אפשרות ההכרעה - היבט הגותי

 

אפשרות ההכרעה היבט הגותי (*)

מאת

אוהד קמין

( דיון בעקרונות המוסר הרעיוניים-פילוסופיים הנמצאים ביסוד המלחמות)


1. היבט הגותי………… .……….……………………………………………………

2. מלחמה בכלל ואפשרות ההכרעה בפרט…….… .…………………………………..

3. אברהם, משה ודוד אפשרות ההכרעה עפ"י היהדות…….…. …………………….

4. סיכום הגישה העברית/יהודית…….….… …………………………………………

5. אפלטון, ישו ומוחמד אפשרות ההכרעה עפ"י הנצרות והאיסלם………. …………

6. סיכום……… ………………………………………………………………………

7. ההבדלים שבין תפישות המלחמה של הנצרות ובין אלה של האיסלם ………………

8. העולם של היום אפשרות ההכרעה……………….……………………………….

9. השוני המוסרי………………………………………………………………………

10. אפשרות ההכרעה בסכסוך הישראלי ………..……………………………………..

11. החמצת מלחמת ששת הימים………………………………………………………

12. שלום לא שלום……….……………………………… …………………………….

13. הערכה וסיכום……………...………………………………………………………

(*) גרסה משופרת 2004. גרסתו הראשונה של מאמר זה פורסמה בספרו של ד"ר אורי מילשטיין "הצליחה שלא היתה", הוצאת ירון גולן 1992 .

אפשרות ההכרעה


1. היבט הגותי

נטישתה של ישראל את אפשרות ההכרעה, בעקבות הכשלונות במלחמת יום הכיפורים, כפי שזוהתה על ידי ד"ר מילשטיין, היא הרת משמעות. היא מציגה לא רק שוני בתפישה הצבאית של ישראל ובאפשרויות שלה ביחסיה עם שכנותיה אלא גם שוני מוסרי יסודי בתפישת המדינה הישראלית. שוני המעיד על פשרה מוסרית, אשר הביאה את מדינת ישראל ממעמד של מדינה צודקת (מוסרית), למדינה שאיננה פועלת בהתאמה לצדק (ועל כן איננה מוסרית). הפרק הבא יבהיר עניין זה על ידי הצגת הקשר ההיסטוריוסופי שבין גישותיהן של תרבויות שונות למושגים ולשאלות של מלחמה, ניצחון, הכרעה, תבוסה ועוד, ובין המחשבה ותורות המוסר השונות בהסטוריה של התרבות האנושית.

"רק צבא עבדים מאפשר למדינה אחת לפתוח במלחמה כנגד מדינה אחרת. מלחמה היא תוצר ההנחה האלטרואיסטית האומרת: "הדרך יחידה להשיג רכוש היא על ידי לקיחתו ממישהו". צבא עבדים הוא המכשיר המאפשר למדינה בוזזת לדחות את התמוטטותה הכלכלית על ידי ביזה של תוצרי ומשאבי אזרחי מדינה אחרת."

(משה קרוי מתוך "חיים על פי השכל)

2. מלחמה בכלל ואפשרות ההכרעה בפרט

הבדלי גישות בכל תחומי החיים מקורם בהבדלים הרעיוניים שבין תרבויות. מזה למעלה מאלפיים שנה מבוססים האירועים ההסטוריים בתרבות המערבית על התשתית הפילוסופית-דתית של המתח הרעיוני שבין היהדות ובין הנצרות. (עקרונית. דומים העימותים הפילוסופיים בתרבות המזרחית, גם הם, לעימותים שבתרבות המערבית אלא שהדברים ידועים לנו יותר בפירוט לגבי תרבות המערב, ולכן אנו מתרכזים בהם). באופן מיוחד, הבנת ההבדלים העקרוניים שבין הגישה היהודית לנוצרית. תסלול את הדרך להבנת התיזה שלעיל.

נפתח בגישה הקדומה מבין השתיים הגישה העברית שהיא גישתה של היהדות. את הגישה הרעיונית הזו נמצא ביסודו של הסיפור התנ"כי. ממנו בחרתי שלוש דמויות מפתח, המסמלות את התגבשות רעיון ההכרעה בעימותים פוליטיים ביהדות, מאז ראשית היהדות ועד לתקופת המלכות: אברהם אבינו. משה רבנו ודוד המלך.

3. אברהם, משה ודוד אפשרות ההכרעה על פי היהדות

" וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו

שמונה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה

הוא ועבריו ויכם וירדפם

וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב."

(בראשית י"ד יד-טו)

בשני הפסוקים הקצרים שלעיל. בהם מסופר הקרב התנ"כי הראשון, שהוא גם המלחמה הראשונה הידועה לנו בתרבות המערב, מקופל ומטופל חומר רב יותר מן הנראה לעין במבט מרפרף; בסיפור מלחמתו של אברהם אנו מוצאים, זה בצד זה, עקרונות מוסריים ורעיונות אסטרטגיים, המגדירים מחד את המוסריות הכרוכה במעשה המלחמה ומאידך את הדרך הראוייה ליישומם:

העקרונות המוסריים: זהו החלק החשוב יותר והוא דן בעקרונות הרעיוניים המופשטים, הנוגעים להצדקתה של מלחמה צודקת ולהרשעתה של מלחמה שאיננה צודקת. הקורא יכול להבין כי המספר התנ"כי ראה את הפותחים במלחמה כשודדים ובוזזים, ולעומתם את אברהם ובני ביתו כמגינים וכמשחררים. חלוקה זו ברורה, והיא מעניקה לנו מפתח הבחנה מוסרי, שהוא בהיר ומובן כפשטות, לגבי כל מלחמה שהיא. זה הוא המפתח העברי-יהודי לאבחנת מוסר המלחמה:

מלחמה מוסרית = פעולת מניעה של שוד/ביזה/השמדה של החיים ו/או הרכוש.

מלחמה לא מוסרית = פעולת שוד/ביזה/השמדה של החיים ו/או הרכוש.

העקרונות האסטרטגיים והטאקטיים: מדובר כאן בעצות מעשיות ובהדרכה ידיעתית ממדרגה ראשונה, לפעולה קרבית באשר היא. במעשיו של אברהם באים לידי ביטוי תכונותיו של לוחם נועז וחכם גם יחד: המרדף, ההתקפה הלילית וחלוקת הכוחות להתקפה משולבת על כוח גדול יותר, אלה הם עקרונות מלחמה נכונים שליחם לא נס מעולם. אברהם נוקט, במקרה זה, במלחמת הכרעה: הוא רודף את אויבו עד חרמה ואינו מניח לו עד שחיסלו לגמרי.

בהערה, שהיא בבחינת הכנה לבאות, נוסיף, כי מפתח אבחנה מוסרית זה איננו רואה מלחמה (כשלעצמה) כמהות שלילית: יחסו השלילי הוא רק לפותח במלחמה נגד הזולת, חייו ורכושו. מכאן נובע שבצד העובדה שכל מי שמאיים על חייו ורכושו של עמיתו הוא פושע, כל מי שמשתתף במלחמה נגד פושע כזה לוקח חלק במצווה קדושה, המחויבת על ידי הצדק והאל גם יחד.

מלחמת קודש הזו, אשר ניהל אברהם, היא מלחמת הכרעה, ומטרתה הנוספת היא מניעת מלחמות פושעות בעתיד. פעולת העונשין של אברהם היא עצם מהותה של המלחמה המוסרית: אברהם וחילו דלקו אחרי הצבא השודד לאחר שכבר הובס, וחיסלו את שרידיו, כדי "לבער את הרע", כדי שהרוע לא יוכל להתארגן שוב בעתיד.

מעניין לציין, בהקשר זה, כי תורת המלחמה המוסרית, כפי שהיא מוזכרת בכאן, איננה כוללת התחשבות בצרכיו של האוייב בנוסח הנוצרי המאוחר של "קרב הוגן" וכיו"ב.

"העיקרון היסודי לטיפול בכוחות פלישה הוא חיסולם הטוטלי. למטרה זו כל אמצעי יעיל הוא כשר. אין שום שיקולים 'הומניים' או שיקולים של ' משחק הוגן' במלחמה. זה הבוחר בכוח כבאמצעי להשגת מטרותיו ילמד את תוצאות בחירתו על ידי עימות עם המיצוי הקיצוני של עקרונו: השמדה טוטלית."

(משה קרוי מתוך "חיים על פי השכל")

***

"ויכו אותו ואת בניו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד ויירשו את ארצו."

(במדבר כ"א ל"ה)

בהנהגת משה, שהוציא את בני ישראל ממצרים, ערכו בני ישראל מלחמות רבות בדרכם הארוכה אל הארץ המובטחת. אופיין של מלחמות אלה נקבע על ידי תפישת המוסר היהודית, כפי שעוצבה בתנ"ך מאז אברהם.

בסוקרנו את מלחמות המדבר נוכל להבחין, כי על אף שבני ישראל היו בדרך למקום רחוק ולא נזקקו להישאר במקומות שבהם נלחמו, הרי, משנאלצו להילחם הם לא הסתפקו במלחמת הגנה פשרנית, אלא הביסו את אויביהם ודאגו לחסל אותם סופית, וגם לרשת את ארצם, הפסוק הנזכר לעיל הוא אחד מני רבים, הממחיש את הגישה של הכרעה מלאה של האויב.

תחת הנהגתו של משה, אשר כבר בצעירותו לא מחל על מעשה עוול ומצא לנכון להרוג למען הצדק, מומשה פעם אחר פעם אפשרות ההכרעה. אפשרות זו לא הופעלה בכל עימות, אלא רק במצבים שבהם ברור היה כי מגמת הצד השני איננה מוסרית במפגיע. לקורא על מלחמות עם ישראל במדבר מתברר לחלוטין, כי הכרעת האויב (במשמעות של חיסולו המוחלט), מקובלת כמוסרית וצודקת באופן מלא ושלם, על בני ישראל בהנהגתו של משה.

ציוויי-אל חמורים באו לידי ביטוי במסעות ישראל במדבר, כמו במקרים של מלחמת הנקם (דגם מיוחד של מלחמת עונשין) כנגד המדיינים, שעליהם אמר ד' למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (במדבר ל"א א), ולאחר הניצחון עליהם, שבו לא מילאו בני ישראל את ההוראה המוסרית של ההשמדה המוחלטת, נאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה."

(במדבר ל"א יד-טו).

בא הכתוב לומר, כי על מלחמת הנקמה להיות מוחלטת ונקייה מפשרות.

מכל הנאמר עד כאן אך לוגי הוא להסיק כי במסע בני ישראל במדבר תחת הנהגת משה, התבצע יישום מורחב של עקרונותיה של המלחמה המוסרית, כפי שהוצגו במלחמת אברהם. לפי זה ניתן לראות, כי לפי התפישה היהודית, מלחמה מוסרית היא מלחמת הכרעה כלומר: מלחמה השואפת לחיסולו המוחלט של האויב.

כדאי, בהקשר זה, להוסיף כי התנ"ך מאשר מוסרית זכות החרמת רכוש והפקעתו מידי אויב, עניין המהווה, לפי ההשקפה של העולם העתיק, גם פיצוי על נזקים ואבידות בנפש, ברכוש ובמשאבים, וגם הבטחה כי הרוע יאבד את יכולת שיקומו והתחדשותו, לאחר המלחמה.

לעניין הרכוש המוחרם יש להוסיף עוד היבט: יש בכך הענקת פרס למנצחים על ביצוע פעולה מוסרית לפי ציווי האל – וגם משום פיצוי על ההפסדים שנגרמו להם בגין התוקפנות. כך יש להבין את צאתם של בני ישראל ממצרים ברכוש גדול, ואת חלק מהתעצמות עושרם במשך המסע במדבר דבר המודגש בתנ"ך מתוך הכרה עצמית של צדק - וגאווה.

***

"...וירוץ דוד ויעמוד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפנה מתערה וימתתהו ויכרות בה את ראשו

(שמואל א' פרק י"ז)

כאן, בעימות שבו נקבע היסוד למלכות דוד העתידה, מוגדר מחדש עיקרון מוסרי חשוב, הבא לידי ביטוי במלחמת הביניים הנודעת בין דוד לגליית. בהתאם לנושא מאמרנו, נתרכז בעניין ההכרעה.

דוד מנצח את גליית בשני שלבים:

הוא פוגע בו באבן.

הוא כורת את ראשו.

ניתוח האירוע: לכאורה, די היה בהתמוטטותו הפיסית של גליית. תבוסתו כי הרי כל העומדים לצידו סומכים על גבורתו ועל כוחו די בה כדי להעניק את הניצחון בשדה המערכה לבני-ישראל. אך כריתת ראשו של גליית, כפי שהיא נעשית על ידי דוד, מסמלת את השלמתו הראויה של המעשה המוסרי: פעולת הכרעה.

דוד מיישם את העיקרון היהודי, שצויין לעיל, במסגרת ד' אמותיו של היחיד. גליית יצא בראש צבא תוקפני ולקח עליו את האחריות למעשה המלחמה הלא-מוסרי: עקב פעולה זו הוא מוחזק כפושע ועליו לתת את הדין על מעשיו: על כן אין די בהכנעתו הזמנית, ויש צורך בחיסולו המוחלט: הריגתו.

באשר לגליית כדאי לשים לב לשתי נקודות:

חיסולו נעשה באמצעות חרבו שלו מסר להחרמת הרכוש על ידי הצד המנצח, המבטא גם את אבדן הזכות של המנוצח על רכושו.

ב. על המנהיג לשאת באחריות אישית למעשיו, ועל כן נושא גליית בעונש המכוון נגדו, אישית1 על אף שהוא מציג את עצמו כמייצג הפלשתים כולם. התנ"ך מציין כי דוד נוטל לעצמו את כליו של גליית.

ג. שוב ראוי לציין, ובהתאם לאמור לעיל, כי המערכה מסתיימת במרדף מחסל של בני ישראל אחרי הפלשתים.

"מלחמה היא תמיד תוצר החלטתו של פושע שנעשה ראש מדינה. אין סיבה שמאות אלפי חיילים חפים מפשע ימותו על ידי אדם כזה, והוא עצמו יישאר האדם היחיד שלא יינזק על ידי החלטתו הפושעת. הריגתו של איש כזה היא פעולה מוסרית, במובן המלא של המלה: היא מביאה את תוצאות המלחמה אל אותו אדם שבחר בה".

(משה קרוי מתוך " חיים על פי השכל").

4. סיכום הגישה העברית/היהודית:

לפי התפישה הרעיונית היהודית/עברית, ההכרעה הצבאית בעת מלחמה היא מוסרית, יעילה וצודקת גם יחד, היא מחויבת מטעמים של צדק ומוסר, והיא מהווה עונש לתוקפן וליזם האלימות. לתפישה זו העיקרים הבאים:

חייו של היחיד ורכושו הם ערך עליון ומקודש, המחוייב בהגנה.

יוזמה ו/או הפעלה של התקפה מלחמתית על חיים ו/או רכוש איננה מוסרית. פעולה כזו מוציאה את התוקף אל מחוץ לחוק, מתירה את דמו ומאשרת את השמדתו על ידי כוח מוסרי.

אדם או עם, המותקפים או מאוימים על ידי אדם או עם לא מוסריים, אוחזים בהצדקה המוסרית לפעול כנגד התוקף ולהשמידו כליל, בלי שום יחס השוואתי לנזק שגרם התוקף. 2

חובתו המוסרית של אדם בכלל, ושל המותקף בפרט, היא להשיב מלחמה שערה, דהיינו להשיב את המלחמה אל שערו של האויב. אל לו, לאדם המוסרי, להסתפק בהבנה סבילה, אלא עליו לנקוט גם ענישה וחיסול הפשיעה. גם לצורך הגנה, יש לאחוז בעקרון "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". האדם המוסרי המותקף איננו שה לעולה או קרבן סביל, המסתפק בכך שלא טבחוהו, או בכך שהצליח להתחמק ממאבק. על אדם מוסרי מותקף מוטלת החובה המוסרית לעשות כמיטב יכולתו לחסל את המתקיף, כדי למנוע תוקפנות בעתיד.

_________________________

1 הנזק שהצליח התוקף לגרום, איננו מדד לסכנה שהוא מהווה.

עקרונית, אם התוקף איננו מוסרי, הוא עלול לגרום נזקים עצומים

בעתיד.

2 על פרט אחרון זה האחריות האישית נדון בהרחבה בהמשך.

