הברכה

ה ב ר כ ה

מוסריות העושר

בדרך כלל אין העובדה שאברהם אבינו היה אחד מגדולי העשירים בעולם העתיק זוכה להבלטה על ידי שומרי המצוות. לא ברור אם מדובר במגמה מודעת, אך במידה שבה כך הדבר, יתכן שהוא נובע מכך שיש לעושר החומרי שם לא חיובי במיוחד בתקופתנו. דבר זה הגיוני לאחר דורות רבים שבהם, בהשראת הנצרות, הותקף ההון כמייצג אופייני של תאוות בצע וחומרניות, אשר הגיע לשיאו בגישה הסוציאליסטית, הרואה את בעל ההון כדמות לא מוסרית המדכאת את הפרולטריון, המעמד החלש של החברה.

ברור שאין רחוק יותר מלראות את אברהם הנדיב ומכניס האורחים כאויב העניים, אך מעבר למגמה הנזכרת לעיל קשה להבין מדוע קיים בתרבותנו המנהג – שלעתים קרובות ניתן להבחין בו גם בחברה הדתית - שלא להרבות באיזכורו של קיום עושר חומרי ברשותו של אדם. יתכן שמטרתה של הימנעות זו היא השגת חסינות מפני השפעות שליליות כמו "עין הרע" או, במונחים מודרניים, מפני נגיעה פוגענית מצדו של ממשל תאב בצע. דבר זה יכול להיות מובן במיוחד במקרה העכשווי של הממשל הישראלי הסוציאליסטי-ריכוזי, המחזיק בידו את רובה המסים, שיכול להיות מכוון כלפי כל בעל רכוש ולהיות מופעל בנגיעת אצבע קלה על הדק החקיקה של אש המיסוי חסרת המעצורים.

אך בכל מקרה, בלי שמשנה מהי הסיבה או הנימוק לאי הזכרת עושרו של אברהם אבינו, ברור כי יש לעובדה זו משמעות וחשיבות גדולים דיים כדי להצדיק מבחינת המסורת את הזכרתה בתורה. יתרה מזו, המקרה של אברהם אבינו איננו ההזדמנות היחידה שבה מוצאת התורה לנכון להזכיר את רכושם הרב של אבותינו, שלא לדבר על מגוון ההזדמנויות שבהן נזכר בתורה עושרו של אברהם. הסיבה הפשוטה והישירה לכך היא כנראה שהעושר מייצג מוסריות. דבר זה נובע ישירות מכך שהעושר, בניגוד להשקפה הרואה אותו ברוח חומרנית כביטוי החומר, הוא מהות רוחנית ביסודו. כך גם רואה את הכסף המסורת היהודית, כמהות רוחנית ביסודה, המייצגת את איכותו המוסרית של בעליו, שכן זו מתבטאת בעבודתו, עמלו ויצירתו, שהם הערכים שמתבטאים במיוחד בעושרו של אדם יצרני.

היות צדיקותו של אברהם אבינו, המהווה יסוד גדול ביהדות, קשורה לעושרו, ממחישה את היותו של הצדיק ביהדות אדם יצרני. ביסודו של דבר תואמת היצרנות מבחינה עקרונית את הצדיק לפחות במובן זה שהצדק, כמו היצירה, משמעו התאמה למציאות. בהקשר של אברהם אבינו ממחיש עושרו החומרי את התגשמות הברכה האלוהית שקיבל; דבר זה נובע מאופיה המיוחד של הברכה שניתנה לו, שאיננה מצטמצמת לשפע שיגיע אליו מהמקור האלוהי אלא מתרחבת לשפע שיביא גם הוא לסביבתו; הקשר בין אברהם אבינו לברכה מתבטא בכך שהוא עצמו מהווה משום מקור של ברכה.

