האויב הקולקטיביסטי

 

האויב הקולקטיביסטי

"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד)

בקביעתה "איש בחטאו יומתו" תרמה היהדות את רעיון האחריות האישית לעולם המשפט המעשי. זה היה הצעד המהותי לקראת מה שבימינו מהווה אבן יסוד של העולם המשפטי המתקדם: האחריות האישית של היחיד האנושי. רעיון זה נובע ישירות מהסכמה מעשית כוללת לגבי העובדה (שגם היא ערך יהודי מובהק) שהאדם היחיד מחזיק בחופש הבחירה ונושא, על כן, באחריות בלעדית על מעשהו. לפיכך, גם אם יש מן האשמה בהשפעות חיצוניות אשר דחפו את היחיד לחטאו, לא ישאו אלה בעונש על מעשה הפושע שלו.

גישה יחידאית (אינדבידואליסטית) זו של אחריות ושל חופש הבחירה של האדם הן בין התרומות המובהקות שבאמצעותן קידמה היהדות את האנושות. אם נוסיף על כך גם את רעיון היסוד המוסרי של שכר ועונש נוכל להבין איך ביססה היהדות תרבות עצמאית המבוססת מחד על שבח ליחיד הטוב – החל מאבות האומה בעבר וכלה בצדיקיה בהווה – ומאידך על הוקעה בלתי מתפשרת של פושעים יחידים.

בתמציתו של דבר, אחד מהיסודות החזקים ביותר של תפיסת הצדק המסורתית היהודית הוא הרעיון של שפיטת כל מעשה חטא בהקשר האינדבידואלי של עושהו, על יסוד אחריות אישית. כפי שמצויין בתורה, "איש בחטאו" יוענש ולא על חטא שחטאו אחרים. כאמור לעיל, הפכה גישה זו בעולם לשם דבר המציין את הדרגה הגבוהה של שיפוט מתקדם, שבגינו אין מאשימים או מענישים אדם בשל מה שעשו בני משפחתו, עירו או עמו, אלא רק בשל מה שעשה הוא.

גישה זו, הרואה את היחיד כעולם מלא, היתה זה מכבר לאחד ממייצגי התרבות המתקדמת בעולם, במיוחד ביחס לחברות מפגרות, אשר, מתוך אי הבנתן את היחיד האנושי, עדיין רואות אותו רק כחלק מגוף חברתי, אשר אינו בעל זכות קיום עצמאית. בעולם החדש, ראיית החברה האנושית כאופן המנוגד לגישה היחידאית, כתלכיד של קבוצות ולא של יחידים, מתבטאת בהופעת הרעיון הקרוי בעולם קולקטיביזם.

בחברה המזהה את היחיד האנושי הבוחר בטוב כמקור היסודי של הטוב, מהווה הקולקטיביזם ביטוי לעיסקת חבילה הכורכת יחדיו בני אדם שונים ללא כל הצדקה. מנקודת המבט של הפילוסופיה הפוליטית, הטלה על אדם יחיד אחריות למעשה של קבוצה משמעה קולקטיביזם. לגישה זו שייכים הגזענות, השופטת אדם לפי מוצאו הגזעי והאנטישמיות, המצדיקה רצח של ילד יהודי בשל מעשה שנעשה על ידי קהילתו. חלק גדול מהשנאה הדתית עשירה בגילויי קולקטיביזם, הגולש לפוליטיקה, במיוחד כאשר זו מבוססת על שנאה דתית קולקטיביסטית; למעשה, כפי שסבלה היהדות רבות מנחת זרועם של הנוצרים, אשר רדפו את היהודים תוך האשמתם בפגיעה במשיחם שחי לפני אלפיים שנה, מוצא את עצמו היהודי אף היום מתמודד עם אויב מוסלמי, הרואה בכל יחיד יהודי שהוא קוטל נצחון על היהדות כולה.

אין צורך בכושר אבחנה מיוחד כדי לתפוש שהלוחם המוסלמי פועל על יסוד קולקטיביסטי, כי הוא אינו מפעיל שיפוט של צדק יחידאי גם כלפי אויביו מבית. מלחמתו של הערבי ביהודים איננה אלא אחת ממלחמותיו הרבות בבני תרבותו הערבים, שכן העולם הערבי בכללו אינו חופשי בגישתו היסודית, הוא נשלט באופן מקומי בכוח הזרוע, הוא זרוע במוקדי סכסוך רבים, שבהם כמעט לכל קבוצה, עם או שבט יש מאבק נגד שכניו. ככלל, ניתן לראות את כל ההשקפה הערבית הפוליטית כביטוי של קולקטיביזם לאומני, שקל לה לראות לא רק את היהודים באשר הם כאויב אלא את העולם המערבי בכלל ככזה.

