אנוכיות במסורת היהודית ובפילוסופיה המציאותית

 

אנוכיות במסורת היהודית ובפילוסופיה המציאותית

אף שהמלה אנוכיות היא חדשה יחסית בתרבותנו, מקובל על רבים בימינו שפעולת האדם למען עצמו, שאליה מכוונת מלה זו, היא שלילית מבחינה מוסרית. באחד הניתוחים האופייניים של מושג זה לאור המסורת היהודית, שניתן למצוא בספרות הרבנית, נאמר כך:

"מידת ה"אנוכיות", היא דוגמא לתכונה יסודית ושורשית, המנתבת מרבית מהמדות הקיימות באדם היא המחשבה רק על עצמו, ומכך נובע הרצון והמעשים למילוי תשוקותיו. כמו כל מידה גם לאנוכיות יש צד חיובי שלמענה ברא השי"ת את התכונה הזו, והוא מה שאמרו חז"ל [סנהדרין, לז] "לפיכך נברא אדם יחידי לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", ופירש רש"י "כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשוך ממנה". האנוכיות הטובה נותנת לאדם הרגשת חשיבות עצמית, המטילה עליו אחריות שלא לחטוא ולאבד את עצמו מן העולם.

אך היצר הרע מפנה את הרגשת ה"אנוכי" לאפיק שלילי, שממנו נובעות מידות רעות רבות, כמו ה"גאוה" שהיא כהגדרת המסילת ישרים [פי"א] "הנה כל ענין הגאוה הוא זה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהילה", כלומר "אני" הוא החשוב, ולי מגיע הכבוד. כך גם מידת ה"קנאה" נובעת מכך שאדם רוצה הכל לעצמו ועינו צרה בכך שיש לזולת, וחפץ שיהיה רק לו ולא לחבירו. גם ה"שנאה" הפסולה היא בגלל שנדמה לשונא שהשנוא מפריע לו ומגביל אותו, ובכך הוא מצמצם ומקטין את האנוכי שלו. ויתרה מכך הרגשת האנוכיות שאדם רוצה הכל לעצמו, מונעת אותו מלעשות חסד, לתת לזולת מעצמו ומכל אשר לו, ומביאה אותו להתעלם ולא לחוש בצרת האחר ולהתאכזר אליו, וכל המידות הרעות הללו ועוד רבים, נובעות משורש אחד - האנוכיות."

גישה זו מבטאת את המורכבות שקיימת בתרבות בכלל ובמסורת היהודית בפרט בנושא האנוכיות. ביסודו של דבר מה שמבוטא בדברים אלה הוא שהאנוכיות איננה שלילית בטבעה אלא באפשרות הקיימת לנצל אותה לכיוונים המנוגדים לטבע האדם. על פי גישה זו האנוכיות היא ביסודה מהות טבעית, כלומר תכונה שבהקשר אנושי קיימת בטבעו של האדם, והיא בגדר התשתית שנמצאת ברשותו של כל נברא שהוא בעל חיים, הנדרשת ממנו כדי לפעול במטרה לשמור על חייו. מגישה זו ניתן להבין כי בכפיפה אחת עם דאגתו לספק לעצמו את מה שנדרש לו כדי להתקיים, מוטל על האדם גם לדאוג לאלה התלויים בו, כמו משפחתו וצאצאיו, שהוא הביא לאוויר העולם.

בפילוסופיה קיימת שיטה אחת – הפילוסופיה המציאותית (אשר נהגתה על ידי הפילוסופית אין ראנד באמצע המאה ה20) – אשר לא רק מאשרת את קיומה המציאותי והטבעי של הנטיה האנוכית באדם, אלא אף רואה את האנוכיות כציווי מוסרי נעלה, שהאדם המוסרי מחויב לו כפי שהוא מחוייב לערכים גבוהים אחרים בתפיסתו המוסרית. מאידך אין פילוסופיה זו מצמצמת את הציווי המוסרי של האנוכיות רק לכדי דאגה של האדם לעצמו כיחיד אלא תופסת את כל ערכיו של האדם ככלולים בתחום טווח כל מה שלו הוא דואג. במובן זה אין האנוכיות עומדת בסתירה לדאגתו של יחיד למשפחתו, ידידיו, עמו או כל הכלול באנושיות כערך שעימו הוא מזדהה כמבטא את מה שהוא רואה כחשוב לקיום.

למעשה, מה שמסביר את התשתית ההכרחית לסוג זה של גישה לאנוכיות ואף מבדיל אותה מהגישה השלילית הנלווית אליה בחברת זמננו היא תפיסתה בהקשר של ראיה רוחנית של המציאות. במובן זה מה שעושה את ההבדל בין האנוכיות שרואה את דאגתו של אדם לעצמו באופן צר לבין הדאגה שלו לערכים חברתיים וכלל-אנושיים הוא ההבדל בין גישה חומרית, מוטעית, אשר תופסת את המציאות ואת העולם כמהויות חומריות, שבתוכן האדם וערכיו הם מהויות חיות שבמהותן הן גופניות לבין גישה אשר רואה את העולם כרוחני ולפיכך גם את האדם כמהות רוחנית שגם ערכיה היחידאיים ביותר הם חובקים עולם, ובכלל זה טוכתם של בני אדם אחרים.