במקרה המיוחד של אברהם, שבו הוא מקבל את ברכת אלוהים, מוצגת לפניו הברכה לא רק כהבטחת עושר אלא גם כציווי, כנבואה וכהבטחה לעתיד העולם כולו: "...אברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ...ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב ג). האמירה "היה ברכה" היא בעלת משמעות דו-סטרית, שכן על פיה לא יהיה אברהם אבינו מבורך בלבד אלא גם מברך, כלומר שיהיה מקור ברכה גם לאחרים. דבר זה מתבטא באמירה המשלימה את ברכת האל: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". במלים אלה מומחשים הן עתידו של אברהם והן משימתו הכלל-עולמית להביא שפע לכל האנושות. במלים אלה מזכה האל את אברהם ואת זרעו – העם היהודי – במשימת הפצת הברכה לכלל האנושות.

בשל היות אברהם מוצג כאדם מוסרי ועשיר גם יחד, מתבטא בו קיומו במציאות של יחס ישר בין עושר למוסריות, אשר מבטיח עקרונית לאדם מוסרי עושר. לפי הבחנה זו רשאי אדם מוסרי לצפות לשפע כשכר על פעולותיו ובמיוחד על הטוב שהוא עושה. לא פחות מזה מתאים הרעיון של ברכת האל הניתנת לאברהם כי האדם המוסרי הוא גם יוצרו של עושר. בפרקי התורה המתארים את קורותיו לאחר קבלת ברכת האל מסופר איך, באמצעות עמלם של אברהם ויוצאי חלציו, משיגים הם עושר רב ומשגשגים מבחינה כלכלית. כחוט השני עובר לאורך התורה העקרון שמעניק עושר, שגשוג והצלחה לבני ישראל לדורותיהם.

בכל פרק של ספר הספרים שבו מוזכר עושרם של האבות ושל עם ישראל מושג עושר זה על ידם בצורה שונה, אשר בחינתה הכוללת מציגה את הקשר בין מוסריות לעושר מזויות שונות, מנקודות מבט שונות ובאופנים שונים. עם זאת, על אף הבדלים אלה שבין דרכי הברכה, ההתעשרות והשפע של בני ישראל משלימות הן זו את זו. סיכום הדברים מציג את הסתכלות המסורת היהודית על נושא העושר בכלל והכסף בפרט כתוצר של פעולה שהיא לא רק רוחנית אלא גם מוסרית.

דוגמה מובהקת לגישה זו קיימת בתיאור דרכי ההתייחסות של אברהם אבינו, הראשון לקבלת העושר, לרכוש ולכסף. את עושרו הוא משיג קודם כל באמצעות עמלו כרועה צאן, וגם על ידי עושר המוענק לו בהזדמנויות שונות על ידי שליטים כמו אבימלך. אך אברהם, כאדם מוסרי, מכיר ברוח הכסף ובמוסריות האצורה ולכן אינו מוכן לקבל עושר מכל אדם, במיוחד אם יש חשד שאדם זה אינו מוסרי, מה שגורם למקור כספו להיות חשוד. דוגמה מובהקת לכך היא סירובו של אברהם לקבל מתנת כסף ממלך סדום לאחר המלחמה שבה הכניע את אויביהם המשותפים. בתשובתו למלך זה, המציע לו מתת כסף הוא מסרב; "ויאמר אברהם אל מלך סדום ...אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברהם" (בראשית יד כג).

מקרה זה מבטא את גישת המסורת היהודית לאורך קיומו של עם ישראל בנושא העושר. בשל ההכרה באפשרויות שמגלם הכסף נמנעים עד היום שומרי מצוות לקבל לידיהם כסף שמקורו מפוקפק ועומדים על היותו כשר. בכל ההתייחסות הזו מתבטאת הכרתו של היהודי בכך שכפי שהעושר יכול לבטא ברכה, באם מקורו חיובי, עלול הוא גם להיות תוצר של חטא או של השקפה חומרנית. כך או כך, יכול העושר האנושי להיות רוחני או חומרי, אך הכסף חייב להיות "עובר לסוחר" כלומר כזה הכפוף לכללי המסחר הקיימים בחברה נתונה. במובן זה כפוף הכסף – כהיבט השמיש של העושר – להסכמים המקובלים בחברה שבה משתמשים בו. זו גם הסיבה לכך שהתורה משתמשת לגבי הכסף בביטוי "עובר לסוחר" במקרה של רכישת מערכת המכפלה על ידי אברהם אבינו מעפרון החיתי. במקרה זה מבטא הכסף את הדרך שבה באותו זמן ובאותו מקום מקובל היה על בני החברה לבצע תשלום.

