אמונה עיוורת?

 

אמונה עיוורת?

על האמונה היהודית

יש הרואים את האמונה, בטעות, כגישה המנוגדת לשכל. טעות זו מבוססת על הבנה לא נכונה של מושג האמונה. האמונה איננה מנוגדת לשכל אלא מהווה את אחת מאפשרויותיו. ליתר דיוק מדובר במצב יסודי של ההכרה האנושית, המתייחסת למציאות בהקשר של מחסור בידיעה מסוימת. אך לא מדובר בחוסר ידע גמור, שכן האדם נמצא במצב של ידיעה מטבע ברייתו, ולפיכך מידת האמונה המסויימת שבה מחזיק האדם כפופה למדיניות נבחרת שלו.

עקרונית, האמונה מייצגת גישה הכרתית המשתרעת על טווח גדול של אפשרויות, המתחיל מכזו שאינה לוקחת בחשבון את עובדות המציאות ומסתיימת בהתחשבות בלתי-מתפרשת בעובדות אלה. זו האחרונה היא האמונה היהודית שהיא, למעשה, צורת ידיעה המתאפיינת בהתבססותה באופן מלא על עובדות המציאות. מדובר באמונה תבונית, הנחה על תפיסת האדם כיצור תבוני כל כך עד שגם במצב של חוסר ידיעה מלא שלו לגבי נושא מסוים יש בידו ידע עובדתי יסודי שאין בידו להתעלם ממנו.

לפיכך, הקרוי אמונה עיוורת אינו אלא מגמה של אמונה שאיננה מבוססת מבחינה עובדתית, ושאיננה נתמכת בשכל או בנימוק תבוני כלשהו. כזוהי האמונה הנתבעת מהמחזיקים בתפיסות מיסטיות ולא שכלתניות במפגיע, שבהן מכוון האדם לחיות ולפעול בניגוד להסבר או הצדקה, כשהוא מסב סבל לעצמו וגם לאחרים. בגישות אלה מעלים על נס את הציות העיוור להוראות ואת כניעתו המוחלטת של המאמין כצווים מוסריים שקבלתם נחשבת למעלה. אך גישה עיוורת זו מנוגדת לתפיסת האמונה היהודית, שהמחזיק בה מצווה לבחון, לבדוק ולברר כמה שהוא יכול את יסודות דתו.

למרות זאת, קיים בציבור בלבול בין הכרה במגבלות הידיעה האנושית, שהמסקנה ההגיונית ממנו היא קבלתו של היהודי את צווי האל על יסוד אמונה בהיותם טובים, לבין הסכמתו של המאמין לבצע ללא פקפוק גם את מצוותיו של אל רע המזיק לחייו. ובזמן שציותו של הראשון מבוסס על חשיבה הגיונית, מעשהו של השני הוא באמת ביטוי של עיוורון.

המחשבה שאין הבדל בין ציות זה או אחר למצוות האל היא הסיבה לכך שניתן לשמוע לעתים מזומנות מאמינים הממליצים על החזקה באמונה עיוורת כלפי האל, מתוך הנחה שסוג זה של אמונה הוא הדרך הרצויה להתייחסותו של היהודי כלפי מצוות הדת. דבר זה בולט במיוחד בהקשר של המסופר בפרשת שמיני, שבה מגיב אהרון הכהן בדומיה על מות בניו נדב ואביהו תוך כדי עבודתם במשכן. את שתיקתו זו של אהרון הכהן מפרשים רבים כדוגמה לקבלת הדין באמונה עיוורת, שאותה הם מבינים כקבלת פעולות האל, גם אם אין הן מובנות, כעובדות שאין לערער עליהן.

בהקשר של שתיקת אהרון מעניין להזכיר את דברי ההסבר של רש"י בנושא זה; הוא אומר שאהרון "קיבל שכר על שתיקתו". באמירתו זו הסביר רש"י את אחד מיסודות האמונה היהודית, כלומר: שגם כאשר המאמין היהודי מקבל עליו את הדין מבלי להבין במלואה את הסיבה למעשה האל, וגם כאשר מתרחשים בעולם דברים קשים שאינם מובנים לו, הוא יודע כי שכרו של האדם הצדיק מובטח לו. באופן דומה, רעיונות כמו "הכל לטובה" ו"אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה", המבטאים את האמונה הן כי העולם והאלוהים הם טובים והן כי לפעולה חיובית יש שכר, מהווים נכס צאן ברזל של האמונה היהודית מאז ומעולם.

