בין יצרנות לעושר

בין יצרנות לעושר (*)

על רוח העושר ומוסריותו

העושר החומרי הוא אחת הצורות של העושר הרוחני – שהוא מה שמתרחש כאשר יכול אדם ליישם את ערכיו הרוחניים בחומר, כלומר להביא לידי קיום, באמצעות יצרנותו, שפע שיהיה בעל ערך מסחרי. את מוסריותו של האדם היצרני ניתן לבטא באמירה שאדם טוב הוא גם עשיר. לכך מצטרפת גם המסורת היהודית המספרת על כך שאברהם אבינו, למשל, היה עשיר ביותר. כך, באמצעות דמויות המשלבות מוסריות ועושר, היהדות מכוונת אותנו לחשוב במונחים של יצרנות, והעובדה שבמציאות החברתית של ימינו דבר זה אינו מתבטא בהכרח בעושר כספי מביאה אותנו להבין שהעושר איננו שווה-ערך לעושר כספי.

העושר הוא ביטויה של יצירה, הקיימת ביסודו של כל ערך מלאכותי. לפיכך, כל מצב של קיום עושר אומר בהכרח שיש מי שיצר אותו והביאו לידי קיום. ביסודו של דבר, מושג העושר איננו חומרי אלא רוחני. בשל כך לא זוכה כל יצירה למימוש בחומר ולא כל יוצר גדול, העשיר מבחינה רוחנית, מצליח להביא את עושרו למימוש גם ברמה חומרית. זו הסיבה לכך שאף כי מבחינה אידיאלית קיים יחס ישר בין יצרנות לעושר, הרי שבחברה האנושית הקיימת אין בהכרח זהות כזו בין מושגי היצרנות והעושר. דבר זה מתבטא בכך שיוצרים עלולים להיות במצב של עוני חומרי על אף עושרם הרוחני.

היותו של העושר רוחני, כלומר כזה המתאר את אפשרויות היצירה של רוח האדם, איננה מחייבת שתוצרי העושר יהיו דווקא בידי בני אדם יצרניים או מוסריים. אך הכרח קיום היצרנות ביסודו של העושר אומר שיתכן מצב של אי התאמה בין אדם לעושר המוחזק על ידו; במצב שבו אין המחזיק בעושר אדם יצרני משמעות הדבר היא שהעושר שהגיע לרשותו נוצר על ידי אחרים. מצב כזה הוא ענין של יום יום בחברת בני אדם, שבה מפרנסים בני אדם יצרניים את ילדיהם ואת בני משפחתם, או מעניקים את עושרם לכל מי שמבחינתם ראוי לעושר זה, בהתאם לשיפוטם הערכי.

לעתים קרובות קורה שבני אדם מקבלים לידיהם עושר שלא יצרוהו כתוצאה מירושה, מתנה או תרומה. בהקשר זה, אין בקבלת שכר עבור מילוי תפקיד, אף כי במילוי תפקיד זה קיימת יצירה בכוח, משום הבטחה של יצירה, משום שלא כל עבודה היא יצרנית. מכיוון שלאדם מוסרי חשוב שהעושר שנמצא ברשותו יהיה בעל מעמד מוסרי, חשוב לו להיות בטוח בכך שהעבודה שביצע הועילה. במקרה כזה היה השכר שהגיע לידיו פרי של יצרנותו. במקרים רבים אחרים, כאשר מגיע לידי בני אדם עושר בשל החזקתם במשרה, מעמד או תפקיד שבו לא רק הועילו אלא אף גרמו נזק, אין עושרם מוסרי.

בנוסף לשאלת מידת היצרנות, הקובעת את מוסריותו של העושר ברמה מציאותית, קביעת מוסריות ההחזקה בעושר ברמה החברתית-פוליטית נעשית בהתאם לבחירת היצרן, כלומר לפי מידת החופש הפוליטי שבו הושג; אם הגיע עושר זה לידי המחזיקים בו באופן שכפוף לבחירתו ולרצונו של מי שיצר אותו, מעמדו המוסרי תקף. אך אם מה שנעשה בעושר היה מנוגד לבחירתו של יוצרו הוא לא. למשל: אם המחזיקים בעושר חומרי מוסרים אותו מרצונם לדלים הנזקקים לו, זכאים לו המקבלים אף אם לא יצרוהו. אך אם נכפה מתת זה על היצרן, יהיה מעמדם המוסרי כזה של שותפים לגזל.

(*) בניגוד לדרך שבה מבינים רבים מבני חברתנו את רעיון העושר לא מדובר בשליטה על ערכים אלא ביצירתם.

