הבא להרגך

 

הבא להרגך

ההגנה העצמית בימינו

בבוקר יום ראשון, ה7.12.1941, ביצע כוח אווירי יפני התקפת-פתע על בסיס הצי האמריקני ב"נמל הפנינים" שבהוואי ובכך הכניס את ארה"ב למלחה"ע השניה. היום והשעה של ההתקפה נבחרו מתוך שיקול שבשעות הבוקר של יום השבתון יימצאו חיילים רבים במיטותיהם או בכנסיות וגם אלה שנמצאו בעמדותיהם לא היו בכוננות. ההתקפה, שעלתה לאמריקנים בלמעלה מאלפיים הרוגים, בוצעה בחסות דממת מודיעין מוחלטת מן הצד היפני, שכן להתקפה לא קדמה שום הצהרת כוונות. למותר לציין כי אם היתה ידועה לאמריקנים כוונת היפנים הם לא היו מחכים עד שזו תבצע את המהלומה הראשונה. באותה רוח, בוצעה גם השלכת הפצצה האטומית על יפן, שהרגה מאות אלפי אזרחים יפניים, אשר הביאה לסיום המלחמה, בהפתעה גמורה, ללא שום אזהרה, איום או ידע מוקדמים שנמסרו ליפן – וזאת בהנחה שכל שירות כזה לאויב יפגע בארה"ב.

כמעט 70 שנה לאחר מכן, במבצע "עופרת יצוקה" של צה"ל בעזה, טרחו טלפנים ישראליים להתקשר למשפחות ערביות שהתגוררו בבתים שעלולים להיפגע מירי קרוב של טילי צה"ל, כדי להזהיר אותם מראש לפני הירי ולאפשר להם לברוח מן המקום. בנוסף לכך דאג צה"ל להשקיע משאבים מיוחדים ויקרים ביותר כדי להימנע מלפגוע בפעולותיו באוכלוסיה אזרחית. למותר לציין כי הימנעות זו, אשר הפכה לאחד מהכלים שבהם השתמש האויב, סייעה לחמאס להילחם נגד ישראל ואולי אף עלתה בחיי ישראלים, אזרחים וחיילים כאחד.

ההבדל בין שתי הגישות מעיד על כך שב70 השנים שעברו ממלחמת העולם השניה ועד לימינו התרחש שינוי משמעותי בעולם המוסר המלחמתי; אך לא פחות מכך מעיד הדבר על גישתה של ישראל ועל הדאגה הרבה שהיא משקיעה במאמץ שלא לפגוע ב"חפים מפשע" (שהוא המונח בן זמננו לאזרחים לא לוחמים). שכן ספק באם קיים בהסטוריה הצבאית העולמית תקדים למאמצים הגדולים שאותם עשה צד במלחמה כדי להימנע מפגיעה באזרחי האויב. על אף התחשבות זו לא עלה בידה של ישראל להרוויח נקודות זכות בדעת הקהל העולמית, שלא לדבר על כך שהצדק אינו מתיר זאת.

מבחינת הצדק, שומה על צד מותקף לפעול נגד הצד שמתקיף אותו במלוא כוחו, ועד כמה שניתן הדבר, להקדים פעולת התקפה הגנתית לפעולת ההתקפה של האויב. בהקשר זה אין זה בגדר אחריותו של המותקף להתחשב באזרחי האויב או לעסוק בנסיון שלא לפגוע בהם, שכן במאמץ המלחמתי נסיון מסוג זה, מחוץ לכך שאינו באחריותו, עלול לפגוע במאמצי המלחמה שלו.

הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" ידוע ככלל יסוד המבטא את תפיסת המוסר היהודית. ביסודו של דבר מבוסס הכלל על עקרון זכות ההגנה העצמית. משמעו שמותר לאדם להתגונן ולהציל את חייו גם במחיר חיי אלה המסכנים אותו. מכלל זה ניתן ללמוד שאין לחכות לרגע האחרון שבו נראה בעליל שגורם עומד להרוג כדי להתגונן, אלא אפשר לקחת את היוזמה לידיים ולצאת ולהקדים "במכת מנע", כאשר קל לפגוע בגורם המסַכן. על פי המקורות הכלל תקף לאדם הפרטי כמו גם לאומה שלמה.

המקור לביטוי זה הוא במדרשים. בציוויו של ה' את משה לגבי המדיינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"‏" (‏במדבר כ"ה, יז‏) "כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם" (שם, יח). מכאן אמרו חז"ל: אם בא להרגך - השכם להרגו". הרב חיים דוד הלוי (שכיהן כרב ראשי לתל אביב), פסק כי כלל זה הינו אקטואלי לימינו, וכי "כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע מתוך הכלל הבא להרגך השכם להורגו". כל זה מסתכם בחיוב מוסרי לפעול נגד אויב גם אם ידוע רק על כוונה כללית שלו להתקיף.