חייו, וכך גם רכושו של התוקפן, ניטלים ממנו בתוקף הצדק התנ"כי. רכושו של התוקפן הוא נחלתו של הכוח המוסרי, המפקיע אותו לאחר שהשמיד את בעליו.

האחריות על פשע פתיחה במלחמה היא אישית, ועל הצד המוסרי בסכסוך לעשות ככל שיש בכוחו כדי שהאחראי לפשע ישלם על פשעו, באופן אישי. אם וכאשר ניתן, יש להעניש את העומדים בראשם של משטרים שפתחו במלחמה לא מוסרית.

לדברים אלה יש להוסיף כי היחס בין אברהם, משה ודוד הוא יחס עולה בהדרגה בשלבי סולם ההנהגה החברתית, כלומר מדרגתו של אדם פרטי (אברהם), דרך דרגתו של מנהיג (משה) ועד לדרגתו של מלך (דוד). התנ"ך מלמד אותנו שמדובר בדרגות של מחוייבות ואחריות מוסרית: מחוייבותו של אברהם, המייצג את עצמו, את משפחתו ואת בני ביתו היא פנימית ואישית ואילו זו של משה היא כבר חברתית. דוד, בפעולתו המוחצת בשדה הקרב עם גליית (ובכלל) משיב על כנה את אחריותו הממלכתית של שאול, שכשל בתפקידו ולא יכול היה לשאת בגודל האחריות כלפי בני עמו כשהיה צריך להגן עליהם בעימות עם עם אחר. יש לציין, בהקשר זה, שנראה כי עיקר טעותו היתה בכך שקיבל את תנאיו של גליית, התוקפן, למלחמת ביניים (גרסה שמאוחר יותר תצוץ בהסטוריה בקרבות האבירים של ימי הביניים, כמבטאים "קרב הוגן", שמשמעותו הסכמה לסולם הערכים המוסריים של התוקפן).

השלום - מקומו ואפיו עפ"י התפישה היהודית.

היהדות היא שוחרת שלום מטבעה. עידן המלוכה המבטא את השלום כאידיאל העימותי של היהדות, הוא עידן מלכותו של שלמה. שלום בין מלכויות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתור הזהב של מלכות שלמה, הוא יותר מאשר שביתת-נשק: הוא מהווה שיתוף פעולה מפרה בתחומים שונים – וזה בא לידי ביטוי, בין היתר, בסחר חוץ. (בהמשך, נבחן את השלכותיו הרעיוניות של הדבר).

***

5. אפלטון, ישו ומוחמד אפשרות ההכרעה על פי הנצרות והאיסלם.

הרעיונות שביסוד התרבות העברית-היהודית שנסקרו כאן, התגבשו, רובם ככולם, לפני עלייתה לגדולה של תרבות יוון העתיקה.

התפתחותה של יוון ופריחתה, יותר מאוחר, של התרבות ההלניסטית, מקורן בהתפתחות האינטלקטואלית ובהישגים האמנותיים של יוון, שזמנם קרוב לתקופת מלכי ישראל. הגורם המרכזי לעלייתה של יוון ולשליטתה בעולם העתיק היה התפתחות הפילוסופיה.

צמיחתה של הפילוסופיה ביוון העתיקה היוותה ביטוי לעליית כוחו החברתי והתרבותי של השכל היחידאי, השווה לכל נפש (או, ביתר דיוק, לכל שכל). יש קשר ישיר בין כוחו הרב של ההלניזם והתפשטותו, ובין התפתחותם של ערכים יחידאיים3 בתרבות. הפילוסופיה היוותה, למעשה, מרד כנגד סמכויות לא-שכליות, מכיוון שהיא העמידה בראש ההירארכיה התרבותית את האדם החושב, איש הרוח, במקומו של איש הכוח. מכך השתלשלה העלייה בחשיבותן ובמעמדן של זכויות היחיד בחברה.

זכותו של כל איש לחשוב, והצדק כעניין נעלה שאסור להתפשר עליו היו אבני היסוד של הפילוסופיה היוונית, והפילוסופים הראשונים נאבקו לשמרם אף במחיר חייהם. סוקרטס, שמבחינות רבות נחשב לאבי הפילוסופיה, שילם בחייו על התנגשות בין רעיונותיו לרעיונות החברתיים של דורו. מאידך, היו הרציונליות, החופש והאומץ היווניים לכלים שאפשרו לבני יוון להחזיק מעמד כעם קטן, מול האימפריה הפרסית האדירה.

הדמוקרטיה היוונית, התרומה הנודעת ביותר של תרבות יוון העתיקה לתרבות המערב של ימינו, נבעה מתוך ההכרה המקורית והחדשנית, שההערכה הגבוהה את חיי היחיד ורכושו, המתבטאת גם במתן זכויות שוות במסגרת של שיתוף פעולה חברתי, היא ערובה לחברה חסונה מן הבחינות המוסרית, הכלכלית והצבאית גם יחד. נכונותה של ההכרה הזאת הוכחה מאז תקופת יוון העתיקה ועד לזמן המודרני, בדמותן העכשווית של מדינות המערב והעולם החופשי. חברת יחידאיים הוכיחה את עצמה כמסוגלת גם להגן על עצמה בפני מדינות עריצות, הגדולות ממנה במאוד, מבחינה גודלן הפיסי ומספר תושביהן, וכמדינה המסוגלת גם להגיע להישגים הגבוהים ביותר, ביחס למדינות האחרות, מבחינה אינטלקטואלית, טכנולוגית וכלכלית.

ערכים אלה, שסייעו ליוונים והקנו להם שם בעולם העתיק, הקלו על צעדיה הראשונים של התרבות ההלניסטית, ובמיוחד על כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. האימפריה היוונית , שקמה הודות לכיבושים אלה, התפשטה במרחב פעמים רבות ללא התנגדותם של העמים הנכבשים, ואף מתוך הכרה של הנכבשים באיכות התרבותית שהביאו עמם היוונים.

כיבושי אלכסנדר מוקדון, שאין עוררין על כך שהם נדירים בהיסטוריה בהיקפם ובתנופתם העצומה, נעשו, פעמים רבות, כמעשה של מיזוג ושיתוף פעולה יותר מאשר כמבצע או מתקפה צבאית אלימה. דבר זה הושג מפני שהיוונים נחנו באיכות תרבותית מיוחדת במינה, המשלבת כוח פעולה יישומי עם יכולת רוחנית-תרבותית מרשימה. כך קרה שהיוונים הביאו למפגש עם תרבויות הים התיכון, לא את תרבותיהם בלבד, אלא גם את ספריהם, וכך נוצר סוג מיוחד של עימות, אשר הביא את העמים המקומיים להתמודדות רוחנית עם היוונים. מה שקרה אחר כך הוא סיפור תוצאות העימות שבין הרעיונות והתפישות שהביאו היוונים ובין אלה של העמים המקומיים. הריאקציה החזקה והמכריעה ביותר אירעה בארץ ישראל ובסביבותיה, כשבני האדם שחיו כאן (חלקם הגדול יהודים) נאלצו לענות על שאלות שהוצגו על ידי הפילוסופיה היוונית ועל ידי אורח החיים של היוונים.

בעם היהודי, כידוע בהיסטוריה, אירע אז פילוג מדיני, שמקורו בפילוג הרעיוני בין המתייוונים ובין השומרים על אש היהדות. הפילוג והעימות, שעלו לעם ישראל במלחמות רבות, ובסופו של דבר גם בגלות, יצרו בשוליהם את שתי התרבויות-דתות הגדולות של ימינו, שמקורן ביהדות: הנצרות, ומאוחר יותר האיסלם.

העימות בין הערכים היהודיים ובין הפילוסופיה היוונית התרחש על רקע הפילוסופיה של אפלטון, ולא במעט בגללה. הפילוסופיה האפלטונית היתה הפלטפורמה שעליה המריאה התפישה הנוצרית לשליטתה הרבה בעולם עד היום. כתביו של אפלטון מספקים, במובן זה, רבים מן היסודות ההגותיים החיים עימנו בתרבות עד היום:

אפלטון, שהיה אחד מההוגים רבי ההשפעה ביותר בתרבות האנושות היה, במובן מסויים, פילוסוף אנטי-פילוסופי. בעטיו, נקטעה הפילוסופיה היוונית באיבה ובטלה אפשרות התפתחותה למצב של ניסיון של יישום מלא. אפלטון ראה את הרוח כנעלה על החומר, ואת השכל כנפרד מן הגוף. באמצאות עבודותיו האינטלקטואליות קיבע אפלטון במחשבה האנושית את העיקרון של פיצול בין עולם הרוח ובין עולם החומר, ויצר תפישה של שתי מציאויות ("עולמות").

השפעתה של תפישה זו על תרבות המערב שרירה וקיימת עד היום; היא שימשה בעיקר את הדוקטרינה הנוצרית.

במובן זה תרם אפלטון לביטול השכלתנות האפיינית למערב, ייבא אליה מיסטיקה מזרחית עתיקה, ויצר מרכז של חולשה אינטלקטואלית ממש במוקד העוצמה השכלית שביטאה תרבות יוון בזמנו. הוא הושיב את האינסטינקט והאינטואיציה הלא שכליים בכסא המלכות של הפילוסופיה, ובכך הוציא את העוקץ מהשכל הפעיל.

רעיונותיו של אפלטון, ביישומם המדיני, הכשירו את הקרקע לתפישות תרבותיות הרואות את היקום כמחולק לשני עולמות, נפרדים וסותרים במהותם: עולם הרוח ועולם החומר. מצב זה, המכריח את בני האדם לבחור בין הרוח ובין החומר, הביא לקיום עימות היסטורי-תרבותי מתמיד, בין התרבות שהעדיפה את הרוח על החומר, ובין התרבות שהעדיפה את החומר על הרוח.

הרעיון המסוכן של הפרדה ופיצול אלה נמצא בכל תורתו של אפלטון, אם כי פעמים יש צורך בניתוח פילוסופי כדי לחשוף אותו. הבה נבחן קטע מדברי אפלטון על המדינה האידיאלית, וזאת בהקשר של שרשי תופעת המלחמה:

"ההזדמנות הראשונה למלחמה הריהי עודף האוכלוסין (373). השניה סחר חוץ על כל חילוקי הדעות הנובעים ממנו בהכרח, ומביאים לידי הפרעתו. ואמנם כן, מסחר של תחרות כמוהו כצורת מלחמה ("חוקים" 622). ואם כן, ניטיב לעשות אם נקים את מדינתנו האידיאלית במידה מספקת בפנים הארץ, וכך תהיה מוגנה כל צרכה בפני התפתחות גבוהה של מסחר עם ארצות חוץ קרבת הים ממלאה את הארץ בהמולה של מרכולת ועשייה של ממון ומשא-ומתן: היא מצמיחה ומגדלת בנפשו של האדם הרגלים של תאוות בצע ופשיטת רגל, ביחסי פנים וביחסי חוץ גם יחד."("חוקים" 704-707 ). "סחר חוץ דורש צי מלחמתי גדול לצרכיי הגנתו, ופיתוחו של צי מלחמה אף הוא רעה חולה, ממש כמו פיתוח מיליטאריזם לעולם אין חלה אשמת מלחמה אלא על מועטים בלבד, והרוב ידידים הם " (471). המלחמות השכיחות ביותר הן המתועבות ביותר: מלחמות אזרחים, מלחמות היוונים כנגד היוונים: יבואו, איפא, היוונים וייסדו ליגה שתקיף את כל ההלנים, שאם לא כן עתיד כל הגזע היווני להגיע אל תחת עול הברברים." (469).

בהגדרתו של אפלטון את הסיבה הראשונה למלחמה הוא מציין את עודף האוכלוסין. בכך מציג אפלטון, אביה של החמרנות העולמית (בזכות חלוקת המציאות שלו לעולמות חמרי ורוחני), את התשתית הרעיונית לממסד המדעי חמרני של ימינו, המנתח את ההתנהגות האנושית על יסוד תצפית בעולם החרקים (המלחמה = מאבק טריטוריאלי).

בתמצית, מאמרו של אפלטון הוא מאמר פציפיסטי המתנגד למלחמה ושאף לשלום. השלום שהוא שואף אליו הוא שלום של אי פעולה. שלום "אפלטוני" בודהיסטי באפיו הממליץ, למעשה, על התנתקות מעולם העשיה בתחום הייצור והמסחר ובכך גם על דחיית עולם החומר. אפלטון מבטא בו בצורה מחוכמת את דחייתו של עולם החומר והעדפתו, על פניו, את עולם הרוח. הוא קובע, למעשה, כי מכיוון שיש קשר בין פעולת מסחר לבין מלחמות יש לבטל ו/או להמעיט את הסחר, כדי למנוע מלחמות. אפלטון מציע להמעיט בעשייה המסחרית, להתרחק מהים, כדי שלא להיות מעורבים בסחר הימי, וממילא במלחמות הים.

טוב לעמוד מללכת. טוב לשכב מלשבת. וטוב מכל: המוות.

(בודהא)

אפלטון ידוע גם בהטפתו לחברה קולקטיביסטית, אשר לא תהיה בה חשיבות מיוחדת ליחיד, והכלל ייחשב לעיקרון העליון. במקרה מסוים זה מעלה הוא חשש, כי אם לא יהיה שלטון ריכוזי וקולקטיביסטי (אשר הוא מכנהו "ליגה שתקיף את כל ההלנים"). ינוצחו בני התרבות היוונים על ידי הברברים.

אפלטון אומר לעיל כי " קרבת הים ממלאה ארץ בהמולה של מרכולת ועשייה של ממון ומשא-ומתן: היא מצמיחה ומגדלת בנפשו של האדם הרגלים של תאוות בצע ופשיטת רגל, ביחסי פנים וביחסי חוך גם יחד. " ("חוקים" 704-707 ). יש לזכור, על דרך הניגוד, כי דבר זה, הנאמר בתקופה של שלמה המלך בישראל, בקירוב, הוא אנטיתיזה מוחלטת לגישה היהודית, הרואה את המסחר ואת העשייה בחומר כפעולה מפרה, בריאה וחיובית. הוא ממחיש את ההטפה האפלטונית לניתוק מן המציאות החומרית ולמעבר למציאות רוחנית, שעל פי אפלטון, נמצאת במעמד גבוה יותר. בדברי אפלטון נאמר גם כי "סחר חוץ דורש צי מלחמתי גדול לצרכיי הגנתו, ופיתוחו של צי מלחמה אף הוא רעה חולה, ממש כמו פיתוח מיליטאריזם. " בכך הוא טוען לשלילתם של הצבא ושל המחויבות לקיומו. לקורא את הדברים ברור גם יחס הדחייה ושאט הנפש של אפלטון כלפי עולם החומר: "המולה של מרכולת", "תאוות בצע".

מבחינה רעיונית, המתקפה החזקה של אפלטון על עולם החומר, מכוונת אל המסחר; "מסחר של תחרות כמוהו כצורת מלחמה". באמירה "לעולם אינה חלה אשמת המלחמה אלא על מועטים בלבד." יש משום הצבעה על עובדה נכונה, המתאימה לתפישה של אחריות אישית, אך, בהקשר שבו היא מופיעה, היא עשויה להיות מובנת כהאשמתם של הסוחרים והיצרנים המבקשים להתעשר באחריות למלחמות.

במונחים מודרניים, זהו היסוד להאשמה שמפנה הסוציאליזם כנגד הקפיטליזם כגורם הראשי למלחמות בימינו. חשיבות איזכורו של דבר זה בהקשר זה נובעת מהיותו של הקפיטליזם ביטוי לתפישת רכוש בכלל ורכוש פרטי במיוחד. לפיכך, ניתן לראות בתמליל האפלטוני את היסוד להתקפה המוסרית בת אלפי השנה על הרעיון היהודי המאשר את היחיד, רכושו והסחר כערכים חיוביים כשלעצמם, וככאלה המצדיקים מלחמת הגנה.

זהו, בתמצית, גם ציר הניגוד שבין התפישה היהודית לתפישה האפלטוניסטית: בעוד שהתרבות היהודית חייבה עולם מאוחד, את היחיד ורכושו ומלחמה להגנתם כפעולה מוסרית, תוקף אפלטון שלושה עיקרים אלה ומציב במקומם רעיונות מנוגדים.

וכך מוצגת המתקפה האפלטוניסטית המשולשת, על עיקרי התרבות היהודית:

מול עולם מאוחד, שמשולבים בו בהכרח חומר ורוח, מציב אפלטון את תפישת פיצול היקום לעולמות נפרדים ומנוגדים, של חומר ושל רוח.

