בין האדם לאל

בין האדם לאל

חיובו המוסרי של האדם

לפי המסורת היהודית העניק האל לאדם את יכולת הבחירה. קיומה ברשות האדם של יכולת זו הופכת אותו לעצמאי, כלומר למי שקובע באופן עצמאי את מה שיקרה לו בחייו. גישה זו משמעה הכרה בכך ששומה על האדם לזהות באופן יחידאי את האמת והצדק ולבסס עליהם את חייו – ושזיהוי זה אינו יכול להיעשות על ידי שום גורם שנמצא מחוץ לאדם. דבר זה מטיל על האדם היחיד אחריות מוסרית אישית למעשיו, מה שמאפשר לו לראות את השכר ואת העונש שהוא מקבל כתוצאות של בחירותיו.

גם את עצם האמונה באל רואה המסורת היהודית כמה שנתון כולו לאחריותו הבלעדית של האדם, וכפוף לבחירתו המלאה, מבלי שהוא יכול להיכפות עליו על ידי גורם חיצוני. חשיבותו הגדולה של הדבר קיימת בהשלכה שיש לו לגבי האמונה באל, שכן האל – כך ניתן להבין מהמסורת היהודית - מעוניין בכך שאמונתו בו של האדם תנבע מתוכו ולא תהיה כפופה לכפיה חיצונית כלשהי. בהתאמה לכך מקובל ביהדות גם דבר היות ההכרה האנושית כזו שאינה כפופה לשום כפיה חיצונית, ותלויה אך ורק במה שהאדם מחזיק בו אישית.

בנוסף לכך וכחיזוק לנושא זה ניתן למצוא ביהדות הכרה בכך שגם מבחינה עובדתית לא ניתן לכפות אמונה, שכן זו נובעת ישירות מרצונו החופשי של היחיד. בהקשר זה כדאי לציין ויכוח שהתקיים בין גדולי ישראל לגבי הראשונה בעשרת הדברות – אנכי ה' אלוהיך. הויכוח נסב על השאלה באם דברה זו היא בגדר מצווה או הצהרה עובדתית שמשמשת כתשתית לאמונה. הבעייתיות שבעמדה הראשונה נובעת בדיוק מסימן השאלה הקיים לגבי האפשרות שניתן לצוות על האמונה ולכן נשאלת השאלה באם דברה זו מייצגת חלק ממכלול המצוות שמטיל האל על עם ישראל.

בהקשר זה, רבים הם גדולי ישראל, אשר על יסוד תפיסתם את האדם כיצור חופשי תבוני, שללו את האפשרות שניתן לכפות את אמונתו של האדם. למשל: ר' יהודה הגאון (בבל 764) גורס (לדברי הרמב"ן) שתרי"ג המצוות שקיבלו עם ישראל לעשות (מצוות עשה) או להימנע מלעשות (מצוות לא תעשה) אינן כוללות מצוות אמונה במציאות האל כי לפי דבריו "האמונה במציאותו ית' שהודיענו באותות ומופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות, לא ימנה בחשבון" – כלומר: את האמונה באל, בשל היותה מקור כל המצוות, קיבל עליו העם באמצעות עדויות מוחשיות, אובייקטיביות, שבאמצעותן הציג האל את עצמו לפני עם ישראל עוד לפני מעמד הר סיני. הדגשה חשובה המשלימה טענה זו נמסרה על ידי הר' חסדאי קרקש (נפטר 1412) שציין כי "האמונה במציאות האל היא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם", כשהוא משלים דבר זה באמרו שהאמונה האנושית נמצאת מחוץ לטווח הישגו של ציווי כלשהו.

במובן זה הופכת הדברה הראשונה להצהרה שיש בה משום הצבעה על עובדה שהיתה ידועה לבני ישראל, ונדרשה כדי להשתמש בה כבסיס לפיתוח הגיוני של ההשלכות הנובעות ממנה, כלומר לבסס עליה הנחיות והוראות שונות שלפיהן אמור היהודי לחיות. חיזוק לגישה זו מביא הרמב"ן המצטט את מדרש מכילתא (פ' יתרו, מסכת בחודש, פרשה ו) שבו מופיע המשל הבא: "משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו, גזור עליהם גזירות. אמר להם: כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם. שאם מלכותי לא יקבלו, גזירותי לא יקבלו!' במלים אחרות, תובע השכל האנושי סדר קבלה מסויים של התייחסות לדברי האל, שבו מקדימה ההכרה בקיומו של האל והאמונה בו את קבלתן של מצוותיו. לפיכך, אומר הרמב"ן, "אמר הקב"ה לישראל 'אנכי ה' אלוהיך', אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו, כן. [אמר להם] וכשם שקבלתם מלכותי, קבלו גזירותי".

לפיכך גם נאמר על ידי המכילתא [ולדעת "הלכות גדולות" ו"אור ה'"] ש "...אין בפסוק זה (הדברה הראשונה) לשון ציווי לעשות משהו או להאמין משהו; אלא הודעת דברים." אך ההבדל החשוב שקיים בין הצגתו העצמית של האל לפני עם ישראל לבין התגלותו לפני משה לפני שיצאו בני ישראל ממצרים היא בכך שבאותו מפגש ראשון הקב"ה מתגלה למשה במלים "אָנכִי אֱלהֵי אָבִיךָ אֱלהֵי אַבְרָהָם אֱלהֵי יִצְחָק וֵאלהֵי יַעֲקב" ואילו לפני בני ישראל הוא מצהיר גם על כך שהוציא אותם ממצרים, שכן אליהם הוא מדבר לאחר שדבר זה בוצע.

הסיבה לכך היא כפולה והרת משמעות: א. בשני המקרים, מכוון ה' את הצגת עצמו לרמת הכרתו של מי שלפניו הוא מתגלה ומתאר את עצמו בהתאם להיכרותו של זה; בזמן שבמקרה של משה יכול היה הקב"ה להציג את עצמו רק מתוך התייחסות לאבותיו של משה ולשם המחשה נוספת נזקק הוא גם לעשיית פעולות שישמשו כהדגמה ליכולותיו – כפי שהוא מבצע לפניו בעת התגלותו - הרי שבהתגלות על הר סיני, שבה הוא פונה אל בני ישראל, הוא יכול להציג לפניהם את מה שעשה למענם; בהקשר זה מהווה הדיברה הראשונה, הפותחת את הצגת תביעות האל מהם, במה שמבחינתם מהווה איזכור של מה שכבר ידעו; הרי לא רק שכבר חוו מנסיונם האישי את האותות והמופתים הגדולים שעשה אלוהים במצרים ואת בקיעת הים, אלא שהם עומדים נוכחים מול התגלותו החזקה על הר סיני ושומעים את קולו המדבר אליהם.

סיכומם של דברים אלה מעיד על כך שכאשר האל מעוניין שהאדם היהודי ימלא את מצוותיו הוא מתאים את עצמו לאדם הן בכך שהוא פונה אל הבנתו ושכלו תוך איזכורן של עובדות כיסוד לציותו של האדם והן בכך שהוא מסתמך על הסכמתו של האדם כיסוד לכל מעשה ציות, כלומר שהוא רואה את האמונה המהווה יסוד לפעולה ככזו הנתונה לבחירתו של האדם ולא ככזו שניתן לכפותה על האדם.

 

 

נתונים נוספים