בין אטלס לאלוהים

 

בין אטלס לאלוהים

על מלחמה שעוד לא תמה

המלחמה בין היהודים ליוונים, אשר התרחשה לפני למעלה מאלפיים שנה, נסתיימה אמנם אך המאבק בין שתי התרבויות עדיין לא תם. למעשה, מאבק זה נמשך מאז ועד עתה והוא מתקיים עוד היום במלוא עוזו; אל מול ערכי היהדות, ששמרו על צורתם ותכנם ושמרו על קיומו של העם היהודי לאורך ההסטוריה, שינו ערכיה של האמונה האלילית היוונית צורה במשך הדורות אך תכנם נשמר כשהיה. כך, תוך שהם עוברים ממיתולוגיה דרך פולחן דתי לפילוסופיה וחוזר חלילה, המשיכו יוונים ומתייוונים את מלחמתם נגד ערכיה העקרוניים של היהדות.

מבחינה פילוסופית משקפים סיפורי הדתות על מקורות העולם והאדם את עקרונות היסוד המטפיסיים שבהם מחזיקות התרבויות האנושיות שלהן. בהיותה של המטפיסיקה ענף הפילוסופיה המציג את הנחות היסוד של תפישת העולם מעמשות הדב היא שהמיתוס הדתי מציג את הערכים ואת רעיונות היסוד שעליהם, לפי תפיסתה של תרבות נתונה, מבוסס הקיום כולו; בתחום זה יש ניגוד גדול בין גרסת היהדות לבין גרסת המיתולוגיה היוונית: בזמן שהראשונה מציגה תפיסת מציאות הרמונית ונטולת סתירות מציגה השניה תמונת מציאות חדורה בסתירות ובניגודי ענינים.

במיתולוגיה היוונית, אטלס הוא בנם של הטיטאנים, ענקים שנלחמו נגד אלי האולימפוס. בשל מלחמתו באלים העניש אותו זאוס, ראש האלים, בנשיאת הנטל של כיפת השמיים על כתפיו. ברבות מיצירות האמנות שבהן הוא מתואר כמי שנושא את כדור הארץ על גבו מייצג אטלס את עובדת היהפכו לסמל של נשיאה בסבל ואיפוק. גם גורלו של אחיו של אטלס, פרומתיאוס, שברא את האדם, לא שפר עליו כי גם הוא נענש קשות על ידי זאוס בשל העובדה שגנב את האש מן האלים והעניקה לבני האדם. על מעשהו זה, שעשה בשל רחמיו על האדם, נידון פרומתיאוס לסבל מתמשך וקשה. עם זאת הפך במרוצת ההסטוריה, בשל כך שהמרה את פיו של זאוס, לסמל לחירות ולשחרור.

סיפורם של אטלס ופרומתיאוס מייצג חלק קטן מהמתרחש בפנתיאון האלים היווני, שכן זה מלא בתיאורי סכסוכים ומזימות הקיימים בין אלים, בני אלים ובני אדם. המיתולוגיה היוונית מתארת איך כל אלה נלחמים זה בזה, מרמים זה את זה ופוגעים זה בזה. מבחינה פילוסופית מבטא הדבר מטפיסיקה של ניגוד ענינים, סתירות ורגשות שליליים. דבר זה נמצא גם בהתאמה להסטוריה של התפתחות מדע הפילוסופיה ששרשיו ביוון העתיקה, שכן נראה שהפילוסופים הראשונים ביטאו בתפיסותיהם הפילוסופיות את תמונת העולם האלילית של תרבותם, שבה שולטים זה בצד זה הניגודיות והכפיה.

הרקליטוס, למשל, שחי בערך בשנת 500 לפנה"ס, ראה את זהותו של היקום ככזו של ניגודים וכחלק מגישת יסוד זו החזיק מאוחר יותר גם אפלטון בכך שקיימים במציאות שני עולמות המנוגדים זה לזה. מאוחר יותר, באמצעות הנצרות, הופץ רעיון הניגודיות ברחבי העולם. גם כשהסכימה דת זו עם קיומו של אל אחד היא הציגה אותו כמושל בשני עולמות – ואת העולם שבו חי האדם כנחות לעומת עולמו של האל, מה שמשמעותו המעשית – בדומה לזו שהתקיימה בעולם היווני – שהאדם משולל בחירה בהיותו כפוי על ידי האל. זהו היסוד לתפיסה הדטרמיניסטית שרואה את חיי האדם ככפופים לכוחות חיצוניים השולטים בו.