גישה זו, אשר מציגה את האדם המוסרי כמי שרואה גם בתיקון העולם ענין אישי, תואמת את המסורת היהודית, אשר איננה רואה סתירה בין עניניו הפרטיים של האדם לבין ערכיו הכלל-אנושיים. עם זאת, אין הגישה המוסרית האנושית יכולה להתעלם מהעובדה שעצמיותו היחידאית של האדם היא הערך והעובדה הראשוניים שלהם הוא דואג.

גישה זו מבוססת קודם לכל דבר אחר על זיהוי העובדה שעצמיותו של אדם היא הערך הראשוני שיש לו מבחינה הגיונית, שכן זהו התנאי לכל הישג אחר שיכול הוא להשיג בחייו, כולל ערכים שאנו קוראים "חברתיים". בלשונה של ראנד ניתן לבטא את ההגיון הפנימי של רעיון היסוד הזה באמירתה "גם כדי לומר "אני אוהב" שומה עלי לומר "אני" קודם כל." במונחים של המסורת היהודית ניתן להיתלות בענין זה באילן הגבוה של רבי עקיבא שהגדיר במילותיו "אם אין אני לי מי לי" את היחס ההכרחי שקיים בין מודעותו של האדם לעצמו כיסוד המודעות לכל גורם אחר במציאות. באותו ענין ניתן אף להפליג גבוה יותר מכך, אל דברי האל המצהיר "אנוכי ד' אלוקיך" כראשונה שבעשרת הדברות ומבטא בכך כי גם הוא מוצא לנכון להדגים את ראשוניותה וקדימותה של העצמיות באמצעות הצהרה התובעת גם מהאדם לזהותה ולהכיר בה.

אך האנוכיות איננה אוטומטית; אין לראות אותה בקלות שכן התייחסותו של האדם לעצמו אין בה כדי להסביר מהו ולפיכך מהי עצמיות ראשונית זו שלו. בפילוסופיה בכלל ובזו של אין ראנד בפרט נפוצה מאז יוון העתיקה דורות אמירת הציווי "דע את עצמך", שמשמעה שעל הידיעה העצמית להיות אחת המשימות שלוקח היחיד האנושי על עצמו במודע. מכך משתמע שאין פעולתו של האדם למען עצמו נעשות כפי שבעל החיים פועל למען עצמו, כלומר באופן אוטומטי, טבעי וחסר מחשבה, אלא שעליהן להיות תוצר של מחשבה וידיעה המבוססות, כמו כל תוצר של תבונה אנושית, על אמת. חיוניותה של האמת, שהיא התנאי לידיעה נכונה של האדם את עצמו, גדולה בשל הצורך למנוע מן האדם את הטעות שבפעולה מוטעית, העלולה להיות כזו שלא תביא לו תועלת ולא תהיה פעולה נכונה למען עצמו.

והראשונה שבאמיתות אלה, שעל אדם לדעת כדי לפעול בצורה אנוכית, היא תשובה על השאלה: מהי מהותו? על אדם לדעת לפני כל פעולה שהוא עושה מה טבעו האנושי, אילו אפשרויות כולל הדבר ומהן המגמות הכלליות שלו, אשר במלאו אותן יתאפשר לו לחיות חיים אנושיים טובים. שכן אם יניח אדם, בטעות, שאין הוא יצור רוחני, או שאינו בעל בחירה, יתערער כל היסוד לפעולת החיים שלו וכל בחירותיו תהיינה שגויות. לפיכך, הרבה לפני שיקבע אדם מה הוא עושה, עליו לדעת את עצמו, כלומר לברר את מהות קיומו בעולם ואת מה שניתן לו לפעול בו.

בדומה לכך מטילה היהדות על היהודי משימות שמהן משתמע כי קיומו איננו מצטמצם לשמירה על חייו או לסיפוק צרכיו הגופניים. לפי היהדות, האדם הוא יצור רוחני, שהוא במדרגה הגבוהה ביותר מהברואים שקיימים בעולם – ויש לו ייעוד בעל חשיבות גדולה מבחינה כלל-אנושית ואנוכית גם יחד. ברמה הכלל-אנושית האדם היהודי הוא חלק ממטרתו של בורא העולם בבריאת העולם שלו. מבחינה אנוכית, שומה על האדם ללמוד ולדעת את התכונות המיוחדות שהוענקו לו באופן יחידאי לצורך מילוי המשימות שהוטלו עליו. לדבר זה יהיו השלכות גם לגבי אושרו האישי, המותנה במילויין.

נתונים נוספים