האמונה היהודית

 

האמונה היהודית

האמונה היהודית היא אמונה תבונית, המתבססת על שכלו של המאמין ומנצלת את כישוריו הידיעתיים מבלי להתעלם מעובדות המציאות. יתרה מזו: המאמין היהודי רוכש ידע בתחומים רבים שבהם הוא מגיע להישגים הגבוהים ביותר שקיימים ברשות אנשי מקצוע לא מאמינים, המתבססים על המדע המתקדם ביותר. לרופאים יהודיים – כמו לאנשי עסקים יהודיים או סעלי מקצועות אחרים שהם שומרי מצוות – יש שם חיובי גם בעולמם של אנשים שאינם שומרי מצוות והדבר נובע מכך שהישגיהם העובדתיים גבוהים. הנחת לקוחותיהם של אנשי המקצוע היהודיים מתבססת על הידיעה היסודית שלהם את רמת ידיעתו ואת איכותו המוסרית של איש המקצוע ולא על אמונתו. מבחינתם, שילובם של שני אלה מבטיח את היותו של המומחה שבו הם מאמינים הן בעל הידיעה המעודכנת ביותר מבחינה מדעית והן את היותו מוסרי עד כדי שניתן יהיה להפקיד בידיו אחריות בעניני חיים ומוות.

דומה לגישה זו מבחינה עקרונית היא אמונתו של היהודי המאמין באל. אמונתו של היהודי היא לא רק גישה שאיננה מנוגדת לידיעה, להבנה או לשכל אלא כזו שמהווה, כנראה, את דרך הידיעה המתקדמת ביותר שקיימת עלי אדמות, בשל ניצולה את כל אפשרויות הידיעה הקיימות בעולם לצרכי האדם. דווקא בשל היות ידיעתו של היהודי את האל שבו הוא מאמין מבוססת על אמת, יכול הוא לסמוך על כך שהוא יכול לסמוך עליו גם לגבי דברים שהוא איננו יודע – וגם לגבי מה שאין סיכוי שיידע אי פעם.

שאלת יסוד שחייבת לקבל תשובה במסגרת אמונתו התבונית של האדם היא האם אין לא נשקפת לאדם סכנה גדולה מכך שהוא שם את מבטחו בגורם שמחזיק בידע העולה על שלו, שלא ינצל את הכוח שהוא מעניק לו כדי להזיק לו, למשל באמצעות שליטה בו. התשובה לכך היא שהאמונה התבונית איננה אמונה עיוורת, המסירה כל ביקורת ומבטלת את הביקורת המציאותית שמטיל אדם על מי שהוא מאמין בו. למעשה, בדיוק כפי שגם אם אדם שם את מבטחו ברופא מומחה ולא יאפשר לו, אף אם הוא מאמין בו, להתרשל או לגלות סימנים של אי איכפתיות – כך גם היהודי המאמין באל איננו מוותר על תפיסת הידע היסודית שלו בשום מצב. הביקורת וההקפדה שלו על מה שבו הוא מאמין אינם מתבטלים ונעלמים.

במקרה של היהודי המאמין יש לאמונתו באל יסוד רחב, המבוסס על תיאוריה מקיפה המבוססת על עובדות המציאות; מחד הוא מבסס את מדיניות האמונה שלו על ההסבר המפורט המוצע לו במסורת לגבי מהות האל, הכולל הן את ענינו של האל כלפי האדם בכלל והן את ענינו במאמין בו בפרט ומאידך הוא מקבל, לבחינתו העובדתית את הדבר, את העובדות המציאותיות וההסטוריות המוכיחות את נכונות הדבר, ומשתלבות עם עובדות החיים המוכרות לו. מבחינה אובייקטיבית מהווה כל זה יסוד עובדתי מוצדק התומך בחלק החשוב ביותר של התיאוריה האלוהית של המסורת היהודית, והוא שענינו של האל הוא להיטיב למאמין.

אמונה המבוססת על גישה זו איננה רואה שום סיבה לאפשרות קיום של ניגוד ענינים בין האל לאדם ולפיכך איננה רואה כסביר את קיומה של סכנה כלשהי שהאל שבו בוטח האדם יגרום לו לנזק כלשהו. בנוסף לכך, אין האמונה הקיימת ביהדות מבטלת את פיקוחו של היהודי המאמין לגבי המתרחש בחייו וגם לא את הצורך שלו להשגיח על כך שחייו יתנהלו באופן שתובע את הפיקוח הטוב ביותר שיכול הוא לגייס באמצעות תודעתו. דבר זה מקבל חיזוקים מיוחדים מהמסורת באמצעות ציוויים כמו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" אשר לאורם ברור כי אל לו ליהודי "לסמוך על הנס" ולהאמין בכך שהאל ידאג לכל בעיותיו.

דבר זה ממחיש את העובדה שעל אף אמונתו הרבה של המאמין היהודי בקיומו של האל ובכך שזה ברא את העולם ומנהל אותו, אין הדבר מסיר מעליו, המאמין, את החובה להמשיך וללמוד כל העת את העולם באמצעות התורה שניתנה לו – ולהשתמש בשכלו ובתבונתו באופן מתמיד.

כל זה מסתכם בכך שגישת היהדות המסורת היהודית מכוונת את המאמין לידיעה מוגדרת, שבה מחולקים תחומי האמונה, הידיעה, המחשבה, ההבנה והשיפוט האנושיים באופן שמשתמש בעובדות ולא מתעלם מהם בדרך האופיינית לגישה המיסטית.

 

 

נתונים נוספים