אמונת יסוד זו בטוב הבריאה איננה תוצאה של רגשנות או של רעיונות בלתי מבוססים מבחינה הגיונית אלא להיפך: היא מבוססת על צבר של נסיון מציאות עובדתי בן דורות, המורכב מאמיתות שהוכחו על ידי מעשי האל לאורך כל ההסטוריה של יחסיו עם העולם בכלל ועם העם היהודי בפרט. עדויות אלה לגבי האל, העולם והמסורת היהודית, מקיפות את המרחב הידיעתי הגדול ביותר שאפשרי לאדם בעולם, וככאלה הן מבוססות היטב מבחינה שכלית.

האמת העובדתית שעליה נשענת האמונה היהודית, גם אם אין המחזיקים בה שולטים בהסברים מלאים לגבי כל המתרחש בעולם, מתבסת על שלוש חטיבות של עדויות: א. כאלה שמקורן בידע שהועבר אליו מדור לדור באמצעות כתבים מפורטים. ב. כאלה שמתארות את סיפור העולם ואת כל המתרחש בו באופן שניתן לבחינה וביקורת מבחינה רעיונית. ג. כאלה הממלאות את כל היבטי חייו ומכוונות אותו כיחיד וכעם לשמחה, הצלחה ואושר.

שלוש חטיבות אלה של ידע משלימות זו את זו בהעניקן ליהודי את כל תשתית הידע הנחוצה לו לצורך חייו. אין במציאות האנושית או בהסטוריה מקבילה לעושר היקפי מסוג זה הקיים ברשות העם היהודי – שמקנה לו מעמד של עם תרבותי המודרך על ידי תבונה במידה הרבה ביותר הקיימת עלי אדמות. דבר זה הוא בעל משמעות במיוחד בהתחשב בכך שיהודים מאמינים אינם מפגרים אחרי ההתפתחויות המדעיות המאפיינות את המדע החדש, והם לומדים את ההיבטים העדכניים ביותר של המדעים החדשים ושולטים בהם מבלי להיתקל בניגוד או בסתירה בין ידע חדש זה לידע שבידם שמקורו במסורת.

יכולת התאמה זו שקיימת בין היהדות המאמינה לבין הטכנולוגיה העדכנית מוכיחה את תקפות הטענה היהודית למעמדו הנצחי של הידע שקיים במקורה. עובדת החוסר בידע שיש למאמין לגבי רבים מהדברים הקיימים במציאות איננה – כפי שמנסים רבים להציג את הדבר - תוצר אופייני של מחדל דתי-מיסטי. כשמדובר במסורת היהודית מתאימה מגמתה הידיעתית של האמונה באופן עקיב ליכולת הידיעה האנושית, שכן גם זו מוגבלת, אפילו במידות הרמות ביותר שלה, לתחומים מוגדרים. לדוגמה: גם המומחה הרפואי הגדול ביותר בעולם לגבי אחת ממערכות הקיום של גוף האדם ימצא את עצמו בור גמור לגבי תחומים אחרים, שכן איש – גם אם הוא משכיל ביותר - אינו יכול לדעת הכל.

ממילא תהיה משמעותה המעשית של עובדה אחרונה זו שגם המומחה הגדול ביותר מבין בני האדם זקוק לעתים למקור ידע טוב יותר משלו שבו יוכל להאמין – ואמונתו זו תהיה חייבת לראות את מקור הידע שבו הוא בוטח כאמין וככזה שניתן לסמוך עליו. מצב זה של אמונה חכמה הנובעת מזיהוי גבולותיו המדוייקים של הידע האנושי איננו שונה עקרונית ממצבו של היהודי המאמין.

רבים הם הסוברים כי אין מקום לתהייה מצידו של המאמין לגבי "חשבונות" האל ועל הנימוקים למעשיו וכי הגישה הנכונה ביותר, והמומלצת על ידי המסורת, שעל היהודי להחזיק בה היא אמונה "עיוורת", כלומר קבלה מוחלטת של החלטות האל ללא פקפוק או ערעור. אך יש יותר ממקרה אחד שבו מציגה התורה את השגותיהם של בני אדם על דברי האל באופן שיש בו כדי לחנך את המאמין לחשוב, לתהות ולבדוק גם את החלטות הבורא. דוגמה מובהקת לכך היא ההתמודדות של אברהם אביו עם האל בנושא העונש שמוטל על סדום. מכך ניתן להבין שאף כי הקב"ה הוא הפוסק הסופי, אין הוא מצפה מהיהודי המאמין להיות כנוע ואין הוא רואה בהיותו בעל עמדה עצמאית משום זלזול באל או ערעור על מעמדו.