מול היחיד, רכושו, והעיסוק במסחר, כערכים חיוביים, מציב אפלטון דחייה של רכוש חומרי ושל המסחר כדברים המקלקלים את השלום ומביאים למלחמה, בין היתר. נוסף לכך מטיף אפלטון לחברה קולקטיביסטית, העומדת בניגוד לחברת יחידאים.

מול תפישת המלחמה כפעולת הגנה מוסרית והכרחית, מציב אפלטון אידיאל פציפיסטי הדוחה את המלחמה ומתנגד לה, על כל צורותיה, תוך כדי הצהרה על שליליותה הכוללת. לוגית, ניתן לראות השתלשלות רעיונית בלתי נמנעת מתפישת ההפרדה המטפיסית אל דחיית החומר (והרכוש), ומדחיית הרכוש החומרי את הוקעת המלחמה, מהיותה כרוכה תמיד בענייני רכוש.

דרך מחשבה זו, המקובלת עדיין על רבים בעולם המערבי, קושרת קיום מלחמות בקיום רכוש, ולא בכדי שהרי מלחמות, כפי שראינו לעיל, הן כמעט תמיד מעשי שוד, או פעולות הגנה של בעלי הרכוש נגד השוד.

פתרונו של אפלטון לבעיית הקשר הזה, שבין הרכוש החומרי ובמיוחד זה של היחיד והמלחמות, מתמצה באמירה: "ותר על הרכוש ולא יהיו לך מלחמות". זוהי המלצה לויתור על ערכים של העולם החומרי לטובת ערכים רוחניים, ולויתור על ערכי היחיד לטובת ערכי החברה. במונחים צבאיים זוהי המלצה לכניעה מוחלטת ו/או שקיטה על השמרים. מכל מקום, זוהי בודאי התנגדות מפורשת למלחמה, באשר היא.

כדאי, בהקשר זה, להזכיר כי אריסטו, גדול הוגי הדעות היוונים, שלל את תפישת שתי המציאויות האפלטונית, וראה את לגיטימיות המלחמה באופן הקרוב למדי לתפישת היהדות. זהו גם ההסבר לכך שתלמידו המפורסם, אלכסנדר מוקדון, הקים את האימפריה היוונית, והביא עימו, כמפעל חיים אישי, את ערכי יוון לכל המזרח. לא בכדי נאמר רבות, על ידי הוגי דעות, כי ההיסטוריה של העולם המערבי איננה אלא עימות בין ממשיכי דרכם של אפלטון לאלה שהלכו אחרי אריסטו.

בתקופה ההלניסטית חלחלה הפילוסופיה האפלטונית לתרבות המזרח וחדרה גם ליהדות. תפישת אפלטון, שהגיעה למזרח התיכון עם התרבות היוונית, השפיעה על חלק מן ההגות היהודית. היא שהביאה לעולם, כתוצר הרעיוני הישיר שלה, את ישו הנוצרי ואת הנצרות. אין אנו יודעים באיזו מידה המציא אפלטון (אם בכלל) את הנצרות, אך יודעים אנו כמה מן הנצרות מצדיקה את עצמה מוסרית באמצעות טיעונים שנלקחים מכתבי אפלטון.

***

התפישה היהודית, שהיא תפישה מאוחדת ביסודה מבחינה פילוסופית, "נפלה בין הכיסאות" וקיבלה פרשנויות שונות לפי התפישה האפלטונית. הופעתו של ישו מנצרת ותוצאותיה ההיסטוריות היו ביטוי לתפישה האפלטונית, על שלושת ערכיה, שנסקרו לעיל.

ישו הנוצרי, המייסד העלום של הדת הנוצרית, תמך בעקרים שהם תולדה ישירה של התפישה האפלטונית, המנוגדת ליהדות: הוא ייסד דת היוצאת נגד עולם החומר, הרכוש החומרי האישי והמלחמה. התפישה הנוצרית מתאימה בשלמות לתפישות האפלטוניות, לפי שלושת העקרים שנזכרו לעיל:

תפשת שני העולמות הנצרות העלתה על נס את עולם הרוח כעולם העיקרי המנוגד לעולם החומר, ומתוך כך גם את דחייתו של החומר, את עולם החומר כציווי מוסרי נעלה, ואת תפישת החיים בעולם "הזה" (כלומר, עולם החומר) כנתיב ייסורים נחות, המוביל לחיים העיקריים והטובים בעולם "הבא" (כלומר, העולם הרוחני).

התנגדות לחומר ולרכוש בהתאם לנאמר לעיל, יוצאת הנצרות נגד כל צורה של משיכה לבשר (הביטוי הראשי של הגוף), לחומר ולרכוש ודורשת ממאמיניה היחידים ויתור על רכוש, נטישת הנאות חושניות, הסתפקות במועט, ואת תרומת הרכוש האישי לקהילה. לסיכום: התנזרות, גדולה ככל שאפשרי הדבר ליצור אנוש, מן העולם החומרי.

התנגדות למלחמתיות סיסמתו של ישו: "תן את הלחי השניה" הייתה לשם דבר, ועבור רבים (במיוחד הפציפיסטים בני זמננו) היא ההתגלמות של מוסריות נעלה.

ובכן, הנה הם הביטויים, בלבוש דתי, של התפישה האפלטונית. ביישומם המעשי מתגלה בהם גישה של שקיטה על השמרים ושל אי פעולה. בהקשר המלחמות, הרי יש בהם בבירור המלצה לא להילחם, לא להתגונן, לא לפעול באלימות, ואפילו במידה קטנה, וללא הקשר כלשהו. הנצרות תופשת כל מעשה אלימות כשלילי.

במציאות, אדם שאיננו מייצר, סוחר ו/או נלחם להגן על ערכיו, משול למת. אפילו "יסדר" לעצמו מעמד של עבדות יהיה מעורב, כמשרת, בפעולות של ייצור, מסחר או מלחמה, שייעשו על ידי אדם או אנשים אחרים. תוצאת הניסיון ליישום המלצת החיים הנוצרית, שאיננה אפשרית במציאות הרחבה, יוצרת שני טיפוסי אדם, שהם ביסוד התרבות הנוצרית-מערבית, מכאן ואילך:

הקדוש הנזיר: אדם החי את החיים האידיאליים, אך הוא מנותק מן המציאות החומרית אדם שאין לו רכוש אישי, תשוקות אישיות, ובעצם הוא נטול היסטוריה יחידאית, חוץ מהיותו משרת האל במסגרת הכנסייה.

היוצר הסובל: אדם המבצע את הפעולות ההכרחיות לחיים עלי אדמות: ייצור, מסחר והגנה על ערכים אך הסובל מתחושת נחיתות רוחנית, בשל עיסוקיו בחיים החומריים.

מתחילת הנצרות ועד ימינו אלה שייך האדם הלוחם, על פי הנצרות, לסוג השני של בני האדם, זה היוצר הסובל: הוא מבצע את מה שהכרחי לעשות, על פי המציאות, הוא מגן על חיים ומציל אותם, הוא נלחם ברוע ומשחרר חיים ורכוש מידי בוזזים, אך הוא ננזף ומושפל בגלל פעולותיו אלה, על ידי הקדושים הנזירים, שאינם מתירים לעצמם לפעול במציאות החומרית, אך תוקפים כל העת, רעיונית, את העושים: הלוחמים והסוחרים. הטרגדיה התרבותית בעולם המערבי נובעת מהמתח המתמיד שבין שני קצוות מנוגדים אלה.

היסטורית, איכלה הנצרות את כל האנרגיה של עמי המערב. היא פתחה בהריסת האימפריה הרומית, שהיתה, אולי, הארגון הגדול והיעיל ביותר שהתקיים לאורך זמן בהיסטוריה האנושית. שורשיה של התמוטטות האימפריה הזו, שבעקבותיה באו אלף שנות חשיכה, היו ב"שאיבת" הכוחות האנושיים החיוביים שבה אל עולם הרוח האפלטוני, ניתוקם מן המציאות הממשית, החומרית כמובן, ונשיאתם על כנפי האמונה הנוצרית.

תחת שלטונה של השיטה הנוצרית-אפלטונית לא נמצאו לאנשים מניע ועניין לתקן את ה"עולם הזה". לפעמים, קרה הגרוע יותר: נמצאו לאנשים מסוימים העניין והמניע לסייע להשתלטותו של הסבל עלי אדמות. שני אלה, ההתעלמות הסבילה של המתנזרים ופעולות הרוע של השליטים, הביאו לסבל רב ומצטבר במחזורי הדורות ודרדרו במהירות את התרבות המערבית במדרון, מבחינה אינטלקטואלית, אמנותית וכלכלית.

כך קרה שבאמצעות הפילוסופיה האפלטוניסטית הפכו המדינות הנוצריות לברבריות בפועל, כי מהבחינה האנושית הן נסוגו לימי הקדם של המיסטיקה, ומבחינה פוליטית הן נחלשו מהתקפות הברברים שפלשו מן הצפון (הויקינגים), מן המזרח (ההונים) ומן הדרום (הערבים).

הערבים היו ברברים יושבי מדבר. הברבריות שלהם, שהיתה במקור היולית ולא תוקפנית (כלפי המערב), עוצבה על ידי רעיונות חדשים, שהיו, בעצם, תולדה מאוחרת של ההפרדה האפלטונית. ברעיונות האלה, כאנטי-תיזה לנצרות], הושם הדגש על עולם החומר ועל המלחמה בדרך חיים. דוברן של ההשקפות האלה היה מוחמד.

***

התפישה המוסלמית, הצעירה מבין שלוש הדתות המונותיאסטיות, באה לידי ביטוי כאנטי-תיזה לנצרות , ובמיוחד בנושא אחד: מלחמת הקודש. מונח זה, אשר הועד באופן מיוחד לצרים פוליטיים חיצוניים, הוא ניגוד דינמי לתפישת הכניעה הנוצרית, והוא מעניק משנה עוצמה לנוקטים אותו, הלכה למעשה.

מלחמת קודש היא, מבחינה רעיונית, זריקת המרץ אשר עוררה את תושבי המדבר משנתם הארוכה, והביאה אותם להתפתחות תרבותית ואינטלקטואלית שנעשתה בתנופה גדולה, יחד עם כיבוש מלחמתי מרחבי, במסגרת האימפריה המוסלמית הגדולה של ימי הביניים.

מוחמד, והתפישה המוסלמית שהתפתחה מתורתו, נקטו אותו עיקרון של ייסוד דת על עקרונות פילוסופיים. יש להניח שהוגיה של הדת הזו יצאו מנקודת תצפית על קורות העולם הנוצרי והגיעו למסקנות אחדות:

המוני השבטים והעממים המדבריים, היושבים בארצות ערב, הם כחומר ביד היוצר. הקמת ארגון דתי תיצור מכשיר יעיל להניעם לפעולה, כדי להשיג כל מה שכוח שליטה פוליטי יכול להשיג ממש כפי שהצליחה הנצרות בשעבוד בני אדם ובהפעלתם לצרכיה.

במקום הנצרות האנטי-מלחמתית, אשר ניתן לראות בעליל כי היא כורתת את הענף אשר עליו היא יושבת (במיוחד בשנת 1000 לספירה), יש להקים דת אשר תחזיק (בניגוד לנצרות) במלחמה כבאידיאל, ותתמוך, מבחינה רעיונית, במלחמה כבדרך חיים.

כדי להגיע למספר גדול, ככל האפשר, של אנשים הנוהים אחר הדת הנוצרית החדשה, במטרות לבנות עוצמה פוליטית ולחדור ביעילות אל התרבות הקיימת, הצילה הנצרות את עצמה, עם היווצרה, כהמשך לגיטימי ולוגי של היהדות. מאות שנים אחר כך הציג האיסלם את עצמו לצורך השגת אותן המטרות כהמשכן של היהדות והנצרות גם יחד, ה"תיקון" המוסלמי לגישה הנוצרית של ה"לחי השניה", לטובת אלימות ממוסדת, משך אל דגל האיסלם כוחות רבים, אשר שמחו לנוסחה ה"משופרת" המאפשרת להם לחיות על אדמות כלוחמים וכעובדי האל, בו זמן ובו בעולם.

ההתפתחות החדשה הזאת איימה על שרידי השליטה הנוצרית באירופה. היא הכריחה את הנצרות לעדכן את הנחותיה, ולברוא טיפוס של לוחם קודש, שיעמוד מול לוחם הקודש המוסלמי: האביר הנזיר, ואחר כך הצלבן, מאותה נקודת התפתחות ואילך ניתן לראות את ההיסטוריה של העולם המערבי (*4) כעימות מתמיד בין ההשקפות הללו. העימות הזה בא לידי ביטוי ביחסים ההדדיים שבין שתי התפישות, בכל תחום, וכמובן במלחמות.

6. סיכום ביניים

התפישה האפלטוניסטית, בהתנגדותה לגישה היהודית, הביאה לקיומן של שתי דתות המנוגדות זו לזו, אשר הציגו עצמן, שתיהן, כממשיכות היהדות: הנצרות והאיסלם, כתוצאה מפיצול זה, המקביל לפיצול האפלטוניסטי שבין החומר לרוח, נוצרו בכל אחת מן הדתות הללו, שתי גישות שונות למלחמה, המנוגדות זו לזו: הגישה הנוצרית מתנגדת למלחמה וממליצה על ויתור וכניעה, הגישה המוסלמית תומכת במלחמה וממליצה על התקפה וכיבוש.

ההבדלים שבין תפישות המלחמה של הנצרות ובין אלה של האיסלם.

בהשוואה לגישה היהודית נראה כי לתוצאות הפיצול האפלטוני השלכה היסטורית ארוכת טווח, על הדרך שבה נעשו המלחמות בתרבויות הללו, ועל התייחסות התרבויות הללו אל המלחמות, מאז ועד היום:

בתרבות הנוצרית, ההתייחסות אל המלחמות היא כהתייחסות אל רוע. לכן, בכל המלחמות שהיו בעמים הנוצרים ניכר מתח חברתי פנימי בין לוחמים מחר גיסא, ואנשים הדוגלים בשלום, מאידך. יש בחברות הנוצריות יחס של בוז ושאט נפש כלפי הלוחמים והמבצעים את מעשי המלחמה. יחס זה ניכר גם מצד הלוחמים כלפי עצמם: ככל שהם אנשי מוסר המושפעים, במודע או שלא במודע, מעקרונות הדת הנוצרית כך גוברת הסתייגותם ממעשה הלחימה.

הנצרות, כזכור, קיבלה את הדחייה האפלטונית של עולם החומר, ובמשך מאות השנים של קיומה הצליחה לנתק את הקשר ההגיוני שבין מלחמות ובין הגנה על רכוש. כתוצאה מכך נצבר ניסיון פנימי מתמיד בחברה הנוצרית, המורה להימנע ממלחמות, להתחמק מכל פעולות מלחמה, לבלום את מעשי המלחמה גם כאשר נכנסו לפעולה, לבקר את אנשי המלחמה, בכל הזדמנות, בגלל "אלימות מוגזמת", לדאוג לנפגעים מהמלחמה ולפצות אותם, גם אם מדובר בכאלה השייכים לצד האוייב, ולשקוע בים של נקיפות מצפון על כל ניצחון, וברגשות אשמה על כל הרג או פגיעה בזולת גם אם מדובר בזולת תוקף ותוקפן.

נוסף על כך, ובהמשך לרעיונות האפלטוניים, יוצאת החברה הנוצרית-מערבית במתקפה, באופן קבוע, על כל יזמה צבאית, ואפילו על מעשי הגנה על רכוש, כעל פעולות מלחמתיות שליליות ולא מוסריות, מכיוון שנועדו לשמור ולהגן על חומר ועל רכוש.

מפני שהתפישה של "מלחמה מוסרית", זו שמבוססת על זכות ההגנה על חיים ו/או רכוש, איננה קיימת בנצרות וודאי שאיננה מקובלת ומקודשת על ידה, וכיוון שנציגי הדת הנוצרית, מאז הקמתה ועד ימינו אלה (למעט במספר מקרים נדירים כמו מסעי הצלב), מרימים קולם בכל הזדמנות כנגד שפיכות דמים, ללא דאגה להבדיל בין תוקפים לבין מתגוננים ובין צודקים לבין פושעים, ומוקיעים את כל אנשי החרב כפושעים גורם הדבר לבעיות פוליטיות פנימיות קשות ביותר למנהיגי ובני התרבות המערבית.