דבר זה, המוכר לכולנו במקרה הנפוץ של מדינת-הרווחה המודרנית, שבה נלקחים משאבים מידיהם של בעלי קנין בניגוד להסכמתם, בתירוץ של תמיכה בנזקקים, איננו מציב רק את הנזקקים במעמד לא מוסרי, אלא גם כל אזרח המקבל תמיכה כלשהי מן הממשל, כולל פועלים במפעלים בלתי רווחיים, הנהנים מתמיכה ממשלתית – או פקידים בכירים במוסדות פיננסיים, המהווים חלק ממנגנון כפייתי של פיקוח על הכלכלה. העושר החומרי הרב שבו מחזיקים אלה האחרונים – בדומה לזה שנמצא ברשותם של מנהלי מפעלים כושלים – אינו מעיד על יצרנות אלא על הרס.

עם זאת, מכיוון שלא ניתן להתכחש לעובדת קיומו, בחברה האנושית, של עושר רב, מעיד עושר זה על יוצריו. אין ספק, למשל, שספר לא יכול היה לצאת לאור לולא כתבוהו, כפי שמזון לא יכול היה להתקיים ללא התערבותם בהכנתו של יוצרים רבים, החל מהחקלאי שבשדה וכלה במי שהכין את מה שצמח לשימוש. מאידך, בשל הסיבוכים הקיימים בכלכלת זמננו וההתערבות של גורמים כפייתיים כמעט בכל חלק של תהליכי הכלכלה, קשה עד בלתי אפשרי לאתר את המעמד המוסרי של העושר הקיים בחברה, בשל היחס בין מידת החופש והכפיה.

בשל היותה של היצירה פעולה רוחנית ביסודה ובשל הכרחיותה של היצירה לקיום העושר, העושר החומרי אינו מנוגד לעושר רוחני. העושר החומרי מתקיים במיוחד במצב שבו מתבטא העושר הרוחני ביצירת ערכים שניתן להמירם באמצעות מסחר. מבחינה עובדתית ומציאותית, מצב זה תלוי ברמתה התרבותית של החברה הנתונה. הגיוני להניח שאיכות תרבותית גבוהה, המאפשרת ליצרן חופש רב, תאפשר לשאר בני החברה להכיר ולהעריך יצירה טובה, המועילה לחייהם – מה שיעשיר את היצרן.

החברה של היום, הרחוקה מרחק רב מהמצב האידיאלי, היא חברה שבה שורר גזל רב. בחברה כזו יש אנשים רבים שזוכים בעשירות אף שאינם יצרנים. עם זאת, על אף הקושי להבחין בין מידת מוסריותם של בני האדם בחברה ניתן להבחין בעשירים האמיתיים שבה, שבתנאים אחרים היו זוכים לעושר חומרי גדול, גם בעין בלתי מזויינת, וזאת על פי התועלת שהם מביאים לעולם. בכל מקרה, אין מצבו החומרי של אדם, ויהיה זה עשיר או עני, מעיד על עושרו האנושי. לאור זה אין מצב חומרי-כלכלי ירוד מצביע על חוסר יצרנות או על בעיה מוסרית של בעליו – שלא כמו במקרה של כל מי שתומך בגזל. אדם כזה, בין אם הוא נהנה מעושר או לא, הוא שותף לאי מוסריותה של חברת הגזל.

המסורת היהודית גורמת לנו להבין כי בני האדם בחברתנו סובלים קשה עד לאין שיעור מן הגזל, גם במצב שבו הם נמצאים בצד הפרוסה שעליו מרוחה החמאה. דבר זה נובע מהכרת המסורת בכך שהתמיכה בגזל – שפעמים רבות מוצגת כלפי חוץ כפיתוי לעזור לחלשים – מביאה עלינו בעיות ואסונות קשים – ממלחמות ועד למחלות. הדרך להילחם בכך היא באמצעות ההזכרה של העובדה שעם ישראל הוא היחיד הדוגל במוצהר ב"לא תגנוב" וכמובן שגם באמצעות הקפדה על אי סיוע כלשהו לגזל.

במדינת ישראל אין המערכת הפוליטית-כלכלית צודקת; זו מערכת שגזל ביסודה ולכן גם אין להקיש ממנה על מידת הגזל המובנה בכלל השיטה הממשלתית/מדינית הישראלית. אם היתה ישראל צודקת, היא היתה מאפשרת לרבים יותר מאזרחיה לחיות ברווחה ובבטחון גדולים יותר, ואז היו רבים יותר מהם מקבלים יותר עבור יצרנותם. היום מתייחסים בישראל לאדם שיש ברשותו עושר חומרי רב בחשדנות, כי הם מודעים לאפשרות הקיימת להשגת כזה בלי קשר למוסריות או יצרנות. מכיוון שמושג העושר האישי הוא רוחני ומוסרי כאחד, וככזה הוא מעיד על איכותו של יוצרו, שומה עלינו לשאוף למצב שבו יהיה העושר ביטוי לא רק לרוחניות האדם אלא גם למוסריותו וליצרנותו.

נתונים נוספים