אך מטעמים איסטרטגיים וטקטיים משתפים הערבים אויבי ישראל פעולה עם בני ברית שמקורם דווקא בעולם המערבי נגד ישראל והיהודים. תפישתם של בני ברית אלה גם היא קולקטיביסטית במובהק, שכן גם אם הם אינם נוצרים אנטישמים, הם רואים את ישראל והיהודים מנקודת המבט של השמאל הסוציאליסטי. מזווית זו נראים מדינת ישראל והעם היהודי כנציגי הקפיטליזם והקולוניאליזם המערבי, ששקולים, במונחי "דת" הסוציאליזם, לשליחי השטן בכבודו ובעצמו. לפיכך מוצאים לנכון רבים מן ההאידיאליסטים הנוצרים-סוציאליסטים להעניק סיוע לפלסטינים, שאותם הם רואים כצד ה"מדוכא" בסכסוך.

חלק חשוב בסיוע שאותו מקבלים הפלסטינים במלחמתם הוא הרוחני, זה שנבצר מהם לייצר בעצמם. למעשה, מה שמציעים לו שותפיו המערביים הוא נשק רעיוני, שמאפשר לו לתקוף את ישראל על יסוד מוסרי. האבסורד היסודי שבגישה מגיע לשיאו בכך שהוא, הקולקטיביסט האולטימטיבי, הרוצח במתכוון חפים מפשע על יסוד השתייכותם הקבוצתית לעם היהודי, לומד מאנשי השמאל איך להציג את ישראל כקולקטיביסטית.

למעשה, בהקשר זה אין הערבי הפלסתיני צריך לעשות דבר – ועל רקע התרבות הערבית, שעדיין לא גדלה לכדי ההכרה הקיימת במערב בערכו של האדם כיחיד, ספק אם הוא בכלל מבין את הסוגיה. כפי שהדבר נראה בפוליטיקה העכשווית, מי שעושה את העבודה הרעיונית עבורו הם ארגונים מערביים במהותם (כי חלק מהם מאוישים בישראלים), המשקיעים משאבים עצומים בתעמולה שקרית אנטי ישראלית, המציגה את ישראל כפושעת, מה שמתבטא בהחלשת מעמדה של ישראל בזירה העולמית.

השקר שעושים ארגונים אלה, המציגים את עצמם כמגינים על זכויות האדם, הוא להאשים את ישראל בפשעים המבוססים, כביכול, על גישה קולקטיביסטית. לצורך זה הם מציגים במעוות את כל הפעילות הבטחונית הישראלית ההגנתית, כאילו היא מכוונת כלפי הלא-מעורבים הנפגעים ממנה. תוך כינוי לוחמה נקודתית בשם "ענישה קולקטיבית" הם יוצרים בעולם את הרושם שמדיניות ישראל היא קולקטיביסטית. השקר שבדבר בוטה במיוחד דווקא על רקע מאמציה העצומים של המדינה שלא להיגרר לחשיבה קולקטיביסטית ולשמור על התייחסות יחידאית גם כלפי אויביה, שהם קולקטיביסטיים במובהק.

במיוחד לאחרונה, דבר זה בא לידי ביטוי בסירוב המדינה לפגוע בבית משפחתו של מחבל רוצח. אך במצב הפוליטי של היום ספק אם סירוב זה נובע מתפישת הצדק של בית המשפט הישראלי או מהחשש ממתקפתם של אלה המאשימים את ישראל בקולקטיביזם. הטרגדיה של ישראל העכשווית, המשולבת ברמה חשיבתית נמוכה של גורמים בעולם, היא היעדרה של הנהגה בעלת יכולת רעיונית. הנהגה כזו צריכה היתה לזהות את השקר של האשמת ישראל בפעולה קולקטיביסטית ולהשיב מלחמה שערה, תוך גיוס ערכי מסורת ישראל להצדקת מדיניות ההגנה שלה ותוך הצגתם של התוקפים אותה כנגועים בקולקטיביזם.

כי רק השנאה הקולקטיביסטית יכולה להסביר מדוע מציגים אויבי ישראל מן המערב את פגיעותיה הנעשות בשוגג כאילו הן נעשות במזיד. הקולקטיביסטית החדשים המתוחכמים מסתירים את שנאתם הקבוצתית ליהדות מאחורי מסווה של תביעות יחידאיות ושומה על בני העם היהודי, שמסורתו מתנגדת לקולקטיביזם, לקרוע את מסווה זה מעל פניהם.

נתונים נוספים