בהסטוריה של מלחמות ישראל פעלה מדינת ישראל לא אחת בהתאם לכלל מוסרי זה והקדימה את אויביה; מלחמת ששת הימים, למשל, היא דוגמה מובהקת לכך, באשר היא החלה ביוזמה התקפית שבוצעה על ידי ישראל נגד מדינות ערב, אשר קמו להתקיפה. אך התקפת מנע מסוג זה איננה עולה בקנה אחד עם תפיסת המוסר במערב. זו, שהיא תוצר של מערכת ערכים לא יהודית, אינה רואה באור חיובי התקפה מקדימה למטרות הגנה עצמית. בהתאם לפילוסופיה הפוליטית של העולם היום, מותר לאדם לפעול רק בהגנה עצמית מיידית, ונגד מי שבא להרגו בצורה פיסית כאן ועכשיו.

עקרון ה"מידתיות" שבו מתחשבים בימינו, אומר שיש לבסס פעולה צבאית על יחס ידוע בין הנזק שהיא גורמת לאויב לבין הנזק שהאויב מסוגל לגרום לו. במובן זה, אין ישראל יכולה להרשות לעצמה מבחינה פוליטית הפצצה מסיבית של ערים, כמו שביצעו בעלות הברית בעבר ומדינות כמו בריה"מ ממש לאחרונה. את ההגיון הצבאי שקיים בפגיעה באוכלוסיה אזרחית, שאותה נוהגת לבצע גם ארה"ב, אין העולם מרשה לישראל. הדבר מאפשר לבכירי אויבי ישראל להגן על עצמם בחסות אזרחיהם.

ברור שבמידה ורק פעולה צבאית תגובתית מוצדקת מבחינה מוסרית, מותיר הדבר את היוזמה למתקפה בידי האויב. לפיכך, האויב הערבי, המנהל מלחמה יזומה עם ישראל מאז היווסדה, חש בטוח כל עוד לא תקף, על אף שמבחינה עקרונית מחזיקה ישראל בזכות המוסרית "להשכים להרגו". זכותה זו של ישראל קיימת אף אם כל מה שנקט בו האויב היה יוזמה מוצהרת להשמדתה של מדינת ישראל. במובן זה יש לראות את כל התנהגותו של העולם הערבי אויב ישראל ככזו של מי ש"בא להרוג", אשר מקנה לישראל את הזכות לתקוף את אויביה ראשונה.

אך ישראל של היום זקוקה לאישור האומות כדי לבצע פעולה נגד ה"באים להרגה", מה שמתבטא בהכחשות ובהתחמקויות של ישראל מלהכיר בפעולות חיסול של בכירי אויביה. ואף שגישה זו הפוכה לתפיסת העולם המוסלמי, הנוקט באלימות יזומה נגד ישראל, מוצא המערב לנכון לכפות אותה על ישראל. הדבר אינו בא לידי ביטוי באיסור מפורש אלא בדרך חמקמקה, המובעת בהתייחסות שיש לממסדים הפסוודו-הומניים של העולם המערבי. זו מבקרת את ישראל על כל פעולת מנע יזומה שלה נגד אויביה – וישראל, על אף שהדבר מנוגד למוסר היהודי, מקבלת עליה את הדין.

הדבר מתבטא במדיניותה של ישראל, היוצאת בעידן האחרון רק למלחמות תגובה, ומשקיעה מאמצים להעלים את פגיעותיה באויב, אם וכאשר אלה מתבצעות שלא בשעת מלחמה. כתוצאה מכך ישראל סופגת מצד העולם, מבלי להתגונן כראוי, ביקורת חמורה על פעולותיה הצבאיות. הדבר הגיע לשיאו במבצע "עופרת יצוקה", אשר בביקורת העולמית שנמתחה עליו לא הודגשה כלל עובדת היותו מבצע של הגנה עצמית. נושא מובהק אחר הקשור לעקרון זה הוא האיום האטומי האירני על מדינת ישראל, אשר גורר בעקבותיו ויכוח פרגמטי לגבי יעילותה של פעולת מנע ישראלית – ואף כי אין המערערים על נחיצותה מצהירים על אי מוסריותה של פעולת התקפה ישראלית, ברור כי דעתם של רבים אינה נוחה מנקיטת יוזמה כזו מצד ישראל.