מנהיגי התרבות ומנהלי המלחמות בעולם המערבי מוצאים עצמם, פעמים רבות, כבולי ידיים ומנועים מלהשיב מלחמה שערה, בגלל כוחה של הכנסייה המפעילה עליהם לחצים פציפיסטיים, ומכניסה אותם לסד שבו הם צריכים, מחד גיסא, להגיע לתוצאות הרצויות, אך מאידך, הם מנועים מפעולה "אלימה".

החברות הנוצריות נמצאות, בשנים האחרונות, בתהליך של ויתורים הולכים וגדלים במטרה להשיג שלום. השאיפה להצטייר בעיני העולם כשוחרות שלום בכל מחיר, הביאה את מדינות המערב לשלם מחיר יקר ביותר, הכולל חיי אדם וויתורים גדולים על רכוש, הנבזז על ידי חברות, שהן לוחמניות ובוזזות ביסודן ובמערכת הרעיונית שלהן, והתהליך עדיין לא הסתיים

בתרבות המוסלמית המלחמה היא ערך חיובי מאוד ואידיאל קדוש. ההסטוריה המוסלמית היתה, מאז ומתמיד, הסטוריה לוחמנית ואלימה במהותה. מאז ימי הביניים, קרוב לעליית האיסלם לראשונה, ועד ימינו אלה, נלחמים העמים המוסלמים בכל הזדמנות כדי להגיע לניצחון. פעמים, המלחמה נושאת את דגל השאיפה הדתית להשליט את דת מוחמד בעולם, ופעמים אין לה צורך בתירוצים, זוהי מלחמה להשמדת היריב או האויב, או להשתלטות עליו.

תצפית על מנהגי העמים המוסלמים מראה, כי הלוחמנות קיימת באופן מבני בחברות המוסלמיות, כי היא תוצר של רעיונות אלימים ביסודם, המתארים את העולם כמקום שבו על מאמיני מוחמד להפיץ את רעיונותיהם בכוח החרב, וכי העולם וכוח החרב לא השתנו, במהותם ובעקרונותיהם, מימי קדם ועד היום.

עמי האיסלם לא עברו את תהליך ההתפתחות התרבותית שהיה נחלתם של עמי המערב. באיסלם לא נמצא יחס של כבוד ליחיד, המקובל במערב וקל וחומר לרכושו אלא אם כן היחיד הוא עריץ אלים נושא חרב. על כן, בעל הכוח בחברה המוסלמית הוא גם בעל הרכוש, ואילו יצרני הרכוש דחוקים למקום נחות בחברה זו. לפיכך, מפגרות החברות המוסלמיות, מבחינה תרבותית, אחרי ארצות המערב, שהרי מנקודת המבט המוסלמית ניתן לקחת מן המערב רק את רכושו החומרי, ויש לדחות על הסף את שאיפת השלום שלו, אשר על פי המפתח המוסלמי איננה אלא תבוסתנות וחולשה, הנובעות מן הנצרות, שהיא דת טועה של תרבות מושחתת.

הפיגור של האיסלם איננו עניין של זמן ולא זמן הוא אשר יתקנו. מדובר בפיגור של שלבים פילוסופיים, של רעיונות, אשר בלעדיהם לא ניתן להקים חברה יצרנית. לעומת זאת, תקופת התחייה באירופה מקורה במאבק לחופש ובהשתחררות השכל משרירות הדוגמה הכנסייתית ורעיונותיה, וניתובו לפעולה בעולם החומר. חופש זה הוא שהביא להישגים החומריים והטכנולוגיים של המערב, ולעושרו.

לעומת המערב, לא נעשה בחברות בהן שולט האיסלם, שום מעשה של עידוד הערכים ה"חילוניים" של הרוח היחידאית (כלומר: הפעלת השכל שלא כעבדה של הדת). תוצאת הדבר כפולה:

תרבות האיסלם נמצאת בתקופת טרום-רנסנס, המקבילה לימי הביניים באירופה. ביחס לתפישות השליטות במערב, מקומו של היחיד בה נעדר. משמעות הדבר אי יכולת התייחסות לזכויות האדם של היחיד ולערכי יסוד כמו הרכוש האישי. בכך, נוצרת התאמה בין האיסלם לנצרות בנושא ערך הרכוש האישי, הן מבחינת מקורו והן מבחינת היותו מבטא את חיי האדם.

בעיותיה הפנימיות של התרבות המערבית – ובמיוחד הסכסוך הפנימי לגבי מעמדן המוסרי (כלומר הלא-מוסרי) של המלחמות, מביאות את המוסלמים הדתיים להתחפר עוד יותר בעמדותיהם הסרבניות כלפי ערכי המערב, ובכלל זה הטכנולוגיה המערבית, ולהגביר, תוך כדי כך, את אחיזתם העריצה בנתיני מדינותיהם.

בעניין זה ראוי להבחין בכך שכוהני הדת, הנוצרים והמוסלמים גם יחד, שותפים, בקריאתם האנטי-טכנולוגית ובהאשמתם את החברה המודרנית בשחיתות מידות וברוע. על פי הנאמר לעיל ניתן לראות, כי על אף השוני הגדול שבין שתי הדתות האלה נשאר בהן די והותר מן המשותף, מן הבחינה של הזיקה למורשת האפלטונית:

דחיית כוח השכל ובחירה במיסטיקה.

דחיית החומר ובחירה ברוח.

דחיית היחיד, רכושו, הישגיו החומריים, יכולתו לסחור.

התגברות הנהיה אחרי הדת, בשנים האחרונות, במערב ובמזרח גם יחד, יכולה להיות מובנת על רקע דמיון ערכים זה, המשותף לשתי דתות אלה, הטוענות לרשת את היהדות.

ההבדל, כאמור, הוא בכך שבזמן שבו העמים הנוצריים במערב שסועים בין יכולת טכנית גבוהה, מכד גיסא, ותפישת מוסר אנטי-מלחמתית מאידך דבר היוצר מצב של "תיקו עצמי", פעמים רבות 4 - הרי העמים המוסלמים אינם סובלים כלל מנקיפות מצפון, בתוקף מוסר אנטי-מלחמתי מוצהר, אך מפגרים מבחינה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית, מפני שחסר בהם כוח אדם בעל רמה גבוהה.

האלימות, שביסוד תפישת המלחמה, והלוחמנות, המועצמות על ידי הדת הכופרת בערך היי היחיד וברכושו, לא אפשרו למדינות האיסלם ולעמים החיים בתרבות האיסלם לעבור את תהליך ההתפתחות שעבר המערב, מן הרנסנס ואילך. מאי-קבלתם את הערכים המופשטים, היווניים, שהתפתחו במערב וחידשו בו את הדמוקרטיה היוונית, ומאי-יכולתם להסכים עם הערכים האלה, לא יכולות מדינות האיסלם להתייחס למערב הנוצרי5 אלא בזלזול ובאי הסכמה, שמקורם בהתנגדות הדתית ובאי הבנה רעיונית. העמים המוסלמיים נתמכים היום על ידי חולשת המערב והיסוסיו הרבים להשיב מלחמה שערה, בגלל נאמנותו למפתח המוסרי הנוצרי שלו, המשתקת אותו למעשה.

(בהקשר זה כדאי להעיר: מכיוון שעריצויות ושאר משטרי אלימות משעבדים ומנצלים קודם כל את נתיניהם (היצרנים), ורק בשלב מאוחר יותר את סביבתם הרי האינטרס של מערכות שלטון אלה הוא קודם כל לבצר את שליטתן בנתיניהן, כך שאלה יוחזקו בתוך גבולות מדינותיהן. אינטרס זה הוא גם תמריץ למערכות שלטוניות עריצות להישאר במצב מלחמה עם מדינות שכנות, שאלמלא כן יש סכנה שנתיני אותן עריצויות יעברו למדינות שכנות, חופשיות יתר, שם יזכו לתמורה ולערך גבוהים יותר בעבור כוח הייצור והעבודה שלהם, וגם הגנה על חייהם ורכושם).

__________________________

4 הדוגמה הקלאסית, החשובה והגדולה ביותר הידועה לנו (מן העידן החדש) היא הטלת פצצת האטום על יפן, שסיימה במהירות וביעילות את מלחמה העולם השניה. הטלת פצצת האטום במלחמות אחרות לאחר מכן יכולה הייתה להציל חייהם של מאות אלפי חיילים, אך האופציה הזאות נשמטה מידי ארצות הברית בגלל לחץ רעיוני-נוצרי.

5 המערב הנוצרי כשמדובר בעקרונות המוסר האפלטוני-נוצרי אין על האירופי או האמריקני במערב להיות מאמין כדי להחזיק בהם. מכיוון שהוא חשוף אליהם בתרבותו, מרגע לידתו, הוא מציית להם כל העת ודבר זה עושה אותו נוצרי בפועל, בם אם הוא מחזיק עצמו אתיאיסט, למשל, או, קומוניסט.

עמי האיסלם מאוחדים בשאיפתם למלחמה, לניצחון, לכיבוש ולהשמדה של כל גורם אשר יש להם סיכוי או אפשרות להרוויח מפגיעה בו. הצהרותיהם בענין זה הן פשוטות, בוטות וברורות וכאשר אין הם יכולים לבצע את זממם בעמים גדולים וחזקים, הם מתנפלים על קטנים וחלשים. משטרי העריצות של המוסלמים במזרח הרחוק, במזרח התיכון ובאפריקה אינם שונים מאלה של המחוזות הפיאודליים של ימי הביניים באירופה. הם מבטאים לוחמנות פרימיטיבית ואכזרית, האורבת לעושרו של הייצור במדינות המערב, ולשלל ההישגים הטכנולגיים והכלכליים של מדינות אלה, שהם, לדידם של משטרי העריצות המוסלמיים, הטרף העיקרי. בינתיים ולעת מצוא, בוזזים המשטרים העריצים של המדינות המוסלמיות האחד את חברו, ואת נתיניהם העניים שלהם עצמם

סיכומו של דבר: בעוד התרבות הנוצרית מתחמקת בכל דרך אפשרית מנקיטה באופציית ההכרעה, התרבות המוסלמית נוקטת דרך זו בכל מחיר ובכל מקום שיזדמן לה.

ההבדלים בין ההשקפה על המלחמה בכלל, ועל אופציית ההכרעה בפרט, בין שלוש הדתות 6 הם כדלהלן:

לגבי מושג המלחמה:

לפי תפישת היהדות, מלחמה היא פעולה יזומה, שהיא מוסרית ומוצדקת כאשר מטרתה היא הגנה, ואיננה מוסרית ומוצדקת כאשר מטרתה ביצוע פשע. מלחמה מוסרית מופעלת כהגנה על ערכים, ו/או לשמירה על חיים ו/או רכוש. מלחמה צודקת להגנה או להצלת חיים או רכוש, הוא מצווה דתית ומוסרית כאחד. מלחמה מוסרית כמוה כפעולת מרפא הפותרת ומונעת את מחלת הפשע.

לפי תפישת הנצרות, מלחמה היא פעולה שלילית שיש לעשות הכל על מנת להימנע ממנה. המלחמה שייכת לעולם החומר, וכל הנלחם הוא פושע, לרבות מי שמגיב על מעשה מלחמה. מלחמה מוסרית איננה בנמצא. הכנסייה הנוצרית מוקיעה מלחמה באשר היא, ומעדיפה על פניה כל צורה של שלום.

לפי תפישת האיסלם, מלחמה היא פעולה חיובית – והיא מחוייבת מוסרית כנגד ה"כופרים". מלחמה היא הכלי אשר באמצעותו מפיץ המאמין את דתו בין הכופרים ומקרב אותם, בכוח החרב, אל הדת. מלחמה היא ביטוי קיומי לדרך חיים מכובדת. רכוש הכופרים מועד למתקפה מוסלמית, באופן לגיטימי.

לגבי אפשרות ההכרעה:

לפי תפישת היהדות, יש להגיע במלחמה מוסרית להכרעת האויב עד תום.

לפי תפישת הנצרות, אין להפעיל את אפשרות ההכרעה בשום מקרה.

לפי תפישת האיסלם, יש להפעיל את אפשרות ההכרעה בכל מקרה של מאבק נגד כופרים.

________________________________________

6 ההבדלים שדובר בהם לעיל עוסקים, אמנם, בהסטוריוסופיה של הדתות והעמים הנדונים המסוימים בדבר אך מבחינה עקרונית הם מכסים את מירב ההתייחסויות של הכוחות האידיאולוגיים והפוליטיים שעל פני האדמה, לבעיית המלחמה. יתרה מזו, באמצעות מאבקי ההתפשטויות והשליטה שבין האימפריות המדוברות, עברו הרעיונות והמאבקים הרעיוניים לחלקים השונים של העולם, והם שולטים בהם. אין היום כמעט כוח אחד המשוחרר מהשפעתו של אחד משלושת הכוחות הרעיוניים הללו (קרי: יהדות, נצרות, איסלם).

"אין כיום שום בעיה לאומית בעולם שאי אפשר לפתור בעזרת שיקול דעת בלבד. כל הגורמים שמונעים פתרון לבעיית מלחמה ונשק, הם גורמים שרירותיים שאין להם יותר תוקף מאשר לתירוציהם של גנב או רוצח".

(רון הברד דיאנטיקה)

7. העולם של היום אפשרות ההכרעה

הסקירה וניתוח הרעיונות שלעיל אינם מופשטים ומנתקים ממציאות זמננו רעיונות אלה היו והם עדיין רעיונות ומפתחות המוסר היסודיים המנחים את מקבלי ההחלטות בעולם הפוליטי של היום, בדיוק כפי שהיו במשך אלף אלפיים השנים האחרונות.

בעולם של היום מתמודדות ביניהן בעיקר שתי ההשקפות היסודיות, הנצרות והאיסלם, בדמות המאבק של אירופה וארצות הברית נגד מדינות העולם השלישי שבאפריקה ובמזרח התיכון. במרכז העימות הזה קיים הסכסוך, הצעיר יחסית, הישראלי-ערבי. המאפיין החשוב של העימות הגדול הזה, אשר תהי לו השלכה מכרעת על מהלך ההיסטוריה, הוא שהמערב חזק פיסית אך חלש רוחנית, והערבים-אפריקנים חזקים מבחינה רוחנית 7 אך חלשים פיסית.

_________________________

7 אין הכוונה לחוזק רוחני במובן של צדקת הרעיונות אלא לעוצמת הוודאות של מחזיקיהם, בניגוד לחולשת הפקפוק של מתנגדיהם.

העמים בעלי המורשת הנוצרית אוחזים בידיהם את אפשרות ההכרעה הטכנולוגית, אך אינם מסוגלים לממשה, בשל חוסר הישע אידיאולוגי, הנובע מההנחות הנוצריות הפציפיסטיות. העמים המוסלמים, לעומתם, אוחזים באפשרות הכרעה אידיאולוגית (בחסות הדת), אך יש להם חסך טכנולוגי חמור שאינו מאפשר להם פעולת מלחמה יעילה. באופן פרדוכסלי, זקוקות המדינות הנחשלות לעזרתן הטכנולוגית של המדינות היצרניות, כדי לנהל את מלחמותיהן, אך הן אינן יכולות להעריך את משמעותו של שורש הכוח היצרני: היחיד האנושי. במשך תקופה ארוכה ניצלו המדינות הנחשלות אץ המאבק הבין-גושי בין מעצמות העל, כדי לסחוט משאבים וטכנולוגיה, ועסקו, בין השאר, בלימוד מדוקדק של נקודות התורפה של ענקי המערב.

ביחסים בין שני הכוחות האלה כדאי לשים לב לכך, שהעולם המערבי מנסה להגיע למצב קבוע של הסכמי שלום, אשר יאפשרו חיים שלווים עלי אדמות. במסגרת זו זנחו מדינות אירופה את החלומות האימפריאליים שלהן, בהם החזיקו עד מלחמות העולם, והן מעדיפות הסכמי שלום והסכמים מסחריים עם מדינות העולם השלישי, המדינות הנחשלות ומדינות ערב. אך אלה (שעולמן עולם מלחמה הוא) רואות את שאיפות השלום המערביות אלא כנסיון השתלטות מלחמתי, למרות שהניסיון הזה נעשה בדרכי שלום.

כך, מדינות המערב הדוגלות בשלום, מסרבות להכיר בעובדה שקיימת בעולם השלישי ובמדינות ערב ומדינות העולם השלישי לוחמנות מוצהרת ומוכחת עובדתית, ומדינות ערב ומדינות העולם השלישי מסרבות להכיר בעובדה שפניהן של מדינות המערב לשלום. ככל שתוכפים משלוחי הסיוע וגדלה העזרה של המערב למדינות הנחשלות גואה חשדנותם ואיבתם של המקבלים אותם.