בהשפעת הפילוסופיה היוונית – ובמיוחד זו של אפלטון – הפכה הדת הנוצרית לנושאת דברה של האלילות; שילוב תחומי ההשפעה הפילוסופית והדתית סייע להגברת כוחה של הנצרות, בשל טיפוח רעיונות היסוד שאימצה זו הישר מהפילוסופיה היוונית, כמו הדטרמיניזם והניגודיות. הניגודיות מתבטאת במטפיסיקה הנוצרית באימוץ רעיון קיומם של שני עולמות והדטרמיניזם באימוץ הנצרות את רעיון היותו של האדם בעולם עבד חסר-בחירה הכפוף לכוחם של גורמים שמעבר לשליטתו.

גם הפילוסופים של העת החדשה הציגו תפיסות מטפיסיות שתאמו, עקרונית, את הגישה האלילית היוונית. בראש אלה היו המשפיעים ביותר קאנט והגל, שקאנט, ברוח אפלטון, קבע אף הוא כי במציאות קיימים שני עולמות - עולם אחד שאותו יכול האדם לתפוס ועולם אחר, הנמצא מעבר להשגתו ואילו הגל – כמו הרקליטוס - החזיק ברעיון זהות הניגודים וראה ברוח זו את ההיסטוריה האנושית. התיאוריות שכבשו את תודעותיהם של בני אדם רבים בדורות האחרונים – כמו הקומוניזם, המרכסיזם והסוציאליזם – התבססו על גישתו של הגל, אשר גרס כי המציאות מלאה בסתירות. כך הגיע לזמננו רעיון הניגודיות ויחד עימו גם הדטרמיניזם.

באמצעות סקירת רצף רעיוני זה ניתן לחשוף את מידת השפעתה של האלילות היוונית על העולם, שכן אף כי בני זמננו אינם מאמינים יותר באלילי העבר, חדרה השפעתה העקרונית של המטפיסיקה היוונית לתודעת תרבותנו. דבר זה נעשה באמצעות תהליך תחייתה המחודשת של הפילוסופיה בעידן החדש, כחלק מתפיסת הרנסנס. בתקופה זו, שכונתה גם תקופת התחיה בשל תחייתם המתחדשת של רעיונות יוון, הועלו מחדש על בימת העולם רעיונות האלילות היוונית, אך לא באמצעות פולחן אלא באמצעות יצירה אמנותית גדולה ורבת-היקף. בכוח היצירה האמנותית הפכו דמויות המיתולוגיה היוונית לחלק טבעי מעולם האמנות והתרבות החדשים של האנושות וגם אליליה קיבלו המחשות רבות במסגרת של שירה, ציור, פיסול, מוסיקה ודרמה אשר חיקו את האידיאל האסתטי הקלאסי היווני.

תחיית המטפיסיקה האלילית של יוון העתיקה בעידן החדש לא הוגבלה רק לאמנות אלא פרצה את גבולותיה והתבטאה גם במסגרות יווניות עתיקות שנוצרו מחדש בימינו כמו המשחקים האולימפיים והמשטר הפוליטי הדמוקרטי. בצד מסגרות פעולה אלה, שבהן שולטת במידה רבה התחרותיות, המבטאת את מלחמת האלים היוונית, חדרה זו לתודעת בני זמננו גם דרך הדלת האחורית שלה – הפסיכולוגיה - וחיזקה בהם את האמונה הטפלה במציאות קיומם של ענינים מנוגדים בין בני אדם.

לכאורה ניתן לראות את הדרך הארוכה ורבת השלבים הזו שעשתה המטפיסיקה היוונית מן העולם העתיק ועד לזמננו כהתפתחות ישרה, אותנטית, מתמידה, אשר לא נתקלה בהתנגדות בשל היותה ביטוי של גישה מציאותית, נכונה ואמיתית – אך דבר זה איננו נכון; למעשה, מדובר ברמאות, כלומר במראית עין המהווה הסוואה הולכת שולל תרבותית מקיפה שהיא, כנראה, הגדולה ביותר בהסטוריה האנושית. בדרכי פעולה שונות ורבות שבהן הופיעה בעולם פילסה לעצמה גישה זו נתיב רצוף כיבושים ודיכוי, אשר חלק גדול ממנו היווה מאמץ רב לטשטש, להעלים ולמחוק את עובדת קיומה של התנגדות כלפיו – ולא מקרי הדבר שמאז יוון העתיקה התמידה ההתנגדות לערכיה דווקא מצד היהדות; מתנגד אחד גדול לאורך כל הדרך, שהמשיך להתקיים על אף כל נסיונותיה לדכאו, להסתירו ולנצחו של האלילות היוונית היה במשך כל ההסטוריה מייצג המטפיסיקה היהודית, האל היהודי: אלוהים.

