אמוניות תבונית

 

אמוניות תבונית

אמוניות תבונית היא גישה התומכת במושא האמונה על יסוד התבונה; גישה זו רואה את אחת האפשרויות לביסוס האמונה כנטועה רעיונית במערכת מסקנות הגיוניות, שכלתניות ומדעיות. ככזו עשויה האמוניות התבונית להיות התשובה לשאלות רבות המופנות על ידי לא מאמינים כלפי הדת; התשובה המבוססת על אמוניות תבונית מסתמכת בעיקרה על השכל וככזו אינה נזקקת לתמיכה בצורת הרגלים, מיתוסים או היבטים דתיים מסורתיים אחרים, אשר אינם מהווים ביטוי ישיר של תפישה תבונית.

מבחינה זו, עשויה האמוניות התבונית להיות, עבור רבים, הגשר אל האמונה הדתית או, לפחות, הדרך שבאמצעותה יוכלו להעריך את ערכי הדת על יסוד שכלתני-תבוני. כשמדובר ביהדות, במיוחד, יכול הציבור הלא-דתי להשתמש באמוניות תבונית כדי לבסס תיאורטית את התחושה החיובית שיש לו כלפי היהדות, במיוחד על רקע האלטרנטיבה העיקרית לה בתרבותנו: הנצרות.

במצב התרבותי-מדיני הקיים היום, שולטת בתרבות המערב מערכת הערכים הנוצרית. זו, המנצלת את עובדת היותו של האדם מותאם לאמונה מבחינה טבעית, מהווה, מבחינות רבות, את הפילוסופיה המעשית של חלק גדול מהציבור; דבר זה בא היום לידי ביטוי בתורת ההכרה הפוסט-מודרניסטית, המכחישה את קיומה של אמת מוחלטת ובאתיקה, המכוונת את היחיד האנושי למוסר של הקרבה וביטול עצמי לטובת החברה. ערכים נוצריים אלה ואחרים נוספים הם המהווים גם את יסודות התפישה הקיימת של הציבור הלא-דתי, אשר אינו רואה את עצמו כציבור מאמין ולכן יש מקום להנחיל לו את ערכי היהדות במובנם התיאורטי-השקפתי, דבר הניתן לעשיה ללא אמונה דתית.

אחד הדברים שמפרידים בין הדתי לחילוני הוא האמונה. מעבר לתכנים ההשקפתיים, השונים אצל השניים, כמו הסכמה או אי הסכמה עם הרעיון של קיום האל, מבדיל בין שומר המצוות לבין זה שאינו שומר מצוות המצב הרוחני האמוני, שהוא רגשי ביסודו, הנובע מכך שהראשון הוא אדם מאמין והשני לא.

באמירה "אדם מאמין" הכוונה לאדם שנמצא במצב רוחני מסויים, המתייחס לדת כאל חלק מובנה במציאות ומהווה בעצמו, בו בזמן, חלק מהתלכיד הדתי במציאות האנושית. התייחסות זו לדת נובעת מגורמים שונים, שהשקפה יכולה להיות חלק מהם אך איננה, בהכרח, הסיבה להם; יתרה מזו, לעתים ההשקפה מופיעה אצל האדם המאמין כמה שמוסף לאמונה, כלומר כמה שבא להסדיר ו/או להסביר את מצב האמונה בזמן שזו כבר קיימת אצלו מתקופה קודמת, אולי כבר מילדות.

אמונה דתית שונה לחלוטין מדת לדת, בהתאם לתכניה של כל דת ויש, לפיכך, שוני משמעותי בין, למשל, מאמין נוצרי, מוסלמי או יהודי. כפי שכל דת מעניקה משקל שונה לערכים מסויימים בתכניה, המאמין היהודי מתאפיין בגישה תבונית, הרואה את השכל כיסוד דתי מרכזי ומכך גם את ערך הלימוד והחקירה.

היהודי המאמין יכול להחזיק באמונה בצורות ובדרגות שונות, תלוי במה שהביא אותו אליה. מבחינה זו יש, למשל, הבדל משמעותי בין אמונתו של מי שהורגל לאמונה דתית מילדות, בתוקף היוולדו בחברה דתית, לבין זו של "חוזר בתשובה", שהגיע אל הדת מאוחר יותר, בתוקף לימוד וגילוי.