מקובל להניח כי בכל אחד מן הגושים הפוליטיים יש מתח בין "יונים" ובין "נמים" בין אלה ששוחרים שלום ובין אלה השואפים למלחמה. דבר זה נכון רק לגבי מדינות המערב, בהן שורר המתח ההיסטורי אשר בין העושים בחומר ובין המנותקים מן החוכר. הוא בא לידי ביטוי בעימות הפנימי בין הכוחות המצדדים במלחמה ובאופציית ההכרעה, ובין הכוחות המתנגדים להן. מאידך, הרי לגבי המלחמה בכלל ואופציית ההכרעה בפרט, יש , כפי שראינו, במדינות המוסלמיות בכלל ובמדינות ערב בפרט, תמימות דעים גדולה: מבחינתן, יש להשמיד את הכופרים, עד כמה שהדבר ניתן להן.

"פיצול האישיות" האפלטוני-נוצרי הזה, אשר המערב סובל ממנו מזה זמן רב, הביא את הפוליטיקה העולמית אל עברי פי פחת, בדמות כמה מההחמצות הצבאיות הגדולות ביותר בהסטוריה, החמצות שהביאו חלק גדול מן הרוע והסבל השוררים היום עלי אדמות. החמצות אלה נבעו מליקויים אידיאולוגיים, ולא טכנולוגיים, והן מבטאות באופן שלילי את כוחה של רוח האדם, אשר גרמה לנזק עצום באמצעות הפילוסופיה השלילית של אפלטון, בלבושה הנוצרי.

***

ההחמצה שהיא, אולי, הגדולה מכולן היא החמצת האפשרות לסיים באופן מוצלח את מלחמת העולם השניה. בשנת 1945 , כשהתמוטטו גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית, בעת שארצות הברית ובעלות הברית החזיקו בנשק ההכרעה המושלם פצצת האטום הייתה לעולם החופשי הזדמנות נדירה להביס את העריצויות ששרדו על פני הכוכב ו"לסיים את העבודה". מדינות המערב לא עשו זאת. מפתח המוסר הנוצרי היה בעוכריהן. במקום לנצל את אפשרות ההכרעה ולהביס, בין היתר, את ברית המועצות הסטאליניסטית ואת גרורותיה (כפי שהמליצו אנשי צבא כפאטון) עצרו הטנקים האמריקניים את התקדמותם והפקירו לגורלה המר את האוכלוסייה הסובלת של המדינות הקומוניסטיות ושאר העריצויות.

האפשרות למנוע יובל שלם של יסורים עולמיים ומלחמות רבות וביניהם הסכסוך במזרח התיכון, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנם היתה בידי בעלות הברית ובמיוחד בידי האמריקנים. מפתח המוסר הנוצרי פעל בעוצמה הגדולה יותר מכל כוח צבאי, והשיב את הצבאות והמצביאים הביתה, מבלי להתחשב בדעתו של חלק גדול מן הציבור, שראה את הסכנה הקומוניסטית על אף התעמולה הפרו-סטאליניסטית של האינטלקטואלים האמריקנים, שיצאו למען שיתוף פעולה עם הדיקטטורה הסובייטית.

***

הגישה הנוצרית המביאה לכך שעריצים שונים, בימינו אלה, מבצעים מעשי זוועה במדינותיהם, מעשים המתקבלים בעולם החופשי בתירוץ האנטי-אנושי שאלה הם "ענייניהם הפרטיים", התמסדה עוד בשלהי מלחמת העולם השניה, כשביצע היטלר פשעים נוראים בארצו, קודם שתקף את פולין. סביר, שאם מלחמת העולם השניה לא הייתה פורצת, היה היטלר מתעלל במשך שנים ביהודי ארצו - בדיוק כפי שקרה הדבר ברוסיה הסובייטית לפני ואחרי המלחמה.

עובדה היא שעל בעלות הברית של היטלר בתחילת מלחמת העולם השניה נמנתה רוסיה הסטאליניסטית, שהסתלקה מתמיכתה בו מאוחר יותר והצטרפה למאבק נגדו, (ראוי לציין שעשתה זאת לא לפני שהיטלר תקף אותה), והיא, רוסיה הסובייטית, מעולם לא נשפטה על כך, מוסרית, על ידי החברה הנוצרית. שורש ה"סליחה" הזאת הוא, בהכרח, הקביעה של העולם הנוצרי, להתעלם מביצוע אפשרות ההכרעה, שאיננה נוחה ואיננה נעימה לאנשי המוסר הנוצרי (במיוחד אחרי שרוסיה הוכיחה שיתוף-פעולה, כביכול, במלחמה נגד היטלר).

הפשעים שביצע היטלר בתוך גרמניה גופא, ובאופן שנקבע על ידי המדינה הגרמנית דאז כחוקי, חומרתם לא הייתה פחותה מפשעיו כלפי נתיניהן של המדינות שנכבשו על ידיו לאחר מהן. היטלר היה זקוק לשיתוף פעולה מסיבי של אנשי מערכת השלטון שלו והוא קיבל אותו. משפטי נירנברג, שבהם הואשמו ונידונו המנהיגים הנאציים כפושעים לכל דבר, היו צעד חשוב, מבחינה היסטורית, במאבק על החלת האחריות האישית של המנהיגים הפוליטיים, אך, בו בזמן לא מוצה הדין עם סטאלין, שמשטרו ממש סחט את דם נתיניו עוד לפני הטירוף הנאצי, ולכן גם את דמם של אלה ששיתף פעולה אתם לאחר מכן.

אי הסקת מסקנות נכונות לגבי פעולותיו הפרגמטיסטיות 8 של סטאלין, ואי מימושה של אופציית ההכרעה עד לחיסולו המוחלט של המשטר הרודני הרוסי, עלו לעולם בחמישים שנה של מלחמות, בהן איבדו את חייהם מאות מיליוני אנשים בסבל ובייסורים לא ישוערו ובנזק שנגרם בשל הכניעה המוסרית. הכניעה המוסרית של החזק, יותר מכל כניעה צבאית, חושפת חולשה פנימית, הגדולה בהרבה מכל חולשה צבאית ועל כן מושכת אליה עוד תוקפניים קטנים המנצלים אותה למטרותיהם, דהיינו: שוד.

מחולשה מוסרית זו סובלים כולנו עד היום, באשר כל מלחמת העולם המתנהלת היום מבוססת על מחדלי מלחה"ע השניה ועל חלק גדול מקרבותיה שעדיין לא הוכרעו סופית.

***

בהקשר זה ראוי להזכיר כי העוצמה הצבאית של גרמניה הנאצית, כמו הנחישות הדיקטטורית הסובייטית-קומוניסטית אשר כבשה לאחר המלחמה למעלה ממחצית אירופה וזרעה זרעי מלחמה במדינות העולם השלישי עד לימינו אלה, לא היו מושגות אלמלא דחו מנהיגיהן של שתי המעצמות העריצות הללו את מפתח המוסר האפלטוני-נוצרי, אותו זיהו כמקור של חולשה צבאית ומדינית.

______________________

8 פרגמטיזם= גישה המצדיקה פעולה לפי נוחיות הרגע והתוצאות ב"שטח", תוך התעלמות משאלות מוסר.

התרבות הנאצית השקיעה מאמץ אידיאולוגי כביר בהתנערות מן המוסר הנוצרי. בהשראתו של היטלר, שהושפע, בין היתר, מעבודותיו האנטי-נוצריות של ניטשה, תקפו ההוגים הגרמנים את ערכי הנצרות, וחינכו מחדש דור צעיר ואלים, על פי מסורת התקופה הגרמנית הטרום-נוצרית, אשר הוגדרה על ידי היטלר ועוזריו כשורשית לגבי הגזע הארי ה"אמיתי". במסגרת שטיפת המוח האינטלקטואלית הכללית, ובסיוע מוסדות המחקר וההשכלה, סולקו ערכי הויתור ושפלות הרוח הנוצרים, והוחלפו בדגם שהוא שילוב של הדגם המוסלמי עם התפישה היהודית: דגם של מלחמה כדרך חיים מוסרית, בהקשר של כורח מוסרי.

דגם זה, המתאים יותר לנפשו של אדם גאה, הביא לצבאות הנאציים את החוסן הרוחני האופייני לאדם הנלחם על דבר צודק, שהוא מאמין בו. ראוי להעיר, בהקשר זה, כי ההנהגה הרעיונית בתקופת היטלר היתה מודעת לחלוטין לקשר פסיכולוגי זה, ודאגה כי תכונותיו האינטלקטואליות והנפשיות של כל חייל ייבדקו בקפידה, כדי להתאימו לתפקיד צבאי, שבו יוכל להשתלב ללא סתירות רעיוניות. כך נוצר מצב שיחידות שלמות בצבא הנאצי עסקו בדברים שחיילי יחידות אחרות לא ידעו עליהם, ואשר אילו היו יודעים עליהם לא היו מעונינים להמשיך לשרת באותו צבא 9 .

היטלר דחף, אידיאולוגית, ל"שיבה אל השורשים", כלומר: חזרה לערכים הברבריים הטרום-נוצריים (של העמים האירופאיים הפראיים שלפני הנצרות), אך במסגרת העוצמה והיכולת להפעלת מערכת תקשורת אינטלקטואלית, המיומנת בהעברת מסרים רעיוניים. התוצאה הייתה צבא קולקטיביסטי, שהיחידים המשרתים בו מחזיקים בטיעונים המצדיקים את מהלכיו, מוסרית. אחד הדברים שהבין היטלר (ומנהיגי המערב אינם מבינים אותו במלואו עד היום), הוא את כוחם של טיעונים מוסריים כמקור של עוצמה צבאית. הוא טרח, לכן, להסביר את ההתפשטות הנאצית במונחים של "דיכוי הגזע הארי" וקיפוחו, דבר שנתן לגיטימיות מוסרית לפעולותיו. במובן זה הוא ניצל את הלוגיקה היהודית, המצדיקה מוסרית מלחמה אם היא נערכת כנגד תוקפים, ושילב אותה בלוגיקה החמרנית-מדעית-אנתרופולוגית החדשה, אשר ראתה את הגזע האנושי, בדומה לבעלי החיים, כמורכב מכוחות הנלחמים על שטחי-מחיה. לפיכך, לאור האידיאולוגיה הנאצית, היתה מלחמתו של הרייך השלישי מלחמת הגנה כנגד כל מי שהצר את צעדיו של הרייך השלישי ואיים לצמצם את שטח המחיה שלו.

במובן זה, ניתן להבין כי האידיאולוגיה הנאצית, אשר הכשירה השמדת עם, הגנה על פעולה זו על יסוד תפישה חמרנית של מציאות, שבה קיומו של עם אחד מאיים על קיומו של עם אחר. ללא הצדקה מסוג זה, לא ניתן היה לגייס כה רבים לביצוע תכנית כה אנטי-אנושית.

הדיקטטורה הסובייטית ביצעה את השחרור שלה מכבלי המוסר הנוצרי באמצעות התיאוריה המרכסיסיטית, שהצהירה על הדת כ"אופיום להמונים". בעצם דחותה את העיסוק בדת היא יצרה, לפני מלחמת העולם השניה, בדור הקומוניסטים הצעירים, את החירות מן השאלות שמציג המצפון הנוצרי.

_______________________

9 האינקוויזיציה הנוצרית, הגסטאפו הנאצי והק.ג.ב. הסובייטי הם כולם דוגמאות לפיצול הנוצרי, באשר הם כוחות משטרתיים (במסווה של מחלקת חקירות), המוקמים כדי לפעול במסגרת כוח שליטה פוליטי, בעוד פעולתם אינה עולה, מבחינה מוסרית, בקנה אחד עם מפתח הפעולה המוסרי המוצהר על ידי חברתם. בעריצויות הנדונות, כוחות כאלה מופנים תדירות גם כלפי פנים, כדי לבצע "טיהורים" בלב המערכת הפוליטית עצמה. התכונות השכליות והנפשיות המיוחדות הנדרשות בכדי למלא תפקיד כזה, מאותרות בדרך כלל בשלבים הראשונים של הגיוס לצבא, ובעליהם מקבלים הצעה להצטרף ל"כוח סודי מיוחד", המהווה, למעשה, "שומרים על השומרים".

בהתאמה לפילוסופיה הקומוניסטית הרשמית, כיוונו הסובייטים את כוחותיהם האינטלקטואליים במתקפת הכנה קומוניסטית, לכיבוש העולם ולשחרור הפרולטריון מעול ה"מנצלים הקפיטליסטים". וגם כאן הופעלה נוסחת הקיפוח, כדי לתת תוקף מוסרי למלחמה.

ב"קורס הקצר של ההסטוריה של הו.ק.פ." הציג סטאלין את התיאוריה המלחמתית הסובייטית שלו במלים אלה:

"למלחמה שני סוגים:

מלחמה צודקת, לא כיבושית, משחררת אשר מטרתה הגנת העם מפני התנפלות מבחוץ וניסיון לשעבדו, או שחרור העם מעבדות הקפיטליזם.

מלחמה בלתי צודקת, כיבושית, אשר מטרתה כיבוש ארצות זרים, עמים זרים ושיעבודם. "

בהצהרה רעיונית זו (שניתן לראות בה את סימניה של הלוגיקה היהודית) קשר סטאלין את המלחמה בכלל, ואת המלחמות הסובייטיות בפרט, למוסר ולצדק, והשלים בכך את ההתנערות הרעיונית מן התפישה המוסרית הנוצרית. המדיניות של הכיבוש הסובייטי לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השניה, נובעת ישירות מעקרונות אלה: לפי סטאלין (וכל ממשיכי המדיניות הסובייטית אחריו), יש הצדקה מוסרית לכל מלחמה אשר "מטרתה הגנת העם מפני התנפלות מבחוץאו שחרור העם מעבדות הקפיטליזם." (וכמובן שניתן לראות ב"שחרור מהקפיטליזם" את גיוס הלוגיקה המוסלמית המצדיקה מלחמה אם היא מופנית כלפי ה"כופרים").

ההגיון היסודי שבהנחות אלה שכנע לא רק את נתיני רוסיה הסובייטית וגרורותיה, אלא גם ואולי בעיקר רבים מן האינטלקטואלים המערביים. (בייחוד את אלה מביניהם שיכלו להסתפק באהדה לקומוניזם ב"משרה חלקית", ולא היו צריכים לחזות מבשרם את נעיצותיהם של ציפורני המשטר הזה, יומם ולילה, כל ימות השנה, ושנים הרבה). כוחות רוחניים אלה לחצו, כמיטב יכלתם, על החברה המערבית בה חיו כדי שזו "תבין" את נקודת המבט של משטרי העריצות. בזאת הם תרמו רבות לכך שמשטרי העריצות חיים וקיימת עד היום.

בסיומה של מלחמת העולם השניה, לאחר עשור של טירור פנימי, של אימים, יסורים וקטל, כשאימת פשעיה של גרמניה הנאצית ושל בעלי בריתה היתה חיה עדיין בדעת הקהל ובזיכרון הציבורי, נאלצו נציגי בעלות הברית למצות את הדין עם המנהיגים הנאציים, וזאת על יסוד אחריות אישית. סטאלין, לעומת זאת, שהיה אחראי אישית למוות, לדיכוי ולעינויים של מיליוני בני אדם, התחמק מעונש. הוא המשיך לבצע בארצו מעשי זוועה היטלראיים, ואף הוריש את משטר הדיכוי לבאים אחריו בשלטון. תירוץ "אי ההתערבות בעניינים הפנימיים של ברית המועצות" לא מנע מן האחרונה לפלוש לכל שכנותיה ולשעבד אותן בזו אחר זו, אל מול עיני המערב, אשר בהתאם למפתח מוסר המלחמה הנוצרי, התחמק, במשך שנים רבות, ככל האפשר ובהצלחה מפוקפקת ממלחמה ישירה.

כך, בדחותם את המוסר הנוצרי האנטי-מלחמתי, ובהטפתם למלחמה מוסרית שיסודה בהגנה על חיים ורכוש, השיגו היטלר, סטאלין ודומיהם א. משנה עוצמה וצידוק לצבאותיהם וכמובן, גם את היכולת הנפשית-מוסרית של יישום אופציית ההכרעה 10. ב. התייחסות נגדית פשרנית לפשעיהם, בשל העימות הפנימי של המדינות הנוצריות על הדרך לטיפול בתוקפן.