בניגוד לתפיסה המטפיזית של זהות הניגודים אשר, בעזרתה של הנצרות, "הבריחה" את האלילות הלוחמנית של הפנתיאון היווני מן העולם העתיק עד להווה הרעיוני של ימינו, הציגה המסורת היהודית, מאז היווסדו של עם ישראל, תפיסה מטפיזית מנוגדת לה לחלוטין. גישה זו היא המטפיסיקה היהודית, אשר מבחינה הסטורית לא רק שהקדימה בקיומה את היוונית אלא גם הצליחה להשתמר עד היום. מטפיסיקה זו מציגה מציאות הרמונית אשר בניגוד לאלילות היוונית יש בה אלוהים אחד, המאחד במהותו את כל כוחות העולם.

המיתולוגיה היוונית, המציגה בין ניגודי הענינים שבתוכה, גם ניגוד בין עניני האלים והאדם, מתנגשת עם המגמה היהודית אשר רואה את בריאת האדם והעולם כעולים בקנה אחד עם עניני האל האחד ומגמותיו. בהתאמה לכך קיים ביהדות ניגוד בין תיאור יחסו של אלוהים לגזע האנושי, אשר בניגוד לזה של זאוס, הכועס על פרומתיאוס בשל עזרתו לאדם, מייצג הוא גישה חיובית כלפיו; נושא מסויים זה של הענקת האש לאדם הוא, אולי, הדוגמה הטובה ביותר להמחשת עובדה זו, שכן יש הבדל ניגודי חריף בין הענשת פרומתאוס על ידי זאוס בשל העניקו לאדם את האש לבין קבלתו של האדם את האש מאלוהים לפי המסורת היהודית(*); בזמן שבו רואה זאוס את החזקת האש על ידי האדם, במיוחד בעקבות גניבתה מהאולימפוס, ברוח של כעס וחשש, כפגיעה בריבונות האלים – מעניק, לפי היהדות, אלוהים לאדם את היכולת והידע להצית אש. המשמעות המטפיסית-הרמונית של גישה זו ברורה.

בשדה הפילוסופיה באה הרמוניה אחדותית זו של מושג האלוהים לידי ביטוי בעבודתה של הפילוסופית אין ראנד. זו מצהירה – בניגוד מפורש לתפיסה ההגליאנית – כי אין סתירות במציאות; בנוסף לכך מתנגדת ראנד לגישה הדטרמיניסטית בהצביעה על קיומה של בחירה חופשית בבעלות האדם. בכך היא מציגה מטפיסיקה של אחדות ושלמות, התומכת בצד היהודי של העימות הערכי ההסטורי(**). ראנד, שהיתה גם סופרת, הנציחה את עמדתה המוסרית המנוגדת למוסריות האלילות היוונית בעבודתה "התנערותו של אטלס", שבה השתמשה בדמותו של אטלס כדי לבטא את תפיסתה המוסרית-פוליטית לגבי המתרחש בעולם.

ראנד, שהיתה בעלת השכלה תרבותית מערבית, הכירה את דמויות המיתולוגיה היוונית ושלטה בשפת הסימול הערכי שהם מבטאים; דמותו של אטלס היתה בעיניה סמל לאדם היצרן המרשה להענישו בדרך לא צודקת תוך ניצול יכולת הפעולה שלו נגדו. ביצירה ששמה מיוחס לאטלס מתארת היא את מרידתם של יצרני העולם נגד מפתח הערכים הבלתי מוסרי שמאפשר את ניצולם בעולם של היום, תוך כדי קריאת תגר כנגד אי המוסריות שקיימת במצבו של אטלס. בכך הציגה ראנד עמדה פילוסופית-מוסרית המתנגדת למטפיסיקה האלילית וסגרה, מבלי משים, מעגל שבו השיבה את המטפיסיקה היהודית לעולם.

כאמור לעיל, מבטאים סיפורי המיתולוגיה של אטלס ושל פרומתיאוס, אשר פעלו נגד האלים ובעד האדם ונענשו על כך, ניגודי ענינים בין האלים לאדם. תפיסת היהדות, הרואה את האל והאדם כמתאימים זה לזה בתכונותיהם ומשלימים זה את זה בפעולותיהם, מנוגדת לגישה היוונית אך אין היא משוללת ריאליזם; האדם, מבחינתה, אינו תמיד צודק ביחסו כלפי האל. אך מאידך, דווקא בשל היות האדם, לפי היהדות, בעל חופש בחירה ויכולת גדולה, הוא זה שעליו מוטלת המשימה להתאים את עצמו, מכוח בחירתו החופשית, לנדרש ממנו על ידי האל האחד, שמבחינה פילוסופית ניתן לראותו גם כביטוי של חוקי הטבע והמציאות. בבחירה בין אטלס לאלוהים יוכרע גם העימות בין היוונות ליהדות.

(*) מדרש תנחומא.

(**) אף כי ראנד לא הכירה את היהדות.

נתונים נוספים