אמונה תבונית

 

אמונה תבונית

היהדות איננה חמושה בטיעונים המכסים את כל השאלות האפשריות כלפיה. סביר שהדבר נובע מעצם הענין הגלום בה לעודד מצבים של אמונה, שבהם פועל האדם ללא נימוק מפורט, בהתאם להנחיות כלליות, שהמצוות ביהדות הן דוגמה להם. אך לא מדובר בגישה לא תבונית או כזו המתנגדת לשכל. ההיפך מזה הוא הנכון: היהדות פועלת מתוך מדיניות מובהקת של תבוניות רמה, אשר כוללת גישה תבונית לאמונה – גישה המכירה בקיומה של דרגת אמונה גבוהה, הנסמכת על השכל. מדובר באמונה שמשמעה בטחון בגורם אשר הוכיח את עצמו ככזה שניתן לסמוך עליו. זהו האל היהודי.

גישת האמונה התבונית מתבססת על ראיית האדם כיצור שתודעתו פועלת במיטבה כאשר היא מחזיקה באמונה המבוססת על תבונה, כלומר על מסקנות, חשיבה והוכחה. היהודי אינו מתבקש להאמין בדבר כלשהו שאינו מספק את השכל, כלומר דבר שהוא בלתי מציאותי, לא מוסרי או לא חיובי. אף שאין היחיד היהודי מקבל אספקה של תשובות לשאלות שצצות בדעתו – הוא מקבל אספקה של שאלות טובות, המוכיחות את עצמן כבעלות יעילות שימושית גבוהה לצורך ניהול חיים טובים.

שום דבר ממצוות היהדות אינו מייצג סתירה, טפשות או טעות; אף כי טעמי המצוות אינם נהירים ליהודי המבצע אותן, מספק סכומן הכולל חיים אנושיים מספקים, המסתכמים בחיי איכות של עם שמדגים יעילות קבועה בכל עימותי המציאות שלו. החשוב, אולי, מכל הוא היות היהודי אדם מאושר. העם היהודי – ואולי במיוחד קבוצת שומרי המצוות שבו - הוא עם של אנשים מאושרים, המשוכנעים שדרך חייהם נכונה.

נתונים נוספים