____________________

10 למשטרים הדיקטטוריים של המאה העשרים אין שום בעיות מוסריות או ניגודים אידיאולוגיים פנימיים, לגבי יישום אפשרות הכרעה אך הם לוקים מבחינה היכולת הטכנית.

כאן עולה שאלה חשובה: היש הבדל בין תפישה זו לבין התפישה היהודית?

יש הבדל. ההבדל נעוץ בתפישת ערכם של חיי היחיד ושל רכושו.

אך אם ההצדקה המוסרית למלחמה של הגנה על חיים ו/או ורכוש טמונה גם ביהדות וגם במשטרי העריצות של המאה העשרים, מהו ההבדל שבין התפישה העריצה מבית מדרשם של סטאלין-היטלר, והתפישה היהודית?

מקומו של היחיד הוא העושה את ההבדל.

ההבדל הוא בתפישה השונה והמנוגדת של ערך חיי היחיד ורכושו, על פי שתי התיאוריות המוסריות המנוגדות.

ביהדות, חיי היחיד ורכושו הם הערכים הגבוהים שמהם נובע הצידוק למלחמה מוסרית. על פי התפישה הדיקטטורית אין מקום ואין חשיבות לחיי היחיד ולרכושו.

***

תחת מכבש ההיסטוריה הנוצרית גווע ונעלם מושג זכויות היחיד, שזכה לפריחה בעת הקצרה, יחסית, של הדמוקרטיה היוונית. באמצה את עקרונות התיאוריה האפלטונית הטיפה הנצרות גם לקולקטיביזם. בפועל, תמכה הנצרות במשך מאות שנים בדיכוי הרכוש הפרטי והקרבת חיי היחיד והישגיו למען צרכי הקהילה. מורשת אלטרואיסטית-קולקטיביסטית זו קיימת במערב עד היום.

תוצאת הטפה מתמדת זו הכשירה את הקרקע ליצירת מאגר בלתי נדלה של עבדים. מטבע הדברים הוא שעבדים, מכיוון שאינם עובדים בעבור רווח אישי, אינם יצרנים יעילים, ובודאי שאינם מסוגלים לשפר את מצב הדברים בתחום הטכנולוגיה והמדע. רק עליית מעמד הסוחרים היחידאיים והעשירים העירוניים, בתקופת הרנסנס, הביאה לתנופת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית בעולם בכלל ובמערב בפרט. העלייה ברמה הטכנולוגיה, שהיא בתה החוקית של המהפכה התעשייתית שהתחוללה במערב במאות ה - 18 וה19-, היתה אפשרית בגלל המידה ההולכת וגדלה של החופש הפוליטי, והיא עצמה יצרה חופש פוליטי גדול עוד יותר, שהרי בידי היחיד בחברה נאצר כוח פרטי (ברכוש, בכסף ובאמצעים טכנולוגיים) גדול יותר מאשר נצבר אי-פעם בהיסטוריה, וכוח זה משמש אותו להשגת מטרותיו האישיות. חופש היחיד קשור, על כן, קשר בל ינתק לשגשוג טכנולוגי וכלכלי. על כן לא יכולות חברות עריצות, אף אם הן כוללות המוני עבדים, להגיע לשגשוג טכנולוגי וכלכלי.

אף על פי שחברות מסוימות, כמו הנאצית והקומוניסטית, יכולות להגיע לישגים זמניים מבחינת האחדות המוסרית והתנופה הביצועית, כאשר הן מאמצות את אופציית ההכרעה כמובנה בתפישה היהודית, (כלומר מצליחה לשכנע, במובן מסויים, כי הוא מחזיקה בתפישת מלחמה צודקת מבחינה מוסרית כי היא מגינה על חייו ורכושו של האזרח) הן נכשלות לאורך הדרך בדיוק בעצם היות נקודת ההשקפה שלהן קולקטיביסטית: הן רואות את החיים והרכוש כערכים הנגזרים ממושג הקולקטיב ולא ממושג הפרט. כזכור, במלחמתו הצודקת של אברהם אבינו נלחם אברהם כדי לשחרר חיים ורכוש פרטיים. ואילו מה שמשותף לברית המועצות, לגרמניה הנאצית ולעריצויות לאומניות ואחרות הוא, שהן מגינות במלחמותיהן על חיי הלאום ועל רכושו, ולא על חיי היחיד. לכן, עוצמתה של מדינה כמו ארצות הברית, למשל, נגזרת מכך שמבחינה חוקתית, הרכוש הפרטי והדאגה לאינטרסים של אזרחים פרטיים היא בראש מעייני השלטון בה.

***

מיד בסיום מלחמת העולם השניה החלה בעולם הנוצרי מתקפה "יונית" אינטלקטואלית ודתית מקפת, שמוקדה בשימוש שעשתה ארצות הברית באפשרות ההכרעה בכלל, ובעיקר בפצצה האטומית.

כזכור, הביאה הטלת פצצות אטומיות על שתי ערים ביפן לסיומה המהיר והמוצלח של המלחמה ביפן, והיה לה חלק בכך שארצות הברית הפכה עם פעולתה זו לבעלת כוח השפעה מאיים ראשון במעלה בעולם ערך חיוני בעימות עם עריצויות. אבל, נקודת מיקוח חשובה זו, האופציה הגרעינית, הושמטה (למעשה הוצאה) מידי ארצות הברית על ידי מתקפה משולבת של נציגי הכנסייה הנוצרית והאינטלקטואלים המערביים, אשר הוקיעו את השלכת הפצצה האטומית כמעשה פשע.

כשהתקררו הרוחות אחרי מלחמת העולם השניה והצטננה התלהבות ההמונים, שזיכרונם קצר הוא (כידוע לשליטים השונים מאז ימי מקיאוולי), נשכח ההקשר המלא של הטלת הפצצה האטומית (ובמיוחד עובדת היות הטלתה פעולה של הגנה עצמית), וההתנגדויות התקיפות לנשק הגרעיני הלכו וגברו.

מעניין להבחין, בהקשר זה, כי המסע נגד השימוש בפצצות גרעיניות כוון בו זמנית, לפי המסורת העתיקה מבית מדרשו של אפלטון, גם נגד עולם התעשייה והעסקים ונגד אנשי הצבא גם יחד. מכד גיסא, הוקיעו את הפעולה הגרעינית כלא הכרחית ואנטי הומנית (וגם דאגו להפחיד את הציבור בכך שאין אפשרות לשלוט בפצצה האטומית, ולא ניתן לשער את הנזקים הכרוכים בשימוש בה), ומאידך, יצאו נגד ניצול האנרגיה הגרעינית כמקור כוח של הציוויליזציה, בנימוק שתאוות הבצע והשאיפה לרווחים הם המניעים את המעונינים לנצל את האנרגיה הגרעינית.

כאשר חדלה דעת הקהל במדינות המערב להעריך את הטלת הפצצה האטומית כמעשה צודק, שהוא יישום מוסרי של אפשרות ההכרעה, והאירוע של הפצצת הירושימה ונגסקי חדל להיות סיפור תהילה של ניצחונה של מדינה חופשית על חברה תוקפנית, והפך לאבן כבדה שתעיק על מצפון ארצות הברית ובעלות בריתה לדורות, היו הפצצה האטומית והאמצעים העצומים שהושקעו בפיתוחה חסרי משמעות מלחמתית, אלא נותרו במחסנים כגורמים "הרתעתיים" בלבד. יותר לא הופעל נשק גרעיני גם במלחמות שהצדקתן המוסרית היתה ברורה, כמו המאבק נגד עיראק של סדאם חוסיין, ובכך נשמט מהעולם החפשי כוח המוסר בביטויו הצבאי, שהיה הכוח החיובי ביותר שפעל אי-פעם בזירה העולמית, אפשרות הכרעה בטוחה שהייתה עשויה לחסוך חיים צעירים רבים מאוד של חיילי בנות הברית עד ימינו אלה.

ההיסטוריה של העתיד לבוא תשפוט מי פגע יותר באזרחי העולם החופשי: מנהיגי הדיקטטורות, אשר הפעילו את נתיניהם כעבדים לכל עניין, או מנהיגי המדינות החפשיות, אשר כבלו את ידי נתיניהם ומנעו מהם להגיב בפעולות עונשין ובמלחמות שחרור נגד העריצויות .

כך או כך, המדינות הלא-נוצריות, שאיומן על השלום העולמי הולך וגדל בהתמדה, יודעות יפה, כי ארצות הברית ושאר עמי הברית הצפון אטלנטית לא יעזו להשתמש בנשק הגרעיני ראשונים.

בכל דברי ימי האנושות אין תקדים לחוזה בלתי כתוב מחריד כזה, אשר בו יודע התוקפן כי על אף שקרבנו מסוגל לחסלו פיסית, הוא לא יעשה זאת בשל בעיות אידיאולוגיות מצפוניות. ארצות הברית ובעלות בריתה משולות, מבחינה צבאית-פוליטית, לענקים הכבולים על ידי גמדים, שאינם מאפשרים להם לנוע, ואלה נושכים ונוגסים בהם בכל הזדמנות אפשרית. זהו המצב הפוליטי בעולם של ימינו. הוא נוצר על ידי טעות בתכנות הפילוסופי: טעות, אשר כפי שלמדנו מן הדיקטטורות, ניתנת לשינוי ולתיקון בתוך פחות מדור אחד, אך כל עוד איננה מתוקנת היא מוסיפה להמיט הרס.

טאקטית, למדו את השיעור הזה כל אויבות העולם החופשי. רוסיה הסובייטית11 וגרורותיה, מדינות העולם השלישי ומדינות ערב יודעות, כי לפי מפתח המוסר הנוצרי ניתן להכשיל את ארצות הברית ואת בעלות בריתה בקלות רבה ביותר, על ידי פנייה לרחמיהן. מכיוון שמלחמה לא מוסרית מכוונת ממילא למטרות ביזה והשגת רכושם של המותקפים, הרי שתרבות נוצרית, החורתת על דגלה ויתור והסתפקות במועט, מזמינה בוזזים לצבוא על פתחיה במסווה של קבצנים. כך קורה שבמשך עשרות שנים מסייעות כלכלת ארצות הברית ואירופה למדינות שמצהירות בפרהסיה על איבתן לכל מה שמייצג המערב.

זהו אולי המקום להעיר כי יש דמיון פנימי רב בין הסכמי אוסלו לנפילת בריה"מ – שניהם מהווים, למעשה, הסכמי כניעה מתוחכמים, המאפשרים לבוזזים לקבל את משאביהן של הנבזזים במסווה של הסכם שלום, שבו החזקים נכנעים ללא מלחמה.

___________________

11 אמנם עפ"י המיתוס המודרני אין ברית המועצות קיימת יותר, אך אין באמונה טפלה זו כדי להקטין אף כהוא זה את רעבונה שעדיין חי וקיים.

הטעות האידיאולוגית הראשית של מדינות העולם החופשי היא במחשבה הנוצרית שאפשרות ההכרעה איננה מוסרית. כתוצאה מכך תופש איש הרוח בעולם החופשי כל כוח שתומך באפשרות ההכרעה ככוח לא מוסרי. מאידך גיסא, כל מי שנכנע בפני אלימות יזומה וויתר על חייו ו/או על רכושו, נתפש על ידי האוחז במפתח המוסר הנוצרי האדם נעלה מבחינה מוסרית - או, לפחות, כמי שיש לסייע לו.

ההוגים במערב עדיין מתפקדים כשומרי ערכי הנצרות, וכמעט כולם מוקיעים את כל מי שנלחם ומצליח במלחמותיו, גם כאשר נכפתה עליו המלחמה על ידי תוקפן, וגם אם מגן הלוחם על חיים ורכוש, ההתקפה האינטלקטואלית על מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנם, למשל, ועל עמדת ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, מקורן בגישה הזו, המצדיקה, באורח קבע, לפי המסורת הנוצרית, את מי שנפגע או הובס במלחמה, ומאשימה את הפוגע או את המנצח, תוך התעלמות מההקשר המוסרי הכולל של המלחמה.

היום, אחרי כמעט אלפיים שנה, עדיין עומדים הקדושים הנזירים בדמותם של האינטלקטואלים הסוציאליסטיים, אנשי הכנסייה, והזרמים הפוליטיים ה"יוניים" התומכים בשלום בכל מחיר, בדרכם של היוצרים הסובלים, המנסים להגן על רכוש היצרנים ולהשיב מלחמה שערה, באמצעות הפעלת אפשרות הכרעה.

8. השוני המוסרי

התפישות הרעיוניות של כל תרבות הן הקובעות את תפישות המוסר של בני אותה תרבות. התנגשויות מלחמתיות הן, על כן, גם התנגשויות בין תפישות מוסר. בידיעת הגישה המוסרית של הברה מצויים המפתחות לידיעה ולהבנה של ההחלטות ואופי ביצועם של הרעיונות, באותה חברה.

תפישה המוסר היהודית תצדיק פעולת מלחמה הגנתית כנגד צד לא מוסרי (תוקפן בפועל או בכוח), תפישת המוסר הנוצרית תשלול כל פעולת מלחמה ותראה בה חטא, תפישת המוסר המוסלמית תצדיק התקפה יזומה כמעט בכל הקשר ובמיוחד כזו המכוונת נגד לא מוסלמים.

בתמצית, הנה ההבדלים שבין שלוש הגישות:

היהדות דוגלת במלחמת הגנה כבמלחמה צודקת.

הנצרות דוגלת בגישה ששום מלחמה אינה צודקת.

האיסלם דוגל בכך שכל מלחמה נגד כופרים 12 היא מלחמה צודקת.

יישומה ההיסטורי של התפישה הנוצרית, הביא לעולם מדינות שוחרות שלום, אך חסרות אונים להשיגו באמצעות ניצחון מכריע – ולכן נידונות למלחמות ללא-סוף (למעט מקרים נדירים כמו המערכה נגד הנאצים). המערב הנוצרי, אשר חרת על דגלו אי-אלימות אך העניק כבוד וערך ליחיד ולרכושו, הביא לעולם מעצמות טכנולוגיות, עשירות מבחינה כלכלית, אך מסורבלות ועמוסות חששות מבחינה מלחמתית, ונשמרות מהכרעה צבאית, למרות יכולתן להגיע אליה. על כן משותקות מדינות המערב מבחינה צבאית, ומפוצלות מבחינה אידיאולוגית פנימית.

יישום התפישה המוסלמית הביא לעולם מדינות לוחמניות הששות אלי קרב, אך בעלות משטר דיקטטורי, המדכא את נתיניהן. תוצאת הדבר במדינות האלה היא עוני ונחשלות כלכליים, רמה ירודה מבחינה טכנולוגית, ואחדות דעים פוליטית לגבי הצורך בהשמדת הכופרים באשר הם.

התפישה היהודית היא המוסרית ולכן גם גם היעילה מבין השלוש. לכאורה, היא מורכבת מהערכים החיוביים של תפישות האיסלם ושל תפישות הנצרות. למעשה, הן אלה שהפיקו חלקים משלמותה המוסרית – ויעילותן המעשית זהה למידה שבה עקבו מוסרית אחרי השיעור המוסרי שהיא נושאת בקרבה. התפישה המוסרית היהודית דוגלת בשאיפה לשלום, מחד גיסא, ובאפשרות ההכרעה מאידך. תפישת המלחמה של היהדות נובעת, כפי שראינו לעיל, מערך חיי היחיד וערך רכושו. אין היא מסכימה לשעבוד, לכניעה ו/או לויתור, ואף לא למלחמה יזומה לצורך השלטת רעיונותיה או להשמדת הכופרים בהם.

יישום התפישה היהודית על ידי היהודים נמנע מן העולם בשנות הגלות היהודית, שבהן לא היה לעם היהודי שטח מדיני משלו, וגם לא שלטון עצמי. אך, בכל מקום ובכל עת שבה יושם הרעיון היהודי על ידי עמים וחברות אחרים, ואפילו היה זה יישום חלקי, היתה ההצלחה מנת חלקו של יישום זה. אם התייחס היישום להענקת ערך לרכוש היחיד ולמעמדו היתה זו הצלחה בדמותה של פריחה כלכלית, והיכן שמוצתה אפשרות ההכרעה היה זה הישג של ניצחון צבאי.

יישום התפישה היהודית זכה לסיכוי מחודש במאה העשרים, כאשר חלום הדורות היהודי עמד לפני התגשמות, בדמות שלטון עצמי עצמאי על אדמת ארץ ישראל. במסגרת מדינה עצמאית נפתח ליהודים סיכוי להגשמת הרעיון המוסרי של חברה צודקת.