כי זהו בדיוק ההבדל בין אמונה עיוורת לאמונה יהודית. האמונה העיוורת, שבה מחזיקים בני דתות וכתות לא יהודיות, איננה מבוססת על עובדות, על שכל או על ענין עצמי. לעומת זאת, האמונה היהודית מבוססת על עובדות (כפי שהראינו), היא תבונית, כלומר: כזו הנתמכת על ידי התבונה והמכוונת את המאמין לטובת מטרותיו באמצעות ההכרה בכך שהאל הוא טוב ומיטיב. ואין הדבר סותר כלל את העובדה שאמונה מסוג זה, שבה מחזיק היהודי, היא יציבה ואיתנה גם כאשר יש במציאות בכלל ובדברי האל בפרט דברים רבים שאין שכל האדם מבין או שאף נראים לכאורה כסותרים.

דברים רבים המתרחשים בעולם עלולים לטעת באדם את הרושם כי בהנהגת האל את עולמו יש משום אי צדק, כמו הסוגיה הנודעת של "צדיק ורע לו" מול "רשע וטוב לו". למותר לומר, בהקשר זה, כי גישה זו, הנתמכת בפרשנות שטחית לגבי אירועים שבהם ברור כי נפגעים חפים מפשע רבים (כמו השואה), עלולה להוביל למסקנה שאין בנמצא צדק. אך מסקנה זו נובעת מבלבול בין התבוננות בתמונה חלקית לבין ראיית התמונה השלמה. זו האחרונה היא המאפיינת את אמונתו של היהודי, המתייחסת לעובדת קיומם של מימדים נוספים במציאות, שהאדם אינו תופס בחושיו ולפיכך גם אינו מבין.

דווקא ההכרה במגבלות ההבנה האנושית, המתייחסת למה שאיננו ידוע לאדם, מראה שאמונה זו לא רק שאיננה נחה על חוסר הגיון אלא בדיוק להיפך: על גישה כל-כך הגיונית שהיא מגדירה גם את גבולות הידיעה ולפיכך את מה שמבחין בין ידיעה לאי ידיעה. דבר זה הוא דוגמה לכך שאמונתו של היהודי מתבססת כל כך על המציאות העובדתית, עד שהיא לוקחת בחשבון גם את החלק הלא ידוע לאדם שקיים בה. בהקשר זה מהווה יכולתו השכלית של האדם על מגבלותיה עובדה המזוהה על ידי היהודי.

הגישה היהודית הכוללת את זיהוי מגבלות הידיעה האנושית איננה מסתפקת בזיהוי זה ואיננה הופכת את היהודי למופקר למצב של קיום נטול ידע או ודאות. מבחינה נפשית מצב כזה איננו בריא והוא עלול להתדרדר ליאוש. בהקשר זה משלים את ידיעתו החסרה של היהודי האלוהים. מבחינה ידיעתית, מהווה דמות האל שברא את הכל גם את מי שיודע הכל ובהתאם לכך את מי שמחזיק ברשותו את כל הידע הנחוץ לקיומו של היהודי – כולל את זה שהיהודי אינו יכול להשיג בעצמו. ויתרה מזו: הידע הנמסר ליהודי המאמין על ידי האל מותאם להקשר הקיומי שלו באופן שתואם את טבעו הידיעתי. משמעותה המעשית של התאמה זו היא שהיהודי יודע את כל מה שהוא צריך לדעת - לא יותר ולא פחות. אם וכאשר מבסס היהודי את מדיניות רכישת הידע שלו על ההנחה שהידע שנמסר לו על ידי האל תואם את צרכיו, מאפשר לו הדבר לא לבזבז את משאביו הרוחניים על עמל מיותר של השגת ידע לא נחוץ.