למעשה, במצב של חברה אנושית ראויה לשמה מבחינה מוסרית, מהווה מצבו הכלכלי של כל אדם ביטוי של מצבו המוסרי, שכן הוא משקף את מידת הצלחתו לעשות פעולות לקידום חייו. בענין זה משתלבת עובדת קיומה של החברה כהסכמים בין חבריה ולפיכך היות הכסף בה ביטוי של הסכם חברתי, עם היותה של החברה כזו שבה נחשבת רווחתו של האדם למטרה על ידי הכל. מבחינה זו מהווה עושרו של היחיד היצרני ביטוי למידה שבה מהווה הוא גם מקור לערכים עבור בני חברתו.

גם בחברה טובה, אין בעלות על רכוש מבטיחה שבעליו הוא בהכרח יצרני, אך אין דבר זה סותר את המוסר, שכן יש דרכים רבות הפתוחות לפני בני אדם לקבלת רכוש גם אם לא יצרו דבר בפועל; מעבר לכך שבחברה האנושית יש מקום רב לנדיבות ונתינה שאינם תלויים במסחר, כמו אלה הקיימים בין בני משפחה או בין בני אדם נדיבים לנזקקים, יש גם מצבים רבים שבהם מי שבידו עושר רוחני איננו יכול לממש אותו בהווה לצרכי פרנסתו. דבר זה נובע מאופיו של העושר הרוחני, אשר יכול להתבטא גם כחזון לעתיד, ביצירת רוח, אשר עשויה להקדים בזמן יצירתה את שימושיותה. במצב כזה יקרה שאיש רוח יצרני יזדקק לעזרה כספית כדי שיוכל ליצור מה שיתבטא בעושר לדורות הבאים. מצב מסוג זה עלול לקרות לאדם שביכולתו לברך את סביבתו אך מבלי שיוכל ליהנות בחייו מפרי עמלו.

איכות מוסרית איננה חייבת להסתמך על ייצור חומרי אלא יכולה להיות גם תוצאה של סחר שבו מוכר אדם ערך רוחני או של אחת מדרכים רבות שבהן יכול אדם להשיג כסף גם אם לא פעל למענו באופן ישיר כמו, לדוגמה, בשל קרבת משפחה, ידידות או שאיפה של בעל משאבים לתמוך בו כהשקעה לעתיד. לפיכך, אף כי בחברה מוסרית, שבה אין בני האדם מרשים לגזל להתקיים, ניתן לסמוך על כך שרוב בני האדם מחזיקים בנכסים שבידם בזכות, יש דרכים רבות שבאמצעותן יכול אדם להשיג נכסים גם אם לא שילם עבורם בכסף. לכן ניתן לראות בחברה מוסרית גם בני אדם שאינם יצרניים בפעולתם אשר מצליחים לשמור על רמת חיים טובה בשל איכותם המוסרית, כאשר הצליחו לשכנע באמצעותה משקיעים יצרניים לרכוש מניות בעמלם.

אך בחברה לא מוסרית, שאנשיה גזלנים וחיי הכלכלה שבה מבוססים על גזל, לא ניתן לראות בממון ביטוי טהור של יצירה אנושית ולפיכך לא ניתן בחברה מסוג זה לראות בעושר ביטוי הכרחי של איכות מוסרית. העולם של היום, שרבות בו המדינות הבוזזות את אזרחיהן, הוא בדיוק במצב הזה ולכן לא ניתן להניח קשר מיידי והכרחי בין היותו של אדם מחזיק בכסף לבין מוסריות. במצב לא מוסרי מסוג זה גם עוני ולא רק עושר מבטאים חוסר צדק וגם הימצאותו של מעט כסף בידי אדם איננה מבטיחה את יושרו, צדקתו או יצרנותו. למעשה, האמת העובדתית בחברות עריצות הפוגעות בחבריהן מבטיחות שהעושר החומרי יתרכז ויישמר בידיהם של בני האדם הלא-מוסריים הנמצאים בהם, המהווים לרוב את שליטי החברה ואת השותפים להם.