__________________

12 כדאי לציין כי כופרים, לפי התפישה הפוליטית המיושמת על ידי מדינות האיסלם, הם "כל מי שאינו מסכים עימי, או עם הפירוש שלי לכתובים כולל מוסלמים אחרים וקבוצות אחרות בתוך עמי"

9. אפשרות ההכרעה בסכסוך הישראלי ערבי

בשנת 1948 הוקמה בארך-ישראל המסגרת הפוליטית הנקראת: מדינת ישראל. מדינת ישראל הציגה עצמה כמדינת היהודים, ובניסיון

להצדיק את קיומה תיארה והגדירה את עצמה כבית לאומי הפתוח לכל יהודי העולם, לבוא ולחיות בו. מדינת ישראל נוסדה על שטח אדמה אשר חלקים גדולים ממנה נקנו בעמל, בזיעה ובכסף, שהשקיעו יהודים שבאו במשך למעלה ממאה שנה, בתנופת העלייה שיצר רעיון הציונות המתפתח – ועוד לפניו.

התקפת מדינות ערב והערבים המקומיים על היהודים המתישבים בישראל, היתה לא מוסרית וסיפקה למדינה הצעירה לגיטימציה למלחמת הגנה צודקת. כך החל תהליך קוממיות ישראל, עם היסודות הטרגיים שבו, כתהליך מוסרי, גם בעיני העולם החופשי. אפילו ברית המועצות הצהירה אז על זכותה של ישראל לקום ולהתקיים. בצדק היה לישראל, בשנותיה הראשונות דימוי של מדינה צודקת, המגינה על עצמה מפני אויבים תוקפניים.

אך העליונות המוסרית לא זוהתה כראוי, גם לא על ידי בניה, ועל כן גם לא נשמרה. במשך שנות קיומה של מדינת ישראל נכשלה הנהגתה בהתמודדות עם בעיות הביטחון הישראליות, בגלל אותן סיבות שהכשילו את מדיניות החוץ המערבית במגעה עם העולם הקומוניסטי ועם מדינות העולם השלישי. ישראל פגשה את המוסריות המוסלמית באמצעות המוסריות הנוצרית, במקום להביא למפגש הזה את המוסריות היהודית.

כתוצאה מכך נכשלה ישראל במדיניות החוץ שלה. לאחר מכן באו גם כשלונות צבאיים, חברתיים וכלכליים. נקיטת המוסר הנוצרי הביאה קודם כל לכך שישראל לא מיצתה עד תומן את האפשרויות שהעניק לה הכוח הצבאי העולה שלה, ושקעה בחלום בהקיץ של שאיפות שלום בלתי ריאליות עם מדינות עריצות ופושעות. המעונינות לחסלה, ותו לא.

בעיית היסוד של בטחון ישראל, מאז קום המדינה ועד היום, הייתה האופי הרעיוני הריבוי (פלורליסטי) של החברה במדינת ישראל.

הסוציאליזם נובע, מבחינה רעיונית, מן התפישה האפלטונית-נוצרית ואכן הוא הובא לישראל על ידי עולים שהגיעו ממדינות אירופה. המשותף לסוציאליזם ולמורשת האפלטונית-נוצרית, בין השאר, היא ההמעטה בערך היחיד ובערך רכושו, אכן, ההנהגה של מדינת ישראל הצעירה ניהלה בעזות רוח מלחמה נגד רכוש נתיניה, עזות רוח שלא היתה פחותה מזו שניהלה בה את המלחמה נגד מדינות ערב השכנות.

האידיאולוגיה המוסרית היהודית קובעת, כי בעת עימות עם תוקפן יש ליישם את אפשרות ההכרעה עד תומה, וכי למלחמה מוסרית ערך מקודש. בעימות הישראלי-ערבי לא יושם רעיון צודק זה, כשניתן היה לעשות זאת, בגלל מדיניות חוץ שמקורותיה הרעיוניים הם מחוץ לאידיאולוגיה היהודית. מקורות רעיוניים אלה יובאו לישראל על ידי קובעי המדיניות של מדינת ישראל.

כמו היתה בת למורשת האידיאולוגית הנוצרית, הקפיאה ממשלת ישראל את המלחמה עם שכנותיה ועשתה ממנה "מלחמה קרה" בזעיר אנפין. על אף כוחו העולה של צה"ל דנה מערכת השליטה את אזרחי ישראל לסבל של מלחמה "קרה" קבועה, המתמשכת שנים על גבי שנים, במקום להכות את האויב מכה ניצחת באותם מקומות ובאותן הזדמנויות שהיתה לה הזכות לכך, והדבר היה בגדר האפשר.

במשך עשרים השנים הראשונות של מדינת ישראל הסתפק צה"ל בפעולות תגמול פושרות ומדודות, כנגד גורמי משנה חבלניים, שהיוו את זרועות אויביה ולא פגעה בראשיהם, כל אימת שנעשתה פעילות מלחמתית פושעת נגד אזרחי המדינה. כשנעשה צה"ל לצבא טכנולוגי העשיר במכשור מודרני ובכלי מלחמה מתוחכמים, עדיין חשף ללא צורך את בחירי חייליו לפעולות "פגע וברח" מצד האוייב, המסוכנות שלא לצורך, ואשר נעשו כאילו לפי הסכם של איזון מוחלט ומראש עם האויב.

***

בנהלם מדיניות פשרנית שאינה ראויה לאומה מוסרית המודעת לצדקתה, בגדו מנהיגי מדינת ישראל בעקרונות הצדק. העניין הצודק של מדינת ישראל הוקרב על מזבח יחסי החוץ של המדינה עם מדינות המערב. בשל שיקולים פוליטיים "גלובאליים", התפשרה הנהלת המדינה, פשרה מוסרית חמורה, עם עקרון הצדק, שתבע השבת מלחמה שערה נגד התוקף.

מדינת ישראל הייתה להבטחה שהופרה.

ההטעיה האידיאולוגית הנוצרית, אשר ניסתה לפני אלפיים שנה להציג עצמה כממלאת אחר עקרונות היהדות, קרמה עור וגידים במחצית השניה של המאה העשרים, וקמה לתחייה בדמות ההנהגה הסוציאליסטית של מדינת ישראל, אשר הציגה את עצמה כממשיכת המסורת היהודית וכשלה כשלון מקיף.

בגלל אי זיהוי הערך המיוחד והחשיבות הרציונלית שנודעו לרעיונות המסורתיים היהודיים, פוצלה החברה ישראלית עוד בשחר קיומה, על ידי כוחות פוליטיים פנימיים, שמדיניותם מקבילה לכוחות בחברה הנוצרית: ה"יונים" (שואפי השלום), וה"נצים" (התומכים במלחמה). הפיצול הזה היה ליסודו של פיצול אישיות ישראלי מיוחד, והוביל את התרבות הישראלית כולה למצב החברה המפוקפקת של מיוסרי המצפון במערב.

הפיצול הזה הוחרף עוד יותר בשל המדינות הפנימית של דיכוי חופש היחיד בישראל על ידי המשטר הסוציאליסטי, שברוח האפלטוניות-נצרות בזז את היצרן הישראלי היחידאי לטובת מנגנוני שליטה מנופחים. כך נוצר גם פער חברתי-כלכלי קשה, והוא הועצם על ידי אי הבנה אידיאולוגית-אינטואיטיבית שנתגלע לגבי דרך ניהול המלחמות בין עדות המערב ובין עדות המזרח; בזמן שבו נקבעה מדיניות המלחמה בעיקר על ידי הראשונות, שלא הכירו את האיסלם והמנטליות שלו, היו בני עדות המזרח, אשר הכירו אותו מקרוב לאחר דורות של שהיה במחיצתו מודעות ללוחמניות המובנית שלו, צאך בניהן לא היו בעלי יכולת קבלת החלטות בריאליה המדינית הישראלית, וכך הוחמצה ההזדמנות לפעול באמצעות ידע אותנטי מה שהביא לפער פנימי חמור עוד יותר. למעשה, בכך הוחמצה הפעלת אפשרות ההכרעה הישראלית כנגד האוייב המוסלמי. במקומו נבחרה אפשרות הסכם השלום בעל האופי הערכי הנוצרי – ובכך, בין היתר, הפכה מדינת ישראל מאומה יהודית מאוחדת, הלוחמת על ערכיה היהודיים, ל"סיר-לחץ" של עימותים פוליטיים מכוערים, בין מיליוני יהודים, שיותר משהם חשים שיתוף הם חיים בפירוד.

על כך יש להוסיף את העימות הפנימי בין שומרי המצוות, הקרובים, טבעית, לתפישה היהודית המצדיקה מוסרית את הפעלת אפשרות ההכרעה, לבין אלה מבין הישראלים המקורבים לתפישה המוסרית הנוצרית-פציפיסטית, המנוגדת לרוח היהדות.

כך, בתהליך עימות פנימי בין רעיונות שיסודם בדתות הלא-יהודיות, הפכה ישראל מחברה מאוחדת לחברה מפוצלת, שמקום רב בה למרירות ולשנאה מעמדית, עדתית ואידיאולוגית. בדור אחד עבורו היהודים ממלחמה בצוררים שמחוץ, למלחמת אזרחים פנימית. כך קרה שהדימוי של המלחמות החיצוניות, נקבע בשל מלחמות שמהלכיהן נובעים מצרכים ומשיקולים פוליטיים פנימיים, ולא מצורך מלחמתי אובייקטיבי 13.

***

13 אובייקטיבי = מציאותי.

כמו ביחס בין חובשי הכיפות למיניהם לבין הקרויים "חילוניים", גם בני עדות המזרח ובני עדות המערב בולמים אלה את אלה, במקום להחליף ערכים ולערוך שילובים של ניסיון וידע שנצברו בגלויות השונות. בחינה מחודשת של הרעיונות היהודיים, מעורטלים מן העיוותים הנוצריים והמוסלמיים, הייתה מאפשרת ליהדות הישראלית לפתח דגם משוכלל וקשיח יותר מבחינה מוסרית, של ערכי היהדות, אשר יכול להוות מענה לכל סוג של פשיעה מלחמתית.

10. החמצת מלחמת ששת הימים

כל הדברים שנאמרו לעיל הביאו לכך שישראל מצאה עצמה נקרעת, אידיאולוגית, בין המוסר הנוצרי שדובריו הם ה"יונים" הפוליטיות, ובין המוסר הקולקטיביסטי שבמציאות הפוליטית הישראלית דובריו הם ה"נצים" הפוליטיים. בשני המקרים, המוסר היהודי נזנח, עד כדי השמטת את הקרקע מתחת ללגיטימיות כלשהי לאפשרות הכרעה ישראלית חלקית או מלאה.

המוסר הנוצרי שימש בידי ההנהגה הסוציאליסטית ככלי מלחמה לנגח בו את האופוזיציה ולהציג את אנשיה כברברים, החל ממלחמת השחרור. כתוצאה מהאשמות של ההנהגה את האופוזיציה במעשי טבח ובאלימות רצחנית, יצא לאופוזיציה שם רע בעיני ה"יונים" ושם טוב בעיני ה"נצים". אך האשמה זו פעלה כבומרנג שלא אפשר ל"יונים" (או ל"נצים") להפעיל אפשרויות הכרעה, גם כשהדבר נראה להם מוצדק, מחשש לבעיות שיתעוררו בדעת הקהל הישראלית והעולמית, ולנקיפות מצפון מוסריות.

על כן נקטה ההנהגה מדיניות של הסתרה של כל פעילות צבאית שהיתה עלולה להתפרש פוליטית כ"נצית", והסתבכה באורח תדיר ב"חשיפות" שערורייתיות, שטרפדו את תפקודו הרציף של צה"ל.

כמו בעולם המערבי כולו, הוקהה לאט לאט עוקצו של צה"ל, וככל שגברה עוצמתו הטכנולוגית, ולכן גם העוצמה הגלומה באפשרויות ההכרעה שלו, ירדה אפשרות יישומה המעשי. ביחס ישר לתהליך זה גברה גם התעמולה המטיפה להגיע לשלום בכל מחיר, והלחץ הפוליטי החיצוני למצוא פתרון של שלום לסכסוך. באורח האופייני למצב העניינים הזה, לא הפעילה מדינת ישראל את אפשרויותיה הצבאיות עד תומן, ומחדל זה הגביר את ביטחונן העצמי של מדינות ערב, שראו בכך חולשה ישראלית, עד שהחליטו לתקוף אותה במשולב. זה קרה בשנת 1967.

טרגדיית אי ההפעלה של אפשרות ההכרעה הישראלית הגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים, אך גם הרבה לפני כן היא כבר הפילה חללים, בדמות של עימותים חריפים על מדיניות ההחלטות צבאיות בתוך צה"ל. לפי מפתח המוסר הנוצרי, היו המפקדים שתמכו בהכרעות מקיפות ומוחצות בשדה הקרב במיעוט, או, לפחות, בעמדת נחיתות, מבחינת שיבוצם לתפקידים בכירים, לאחר מכן.

זה ברור שגישה זו פעלה, מאוחר יותר, כבומרנג, שהביא את מערכת הבטחון הישראלית להאטת תהליכי החלטה וביצוע צבאיים.

ההנהגה הישראלית הביאה את מדינת ישראל להסתבכות בחוזים, הסכמים והבטחות עם כוחות מדיניים לא מוסריים הפועלים בזירה העולמית. כתוצאה מכך הפסידה המדינה, שממשלתה חששה למעמדה בעיני האומות, את חופש הפעולה היקר, את עצמאותה המבצעית ושילמה עליו בכבילות מדינית למחויבויות לא מוסריות.

מלחמת ששת הימים יכולה היתה להיות גולת הכותרת של הצדק, וסיפור תהילה של עם קטן המתגונן, בדרך הטובה ביותר, מפני שלוש מדינות גדולות ותוקפניות, במלחמה יזומה המבוססת על העיקרון העברי העתיק, האצור במשפט: "הבא להרגך השכם להרגו". הזדמנות פז זו הוחמצה, בגלל הפיצול האידיאולוגי הפנימי שהביא להרג מיותר בשדה הקרב, ולאי מיצויים המוסרי של פעולות הלחימה.

הדבר קרה כשהתקבלו החלטות פוליטיות שהתבססו על מפתח מוסר נוצרי, שהתערבבו בשיקולים פוליטיים של מדיניות חוץ, ושפגעו בשיקולי קרב טאקטיים. שיקולים אלה שקבעו, לפי המפתח האפלטוני-נוצרי, שיש עדיפות לחברה על פני היחיד וכי מעמדה של ישראל בעיני האומות ה"תרבותיות" חשוב יותר מפתרון צבאי אובייקטיבי אופטימלי, הביאו לקטל מיותר במלחמה גופא, ולשלושים שנות מלחמה מתמשכת.

בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשהיה כבר ברור כי הניצחון הוא לישראלים, הפעילו הערבים, באמצעות מועצת הביטחון, לחץ פוליטי כבד כדי להגיע להפסקת אש, המצב, שבו תובעים המוסלמים צדק נוצרי היה אנטי-מוסרי במפגיע אך ישראל נכנעה לו וצייתה לו. בעשותה כן, צייתה ישראל למוסר הנוצרי וסייעה לתוקפים בעת חולשתם, וזאת על אף שהמוסר הנכון, המוסר היהודי (ראה דוד) חייב את חיסולם דווקא בעת התמוטטותם, כדי להענישם ולמנוע התקפה בעתיד גם יחד.

מוסרית, היה על ישראל לדלוק אחרי חילות אויביה עך בסיסיהם, ולהשמידם; להעמיד לדין את מנהיגיהן הפושעים של המדינות המתקיפות. להנחית על מדינות אלה מהלומות צבאיות עד שיגיעו להצהרת כניעה צבאית, שהיתה נותנת בידי ישראל שליטה כוללת ואפשרות להנחיל חופש, צדק וקידמה לאזור כולו. מעשית, נראה כי הדבר היה אפשרי אך איש לא יידע לעולם עד כמה היה כך.

אידיאולוגית, לא עמדו מנהיגיה של מדינת ישראל והוגי הדעות שלה, על משמעות קיומה של מדינת ישראל כמדינה המוסרית ביותר באזור והחמיצו בכך הזדמנות היסטורית גדולה.

