקטיבית לסובייקטיבית; אם החליט אדם שהוא מאמין ביהדות בשל סיבות לא נכונות וללא שיכנוע שכלתני מבוסס, לא רק שאמונתו איננה אובייקטיבית, אלא יש גם ספק אם הוא בכלל בגדר מאמין.

יש לזכור כי אדם מאמין נמצא במצב הכרתי מסויים, שבו הוא מניח באמת ובתמים כי מושא אמונתו הוא אמיתי. הכוונה לעובדה שהמאמין מקבל אותה כקיימת במציאות, אף אם לא ראה אותה בחושיו. עקרון אמונה זה קיים בתודעה האנושית כאפשרות לא רק לגבי אמונה דתית אלא לגבי כל מערכת של עובדות קיימות במציאות. למעשה, כל עובדה שאדם מסכים לגבי קיומה גם אם לא צפה בה בחושיו, נחשבת למושא אמונתו. מה שעושה את ההבדלים בין אמונה בקיומו של האל בין מאמיני שתי דתות או בין מאמיני אותה דת, היא תכניה של האמונה, כלומר: במקרה של האל, טבע זהותו. האל היהודי שונה לחלוטין מן האל הנוצרי – ועבור מאמין אחד יכול האל לבטא מהות שונה לגמרי מזו שהוא מבטא עבור מאמין אחר.

עובדה זו יוצרת תופעה של מאמין, הסובר שמושא אמונתו נמצא במסגרת דתית אחת, אך למעשה, הוא מאמין בערכיה של דת אחרת. אמונתו של המאמין נתונה להסכמתו עם תכניה וערכיה של דת מסויימת וזו יכולה, לעתים, להסתתר במעטה של דת אחרת. תופעה כזו מתרחשת רבות כאשר ערכים נוצריים, למשל, מוצאים לנכון לעטות על עצמם את מסגרת היהדות ומוליכים בכך, שולל, את המאמינים אשר אינם חוקרים לעומק את מובנם של מושגי יסוד ולפיכך מחמיצים את ההבדל שבין הערכים הנוצריים ליהודיים. לאור זה בימינו, יש להניח שחלק גדול מהמאמינים היהודיים מחזיקים במושג אמונה נוצרי ביסודו.

לכן יורדת יעילותם האמונית של אלה ביחס ישר להתרשלותם החקירתית לגבי מושגי היסוד של אמונתם. אי יעילותה של תפישה מושגית לגבי האמונה אפיינית לדתות שונות – ובמיוחד כאלה אשר לא מעודדות או אף דוחות חקירה – והיא באה לידי ביטוי בסכסוכים הפנימיים בין בני אותה דת על פרשנותה של הדת. לפיכך, ניתן להניח כי ככל שדת מסויימת מבוססת יותר על חקירה שכלתנית, יהיו בין מאמיניה פחות אי הסכמות.

המשתמע מכך הוא החיוב בשתי רמות של התאמה כשמדובר באמונה מציאותית, כשהראשונה נוגעת להתאמה של מושגיה למציאות והשניה להתאמה בין מאמיניה לתכניה המושגיים. פגם בהתאמה מהסוג הראשון עלול לפגוע באובייקטיביות האמונה ופגם התאמה מהסוג השני יקלקל את ההרמוניה הרצויה בין מאמיניה.

עד כמה שניתן להבחין בכך בתצפית כוללנית, היהדות מהווה תוצר של השקעה רבה בשני היבטים אלה: מחד היא קרובה ביותר למציאות, מה שבא לידי ביטוי בהתאמה שיש בין הנחיותיה ודרכה לבין עובדות המציאות – ומאידך, רב המשותף בין המאמינים היהודיים, במיוחד על יסוד ההשוואה בין ערכי היהדות לערכי הדתות האחרות הנפוצות עלי אדמות.

יש להניח שהרבה מזה נובע ישירות מהיות היהודי המאמין למדן בפעילותו העיקרית; במובן מסויים זה, שבו נבדלת ונבחנת האמונה היהודית משאר האמונות הידועות, יש משום יסוד להנחת האובייקטיביות של האמונה היהודית; בעובדה שהיהודי הדתי מצווה לעסוק בתורה באופן פעיל וללמוד אותה במשך כל חייו, יש משום קביעת התבוניות המעורבת באמונה היהודית כעובדה מוחלטת. השלכתה הראשית על החווייה היהודית היא היותה חווייה של גדילה רוחנית מתמדת באמצעות פעילות שכלתנית. לעובדה שפעילות זו מסתמכת על תוצרי הרוח של דורות חכמי היהדות, שפעלו מתוך הסתמכות על ההגיון וחוקי המציאות יש משום תרומה מכרעת למידת האובייקטיביות של האמונה היהודית.

נתונים נוספים