גנוב גונבנו

 

גנוב גונבנו

גניבה היא הפגיעה הנפוצה ביותר בזכויות האדם. בעולם של היום לבושה הגניבה באדרת הפוליטית של מדינת הרווחה המודרנית, כאשר היא מוצדקת על ידי הפילוסופיה הסוציאליסטית. מדינת ישראל, אשר נוסדה על העקרון הפוליטי-כלכלי הסוציאליסטי, מהווה לא רק מסגרת של גזל ממוסד, השייך לעולם החופשי (לכאורה), שהגישה הסוציאליסטית שלטת בו, אלא גם סתירה מוצהרת של ערכי היסוד המוצהרים שלה עצמה; דבר זה נובע מכך שהסוציאליזם מיוסד על ערכי היסוד של הנצרות, המכוונים נגד הקנין הפרטי ואילו המוסר היהודי, המובטח על ידי מגילת העצמאות לשלוט ב"מדינת היהודים", רואה את זכות הקנין כזכות יסוד של האדם בכלל ושל היהודי בפרט.

לפיכך ניתן להבין כי המידה שבה אין המדינה מיישמת בפועל את המוסר היהודי היא בדיוק המידה שבה היא פועלת על יסוד הגישה הנוצרית, המבוטאת על ידי הסוציאליזם. בכלל, מנקודת המבט של חטא הגניבה, המקרה של מדינת ישראל הוא חמור במיוחד, שכן הגניבה הרבה שמבוצעת בה על ידי המדינה נגד אזרחיה, איננה מצטמצמת רק לגניבה של רכוש אלא חורגת מגבולה לסוגים נוספים של גניבה, המפורטים על ידי המסורת היהודית לדורותיה. ביסודו של דבר רואה המסורת היהודית את הגניבה כעקרון מוסרי שלילי אשר השלכותיו ויישומיו מקיפים יותר מאשר את מימד החומר ומפליגים הרחק ממנו אל מימד הרוח.

אין צורך להזכיר לקורא את אחת הנודעות בעשרת הדברות, שהם עשרת האיסורים החשובים של המבורת היהודית, "לא תגנוב". דברה זו, הקוראת בשמו של חטא המקובל ככזה בעולם כולו, היא צורה קדומה של ביטוי לאחת מזכויות האדם היסודיות, שהיא זכות הקנין. מושג הגניבה הקיים ב"לא תגנוב" הוא כה יסודי במסורת ובמוסר היהודי, עד שמעבר לאיסור זה ולהלכות רבות נוספות שנוצרו ביחס אליו בהסטוריה של עם ישראל, מופיע הוא גם בציוויים אחרים של תורת ישראל, כמו באיסור על שיעבוד – "...גנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא טז), וגם בביטויים "גניבת דעת" או שווה-הערך שלו, "גניבת לב", שגם אותו ניתן למצוא בתנ"ך - "ו...וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת-לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', ט"ו ו').

למי שחוטא בגניבת דעת שמור מקום מיוחד של גנאי בדברי חכמי ישראל. ענין זה נזכר בתוספתא, שבה ניתן למצוא את הפירוט הבא לגבי גניבה: "שבעה גנבין הן: הראשון שבכולן גונב דעת הבריות... ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות - נקרא גנב" (מסכת בבא קמא פרק ז' משנה ג'). גניבת דעת בהלכה היהודית הוא האיסור להטעות את הזולת ולגרום לו לחשוב באופן מוטעה דבר מסוים. היות גונב הדעת ראשון בין הגנבים קשור, מן הסתם, לכך שגניבת הדעת מהווה את היסוד לרבות מצורות הגניבה כמו, למשל, במקרי הרמאות.

הדברה "לא תחמוד" מהווה גם היא יסוד חשוב, הקשור ל"לא תגנוב", שכן משמעותו המעשית היא שאין לחשוק ולהתאוות לרכוש הזולת. בהקשר זה, יש בפרשנים שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת גם תכנון וחרישת מחשבות הנעשות על ידי אדם לגבי הדרך שבאמצעותה יוכל להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא האיסור החותם את הלוח השני של הדברות, כי הוא זה שקשור לארבע הדיברות - ניאוף, רצח, עדות שקר וגניבה – שהן השלכות יישומיות שלו. וגם מאוחר יותר מוזהר היהודי מפני הגניבה, כי שוב ושוב רואה המסורת מקום לחנך את האדם היהודי לראות עד כמה מסוכן וחמקמק הוא חטא הגניבה.

נתונים נוספים