אין ספק שאם היו מנהיגי המדינה מודעים למפתח המוסר היהודי הנוגע למלחמה, ולהבדל העקרוני בינו לבין המוסר הנוצרי, שע"פיו פעלו, היה המצב שונה – אך תפישתם, שהיתה סוציאליסטית (ולפיכך "יונית") עמדה להם לרועץ והכשילה אותם; כמי שאפשרות ההכרעה המלאה, ה"דוידית", לא היתה באמתחתם הפסיכולוגית, הם סברו, כנראה, שככל שגדול יותר נצחונו של היהודי, יקטן יותר הסיכוי שלו לעשות שלום עם אויביו.

אך בכך שלא מיצו את הדין עם התוקפים, בכך שהניחו ליוזמי התוקפנות נגדם לחזור בשלום אל ארמונות העריצים המפוארים שלהם, ולתכנן משם את המתקפה הבאה, פיחתו מנהיגי מדינת ישראל את מעמדה המוסרי של המדינה, והזמינו את מלחמת ההתשה, את עליית פעילות ארגוני המחבלים, את התעצמות השחיתות הפנימית הישראלית בשטחי ישראל השלמה ואת החרפת האיום על בטחונה של ישראל.

הויתור על אפשרות ההכרעה, אשר התחיל במלחמת ששת-הימים, הפך למפולת ויתורי הכרעה אשר בא לידי ביטוי, מאוחר יותר, בהסכם הסיום של מלחמת יום הכיפורים, בנסיגה מלבנון ועוד.

נטישת אפשרות ההכרעה ממלחמת יום הכיפורים ואילך משמעה, נטישה סופית של רעיון הצדק לטובת תועלתנות פוליטית מהסוג הבזוי ביותר: תועלתנות של שקיטה על השמרים, כדי להרוויח זמן של שביתת-נשק: עוד שנה, חודש, יום... נטישה זו הופכת את ישראל לאומה שאין צידוק מוסרי לקיומה באיזור או בכלל, מכיוון שאין היא מאוחדת סביב רעיון צודק אלא רק סביב החזקה בשרידות פיסית זמנית, נגד אוכלי אדם.

כתוצאה מפחת-ערך רעיוני זה גברה, בין היתר, נטישת ה"חומר" האנושי האיכותי את הארץ, וגם הסלידה של אזרחי ישראל מהפוליטיקאים שלה. כפי שראינו לעיל. חברה שבה אין ערך גבוה למלחמה מוסרית למען הצדק, מחלישה את כוח העמידה של חייליה שלה וכך נוצרת הידרדרות מוסרית גם בתוך הצבא.

11. שלום לא שלום

הסכם השלום עם מצרים היה לתוצאה הלוגית ההכרחית של גישת שפלות הרוח והכניעה, שהתעטפה באדרת של שאיפה לשלום. שטחים גדולים של אדמה מיושבת ומעובדת, שעוקלו מן התוקפן בזכות, הושבו לבוזז, עקב פעולת מלחמה שהפעילה ממשלת ישראל כנגד אזרחיה שלה. מנהיגי ישראל שיתפו פעולה עם הבוזזים, ובכך הפכו הם לבוזזים בפועל, ונישלו אזרחים יהודים מאדמה שהיא שלהם בזכות.

במסגרת הסכם השלום המביש שערכה מדינת ישראל עם הדיקטטורה המצרית, זכתה מצרים להפקיע לטובתה את השטחים, שכבר מזמן לא היו שייכים לה ואשר מעולם לא היתה לה חזקה מוסרית עליהם14. כמו כן זכתה מצרים התוקפנית בפרסים על פתיחתה במלחמת יום הכיפורים, ועל גרימתה למותם של אלפי חיילים, בגלל התירוץ של הכבוד האבוד של האומה המצרית.

הגישה המצרית הוכרה כלגיטימית על ידי מדינות המערב וישראל כאחד וזו היתה פשיטת הרגל המוסרית הישראלית הגדולה ביותר. מבחינת המוסר הנוצרי, מימשה מצרים במלחמת יום הכיפורים את זכות הנפגע, וניסתה להשיב את שנלקח ממנה על ידי ישראל, הן בכבוד והן בשטח. במקום להשיב מלחמה שערה ולהתריע על אי המוסריות של מעשה התקפה נפשע זה, "התקפלה" מדינת ישראל לתוך פרגמטיזם, והעדיפה להקריב את המוסר כדי לקבל שלום לא מוסרי. כצפוי, לא זכתה ישראל בשלום אלא במלחמה קרה, וכמו בכל שיתוף פעולה שבין טובים לרעים רק הרעים הרוויחו מן העניין.

החלום הנוצרי-ישראלי של הוגי הדיעות ה"יוניים", כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" כלומר: שמתוך כך שהמצרים יפגשו את הישראלים בארצם, יתפתחו המסחר ושיתוף הפעולה ולשלום יהיה תוכן מוצק יותר הוא חלום באספמיה. ישראל איננה רואה מצרים מבקרים בה, וקל וחומר שהמצרים אינם עושים עסקים עם ישראל. הסכמי סחר מצומצמים בחסות ממשלות הם קולקטיביזם ריכוזי בפועל – וסיוע מעשי לדיקטטורה המצרית.

דבר כמו מפגש מסחרי בין ישראלי למצרי יכול היה, אולי, לקרות בין אזרחי גרמניה לאזרחי צרפת, אשר מוסריותם ומסגרות שלטונם דומים אלה לאלה אך הוא לא יקרה בין אזרחי מדינה חופשית (ביחס) לבין צמיתים נחשלים של דיקטטורה ברברית.

________________

14 לדיקטטורה לא יכולה להיות חזקה מוסרית על שטח מעובד כלשהו, מכיוון שמדובר בצורה של פשע כפייתי של הפקעה, בביזה של מי שעיבד את הקרקע. קל וחומר אם מדובר בשטח שאינו מעובד כפי שהיה רובו של חצי האי סיני.

וכך קרה שלא רק שהסכם השלום עם מצרים לא הביא שלום, וגזל הרבה מאלפי ישראלים הוא גם הביא לסכנה של מלחמת הפתעה חמורה מצד הערבים, ומצרים בפרט - אשר אין לדעת מתי תצא לפועל. מנקודת המבט של המוסר המוסלמיערבי, הרי אם תתקוף מחר מצרים את ישראל היא תזכה לתשבחות מן העולם המוסלמי כולו, על הטאקטיקה המזהירה שלה, של תכנון התקפה במסגרת של הסכם שלום מזויף. מנקודת מבט מוסרית-נוצרית-מערבית. תיתפש התקפה כזו כניסיון נוסף של הערבים להשיב לעצמם את השטחים ש"נגזלו" על ידי ישראל, לאחר שמוצו ניסיונותיהם להגיע להסכם במסגרת דיוני שלום שכשלו או הוכשלו ותביא ללחץ פוליטי גדול עוד יותר של הקהילייה האירופית על מדינת ישראל, לויתורים ולפשרות.

למתבונן במפת האיזור ברור, כי מדינות ערב אינן חפצות בשטחים שנכבשו לצורך מעשי בריא כלשהו, אלא בשליטה לצורך שליטה, שמשמעה שוד, רצח וביזה לתקופה ארוכה ככל האפשר, ושל עושר רב ככל האפשר.

יש להעיר כאן, כי קריאת העקרונות שעליהם מיוסדות מדינות ערב מבהירה כי שום הסכם לא יספק שום אומה ערבית. למדינות האיסלם צורך פסיכולוגי-מוסרי במלחמה עם גורמים חיצוניים כלשהם בכלל, ועם הכופרים למיניהם, בפרט. זאת, מסיבות פנימיות בעיקר. הם ימשיכו לנסות לממש צורך זה תדירות, עד אשר יוכו מכה ניצחת, או עד אשר תעבור האידיאולוגיה המוסלמית מן העולם.

בתנאים אלה, העיוורון מרצון של הישראלים, המסרבים לראות את תאוות המלחמה הערבית-מוסלמית, המתלקחת עם כל בעירה מקומית קטנה, הוא הרה גורל ולא כולו מקורו בתמימות. נטישתה של ישראל את אפשרות ההכרעה היא החותמת הסופית הממחישה את ההתדרדרות המוסרית של החברה הישראלית. מכיוון שאפשרות ההכרעה היא דרך הפעולה המוסרית היחידה בהתמודדות עם פושעים (ומדינות עריצות תוקפניות הן בגדר פושעים), הנטישה שלה כמוה כהודאת היחיד המוסרי שאין הוא מתכוון למצות את הדין עם הפושע, וזו כמוה כויתור על חיים מוסריים וכהודאת פשרה התומכת באי-מוסרי.

***

בימים שבהם נכתבות המלים האלה, נערך משא ומתן לשלום עם סוריה. מדינה צמאת דמים זו, אשר במשך עשרות שנים מזינה את בניה בשנאת ישראל טהורה, ללא בסיס עובדתי ו/או הצדקה מוסרית, נשלטת בידי עריץ שאחראי להקזת דמם של ישראלים רבים, חפים מפשע. משא ומתן עם אדם הזה הוא משא ומתן של כניעה. כל הסכם שלום עמו יהיה צורה של כניעה, מוסרית ומעשית, לעקרונות רוחניים שליליים ולמדינה בוזזת ומסוכנת, חומרית.

אחד מסימניה של המוסריות המתדרדרת הוא שבעשרות שנים האחרונות שיתפה ישראל פעולה, אם מתוך הסכמה שבשתיקה ואם מתוך פעולה ישירה, עם צוררים ופושעים שאינם נופלים בהיקף פשעיהם מהיטלר ומסטאלין. עקרונית, הדין שמוצה עם צוררים ומנהיגי אומה במשפטי נירנברג צריך להיות ממוצה בכל אתר ואתר, על מנת לבער את הרע מקרב הארץ.

אין שום סיבה טכנית ששירותיה המיוחדים והיעילים של מדינת ישראל, אשר בשנות החמישים תכננו וביצעו את הבאתו לישראל ואת העמדתו לדין של אדולף אייכמן, לא יוכלו לבצע לפחות התנקשות בחייו של רב-טבחים שהורה לתלות את אלי כהן בחוצות דמשק. אך הרבה יותר חמור מזה, אולי, הוא המעשה הפחדני והנבזה שאיפשר ליאסר ערפאת לצאת חופשי ממצור ביירות. וזה, בזמן שעדיין כלואים בגיטאות ארצות האיסלם ובבתי הכלא של מדינותיהם יהודים רבים.

כשאין מאשימים עוד את האחראים, נידון העם כולו לסבול וזה נכון לא רק לגבי עם ישראל, אלא גם לגבי פשוטי העם שבארצות ערב. הישראלי, המצרי, הירדני, הסורי כל אלה עתידים לסבול בשל עלייה מתמדת באי-המוסריות במזרח התיכון. מוסרית, ישראל תיחשב לאחראית העיקרית לכך , מכיוון שהיו זו שיכולה היתה, ועדיין היא יכולה, ליישם את אופציית ההכרעה והיא זו אשר מוותרת עליה, יום יום ושעה שעה.

מוסרית, יש לישראל זכות מלאה להנחית, ברגע ובזמן הנראים לה, מכת מוות על כל מנהיג פושע כדוגמת אסד או סדאם חוסיין, שפשעיו נותרו ללא תגובה עד היום; חופשית בין שכנותיה המשועבדות והמשעבדות, וכמדינה ששכנותיה מצהירות על איבתן כלפיה השכם והערב, אין על ישראל לחכות שאויביה יפתחו במלחמה, ורק אחר כך להשיב להם מלחמה, כיאה לנוצרית טובה. היום, יש בידי ישראל הזכות לתקוף ראשונה, ויש בידה הכוח לעשות זאת ביעילות, ללא נפגעים רבים ועל יסוד קריאה למתנדבים, כפי שעשה אברהם אבינו.

***

" ויאמר ה' אל משה כתב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"

(שמות יז יד)

12. הערכה וסיכום

התשלום ששילמה ישראל במלחמת יום הכיפורים היה רק התחלתו של תהליך ויתורים ארוך ומכאיב, אשר בו הוקרבו בזה אחר זה ערכים חשובים, וכך דולדל חוסנה המוסרי של החברה הישראלית.

בשנותיה הראשונות של המדינה עמד העם איתן ותמך בפעולות המלחמה היזומות של ההנהגה, במקומות ובזמנים שהן בוצעו. עד למלחמת ששת הימים היו העימותים מחוץ מביאים לאחדות מבית, אך בשנות השבעים הלך והתרחב הפער האידיאולוגי הפנימי עד שלא איפשר עוד אחדות בשאלות היסוד, הנוגעות למלחמה ולסכסוך הישראלי-ערבי.

בשנות השמונים והתשעים הביאו חילוקי הדעות החמורים להחלשה של עמדות הממשלה, ולחוסר שיתוף פעולה מתגבר והולך בין חלקי החברה הישראלית. נוסף לכך, התגבר לחצה של דעת הקהל בעולם על מדינת ישראל, שתסכים לויתורים טריטוריאליים לטובתה של מדינה פלשתינאית, ונפתחה התקוממות עממית בשטחים המוחזקים על ידי ישראל על ידי ישראל מאז 1967, נגד השלטון הישראלי בהם.

על אף שכל הגורים הללו הם מתקפה, ברמות שונות, של ארצות ערב, המנהלות מזה למעלה מארבעים שנה מלחמה לא מוסרית נגד מדינת ישראל, לא בחרה הנהגת מדינת ישראל באפשרות הכרעה מוסרית מתבקשת ולא יצאה לחיסולו הפיסי של האיום הפיסי עליה. מדינאי ישראל, המנסים להרוויח זמן ולפשר בין צרכיה הבטחוניים של המדינה ובין השקפת עמי אירופה, מקרבים במהירות את ישראל אל עבר פתחה של שואה.

הסיבה העיקרית לכך שעיני כל בעולם נשואות של הסכסוך הישראלי-ערבי היא, שזוהי נקודה מוגדלת של העימות העולמי, שבין הגושים הגדולים. העימות בין ישראל לערבים כמוהו כעימות בין העולם החופשי ובין הגוש הקומוניסטי ומדינות העולם השלישי זהו עימות בין מדינה יצרנית למדינות בוזזות. האיום הערבי על ישראל הוא ניסיון לשוד, שמביא עמו רצח וכידוע ממקרים דומים בעבר הבוזז לא יסתפק רק בכך.

סקרנותם של רבים בעולם, והמעורבות של המעצמות בסכסוך הזה מיוסדות על השאלה: מהן תשובותיה של ישראל לבעיה הזאת? אם תמצא ישראל תשובה נכונה, היא תציל את העולם.

בעיית העימות הפוליטי, הנראית מסובכת לעתים, איננה כזו. היא איננה בעיה טכנית בעיקרה, שהרי ברור למי יש טכניקה טובה יותר. היא איננה בעיה של כוח שרירים, עניין זה ניתן לברר ולפתור מיד. הבעיה היא מוסרית, שאלה של זכויות. בעקרון, זוהי הבעיה של כל יחיד , אשר בוזז מאיים על רכושו, ואשר רוצח מאיים על חייו.

העימות בין מדינת ישראל למדינות ערב הוא עימות מוסרי שבו מייצגת הנהגת ישראל את תפישת המוסר הנוצרית, ומדינות ערב מייצגות את תפישת המוסר המוסלמית. עמדה אחרונה זו מובנת מאליה למי שצופה בתשדירי הטלויזיה הלאומיים של ארצות ערב, בהם חוברים יחדיו כוהני דת למצעדי כוחות צבאיים, כדי להמחיש מהי תכליתו של האיסלם בעיני מאמיניו. פחות מובנת מאליה היא החזקתם של מנהיגי ישראל במוסר נוצרי, אך היא מסוכנת ביותר לשלום מדינת ישאל ולעתיד העולם.

הנצרות סיפקה תשובה רכה ומנותקת מדי לבעיה שלעיל. לאיסלם תשובה קשה והרסנית, הלוקחת לאבדון את הוגי הבעיה ופותריה גם יחד. התשובה הנכונה היחידה היא התשובה היהודית: האפשרות המוסרית היחידה להגנה על ערכים היא מלחמה מוסרית, מלחמה צודקת: הביטוי של מלחמה צודקת בסכסוך העולמי בכלל, ובסכסוך הישראלי-ערבי בפרט, הוא נקיטת אפשרות ההכרעה של הצודקים, נגד הפושעים. אם מדינת ישראל טוענת לזכות קיום כמדינה יהודית, אז מה שעליה ליישם הוא את אפשרות ההכרעה המוסרית היהודית.

נתונים נוספים