מבחינה זו, קיים מגוון עצום של צורות אמונה אף בתוך היהדות עצמה – ולמעשה מהווה כל יחיד ביהדות מעשה-מרכבה שונה של יסודות שכליים ורגשיים, המבססים, בכל מקרה יחידאי, חיים מסוג מיוחד. במיוחד על רקע היותה של היהדות המעשית מבוססת על לימוד, נוצר ביהדות פתח עצום להבדלים שבין היחידים המעורבים, הכלולים מתחת למושג "מאמינים". זהו, ביסודו של דבר, גם מה שמאפשר לנו להגדיר יהודים גם כמי שאינם שומרים מצוות כלל או, בהקשר מסויים, גם אתאיסטים, אשר אינם מסכימים עם קיום האל.

אף כי מבחינה זו יהיה מי שלא יראה אתאיסט כיהודי וקל וחומר שלא כאדם מאמין, ניתן, בכל זאת, לראות את מושג האמונה כמושג לא דתי, אשר מתייחס למצב הכרתי. בהקשר המסויים שבו מושג האמונה מיוחס לדרגת תבוניות, ניתן לראות את היחיד כבעל אמוניות תבונית. בהקשר זה, מושג האמונה מבוסס על חשיבה והערכה שכלתניים, ולא על גישה לא תבונית, מיסטית ומנוגדת לחשיבה. כמושג הכרוך בתבוניות, אמונה משמעה הערכה של מערכת רעיונית כבעלת סבירות מציאותית גדולה ביחס לברירות האחרות.

שני מושגי יסוד מבססים את האמוניות התבונית: אמונה ותבונה. הדוגל באמוניות תבונית רואה את האמונה כיחס היסודי של האדם אל המציאות, שמשמעותו צורה של ידיעה – ואת התבונה כיסוד הכרחי של כל ידיעה הנוגעת בפרטים. מבחינה זו, ההבדל בין אמונה ותבונה הוא כהבדל בין כלל ופרט, כשאמונה מגלמת יחס אל ההקשר הכולל ותבונה מבססת את ידיעת מקומם של הפרטים בהקשר זה. מבחינה זו, בעוד שאמונה כמושג כללי מגדירה את ההיבט של ההתייחסות האנושית הכללית למציאות, מגדירה התבוניות את הדרך ליצירת בסיס עובדתי מוצק לאמונה מסויימת, במטרה לקבוע העדפה של אמונה אחת על פני חברתה. במקרה הנוכחי, תובעת האמונה היהודית דרגת עדיפות גבוהה, באשר היא רואה את השכל, את הלימוד ואת החכמה כיסודות חשובים בגופה.

באמצעות יסודות אלה נחשף, בצורות שונות, בסיסה המדעי של תפישת המציאות היהודית, והדבר מאפשר את הערכתה האובייקטיבית על ידי המתבונן בה בעיניו של חוקר. היבטיה השונים של האמונה היהודית ניתנים לחקירה שכלתנית גם על ידי בני אדם שאינם שומרי מצוות, מה שמאפשר להם להניח תשתית רעיונית ראויה להערכתם לפני שהם בוחרים באיזו מידה לפעול יישומית במסגרתה.

את החקירה האמונית התבונית ניתן להמשיל לבדיקה מדוקדקת של מפת דרך לפני היציאה אליה. במקרה של מושגי יסוד, כמו מושג האמונה, עשוי מחקר זה לחשוף לפני החוקר את עובדת היותו מהלך, זה מכבר, בדרך שאולי מעולם לא בדק את מפתה. זו דוגמה אחת לאפשרויות שפותחת המסורת היהודית לא רק לחוקריה הלא-דתיים אלא גם לדתיים, שכן, כמו הפילוסופיה, מאפשרים מושגי המחקר התבוני לחוקר לבדוק גם את מצבו הוא במימדים שבלעדיהם לא היה מסוגל להעריכם נכונה – ולדברים עשויה להיות משמעות רבה לשומרי מצוות אשר אינם שולטים במושגי העולם החיצון ולכן אינם מסוגלים להסביר לו את עמדתם.

מבחינה זו, יש לראות באמוניות התבונית גם דרך יעילה להסברה חיצונית, כלומר להצגת תבוניותם של עקרונות היהדות כלפי מעגלי העולם ה"חיצון", החל ממתן הסבר ליהודים שאינם שומרי מצוות וכלה בזרים, המעוניינים לשפוט את היהדות באופן אובייקטיבי.

נתונים נוספים