בכך נבדל היהודי מבני האדם הלא מאמינים, שכן בעת שבה הם שוקדים, לעתים קרובות, על הרחבת השכלתם בתחומים שונים שלמעשה אינם מועילים להם בחייהם, מנהל היהודי חשבון מדוייק של יתרה מצטברת בבנק הידיעה הפרטי שלו. מבחינה זו, האמונה היהודית איננה מתישה את המאמין במאמצים להשגה ושמירה על מידע חסר ערך – והוא יכול לפתח את הכרתו ויכולותיו הרוחניות תוך כדי הרחבת ידיעתו באמצעות הערוצים המומלצים לצורך פיתוח זה על ידי המסורת.

המאמין היהודי, היודע את "מה שלמעלה ממנו", משתמש בידיעה זו כדי לחזק את מעמדו מבחינה נפשית. אמונה זו היא המאפשרת לו, כמו המומחה המכיר בגבול ידיעתו, לבטוח בבורא על אף שהוא אינו מבין את כל מה שנעשה על ידו. מבחינת היסוד הקיומי שלו (הקרוי בפילוסופיה "מטפיסי") האמונה היא נחלתו של כל אדם, וההבדל בין בני אדם יחידים בהקשר זה הוא בהבדלים שבין זהותיהם השונות של אמונותיהם. מבחינה זו גם האדם הלא דתי הוא מאמין, אלא שרובה ככולה של אמונתו המודעת ממוקד בבני אדם אחרים, הממלאים את צרכיו לידע בתחומים שבהם הוא נזקק לידע מקצועי זה או אחר.

למעשה, אמונתם של בני אדם בבעלי ידע המומחים בתחומים מסויימים יותר מהם היא אחת מיסודות תרבות הקיום האנושי בעולם הלא-דתי. המאמין היהודי איננו מתעלם או מתנער מהידיעה האובייקטיבית שהושגה על ידי העולם הלא-דתי אלא משתמש בה במשולב עם ידיעתו את מה שנמסר לו על ידי המסורת. מבחינה זו נהנה היהודי מכל העולמות, שכן סוגיו השונים של הידע משלימים זה את זה. לאור זה, ועל רקע ההבנה והעובדה שכל בני האדם מאמינים במקורות ידע כאלה או אחרים ניתן לראות את היהודי המאמין לא כמי שאין בידו ידע ובוודאי לא כמי שמתנגד לידע אלא דווקא כמי שמצוייד במקדם הידע הגדול ביותר שאפשרי לאדם, שכן עולמו הידיעתי מקיף את כל אפשרויות הידע הקיימות.

על יסוד הבנה זו ניתן לתפוס בצורה טובה יותר מדוע האמונה בקיומו של האל, על היחס שהוא מעניק לבני אדם מבחינת דאגתו להצלחתם, היא תשתית טובה לכל פעולה ידיעתית ולימודית – ואיך סוג זה של גישה מהווה תמיכה מאזנת ומשלימה גם את לימודי ה"חולין" של האדם המאמין. אדם זה לומר מדועים כמו כלכלה או רפואה מבלי שתהיה כל סתירה בין לימודיו לבין אמונתו. ויתרה מזו: הדבר מסביר גם את העובדה שיהודים מאמינים שומרי מצוות ממלאים את השורות הקדומניות של העולם המדעי (ובהתאמה לכך נמצאים בין זוכי הפרסים בתחומי המדע) וזוכים ליוקרה כאנשי מדע מעולים מבלי שתפגום בדבר עובדת היותם מאמינים.

ועל כל זה יש לומר כי בעצם העובדה של השוני הגדול שקיים בין בני אדם בנושא האמונה, החל מכך שרבים – כמו בני אדם חילוניים - מאמינים כי הם אינם מאמינים כלל וכלה בהבדלים הגדולים בין מאמינים באמונות שונות ובדתות שונות, יש משום הוכחה למידה שבה אמונה מבוססת על ידע; דבר זה מתבטא בעובדה שההבדלים בין האמונות רבים, שונים וגדולים כל כך. היותו של ידע זה שונה בכל מקרה אנושי יחידאי היא גם שקובעת את הן סוגי האמונה השונים והן את עוצמתה. נושא אחרון זה מתבטא בכך שגם בין יהודי מאמין אחד למשנהו אין בנושא האמונה זהות גמורה כשמדובר באופיה, שכן אופי האמונה של כל אדם, כמו טבעו הייחודי, שונה מאדם אחד למשנהו כמו ששונה טעמו במזון או העדפתו האמנותית.

נתונים נוספים