בהקשר יישומו של כלל זה, מטיל המוסר היהודי את חובת ההגנה העצמית המקדימה על המותקף. לישראל יש זכות להתקיף את אויביה הרבה לפני שאלה מתקיפים אותה, אך אלה אינם זוכים להתייחסות המוסרית הראויה מצד ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבתי הכלא בישראל מלאים ברוצחי אזרחים ישראליים, אשר נקטו בפעולה יזומה נגד חיי חפים מפשע וזכו להישאר בחיים כדי לספר על כך. יתרה מזו, שחרורם בעיסקאות, שבהן הם מוחלפים בשבויים חיים או בגופות, הופך אותם לגיבורים לאומיים בקרב עמם ומציג את הצד היהודי כמי שאינו פועל בנחישות למען עצמו.

כי מבחינה עקרונית מחזיקה ישראל בזכות המוסרית להגן על חייהם של אזרחיה אם וכאשר הם מאוימים על ידי האויב – גם אם לא מתבצעת שום פעולת איבה מסוימת נגדם. אך יוזמתו התוקפנית המתמדת של האויב המוסלמי זכתה, בשל מחדליה של ישראל, ליותר ויותר ללגיטימציה. זה התחיל מסליחתה של ישראל למצרים על תוקפנותה והמשיך בהסכמי אוסלו אשר בהם נמחלו לצורר ישראל ערפאת כל חטאיו. זה ממשיך בעצם העובדה שאין ישראל – ושאר העולם המותקף על ידו – מוצאים לנכון מאז ועד היום להכריז על הטרור מלחמה כמי ש"בא להרוג" – ועוד מניחים כי הסכם מדיני יפיס את התוקפן.

את אויבי ישראל חובה עלינו לראות כמי שחובה מוסרית היא "להשכים להרגם". ברוח זו יש למצוא כל דרך אפשרית לפגוע בהם מתוך הבנה שפעולה כזו כמוה כהצלחת החיים המאויימים על ידם. למעשה, מתייחס הרעיון של "הבא להרגך" לא רק לאלה שבאים להורגך בפועל, אלא לכל התומכים בהריגתך, וזאת על פי הרעיון המעניש לא רק את הרוצח אלא גם את שותפיו. במובן זה שייך למחנה ה"באים להרגך" לא רק מי שפועל באופן פיזי כדי להשיג את מותך אלא גם מי שמגלה תמיכה רוחנית בהרג כזה. למעשה, אמור הדבר לגבי כל תומכי אויבי ישראל בעולם, המאפשרים לטרור להכות בה.

במובן זה אין אזרחים התומכים באויבי ישראל "חפים מפשע" אלא שותפים לפשע. כל מי שמצהיר שאין לנו זכות קיום, באמצעות תמיכתו בפעולה נגד העם היהודי או נגד מדינת ישראל צריך להיחשב כמי ש"בא להורגנו". הכלל של "השכם להרגו" צריך להילקח בחשבון כדרך לגיטימית של פעולה נגדו, בין אם מדובר באזרח ובין אם מדובר בלוחם חמוש.

בימינו יש בעולם החופשי אנשי אקדמיה רבים השותקים מחשש לחייהם בשל איומים מצד העולם המוסלמי, מה שמתבטא במגבלה על חופש הביטוי שכן מדובר בסתימת פיות. אם תופעה זו אפשרית, על אף אי ההצדקה הבוטה שבה, קל וחומר שיש לשאוף לקיומה של פעולת אזהרה ואיום על כל גורם עויין לישראל, ובמיוחד נגד אלה שמסתתרים מאחורי הפרגוד של חופש הביטוי. ראוי הדבר שמדינת ישראל תפרסם הצהרה שבה תציג עמדה שלפיה כל עוכר ישראל הוא בגדר שותף לאויב.

אם תפורסם הצהרה מסוג זה, ותסתמך על ההגיון הצרוף שקיים בכלל "הבא להרגך השכם להרגו" זה יכול להיות הצעד הראשון של מדינת ישראל לטובת מגמת הסתמכות על המסורת היהודית. חשיבותו של הדבר, מחוץ לערכו התכני המציאותי, תהיה בהחדרת נקודת המבט היהודית לעימות הישראלי-ערבי. אחרי הכל, הערבים נהנים שנים ארוכות מכך שאיש אינו מתווכח עם דתם, המאפשרת פעולות אנטי-יהודיות חמורות. הגיע הזמן שהעם היהודי יציג אף הוא את נקודת המבט הדתית שלו לסוגיית ההגנה העצמית במלחמה.

נתונים נוספים