עם זאת, על אף שיש בעולם של היום – כמו לאורך ההסטוריה האנושית – חברות ומדינות רבות שבהן אין העושר החומרי מבטא מוסר חיובי, אין עובדה זו מבטלת את העובדה שעושר, כסף ונכסים שייכים קודם לכל באופן טבעי למוסריות חיובית, לטוב ובמובן זה לברכה. דבר זה נובע מהבסיס המחוייב הגיונית של העושר, שהוא היצירה האנושית. דבר זה מחייב אותנו להכיר בכך שאף כי עלול הכסף ליפול בידי ידיים בלתי מתאימות הוא חייב להיות, במקורו, ביטוי של טוב אנושי. מבחינה זו אין לאמירה כמו "הכסף שורש כל רע" יסוד הגיוני או עובדתי כלשהו.

הפילוסופית הגדולה של המאה ה20, אין ראנד, פסעה בהגותה בעקבות הרעיון היהודי שמעניק לכסף מעמד רוחני-מוסרי חיובי ולפיכך מכיר בו כטוב ביסודו. על הכסף והעושר היא כותבת: "כסף הוא אמצעי של החלפה. הוא מייצג עושר רק כאשר הוא יכול להיות מוחלף בערכים חומריים או בשירותים. עושר אינו גדל בטבע; עליו להיות מיוצר על ידי בני אדם. הטבע נותן לנו רק את חומרי היסוד שלו, אך על דעת האדם לזהות ולגלות את הידע שבאמצעותו יידע איך להשתמש בהם".

"הידע והמאמץ האנושיים הם אלה שהופכים את החומר (הנמצא בטבע) למזון, לבוש, מחסה או מכשיר טלוויזיה – בין כל שאר הערכים שלהם נדרש האדם לצורך קיומו, נוחותו או הנאתו." במלים אלה קשרה ראנד בין העושר לרוחניות האנושית ולמוסריות היצרן. ראיית העושר כברכה מודגשת בדבריה של ראנד כאשר היא עומדת על כך שלצורך שימוש מוסרי בעושר יש למלא את תנאיה של אחריות מוסרית: "כסף הוא כוח גדול – מכיוון שבחברה חופשית או אפילו כמו-חופשית, הוא כוח יצירה קפוא. לכן, הוצאת הכסף היא אחריות גדולה. בניגוד לאלטרואיסטים או לאלה התומכים במה שקרוי "חופש אקדמי" זהו פשע מוסרי להעניק כסף כדי לתמוך ברעיונות שאינך מסכים עימם; הכוונה לרעיונות שאתה מעריך כשגויים, מוטעים, רעים. זהו פשע מוסרי לתת כסף כדי לתמוך במשמידיך."

בדברים אלה מכוונת ראנד לצורך שיש להדריך בני אדם לגבי הדרך המוסרית להשתמש בעושרם. בהתאם לגישה שמבטאת המסורת היהודית, הרואה את העושר כמתת האל, רואה אותם ראנד כביטויים של רוח האדם, המחייבים שימוש מוקפד, המחוייב באמות מידה נכונות. בהתאם לרוח הזמן מזהה ראנד את הבעייתיות הקיימת בכך שהיותו של הכסף גורם חיובי היא בגדר סוד לגבי רבים.

את היותו של הכסף טוב ביסודו, ביחד עם העובדה שרבים הם האנשים שאינם מכירים בכך, היא מתארת כך: " כשמסרבים אנשים לזהות את מקורו של העושר, מה שהם מסרבים להכיר בו היא העובדה שהעושר הוא תוצר של השכל האנושי, של היכולת היצירתית שלו, באותה מידה שבה כאלה הם גם האמנות, המדע, הפילוסופיה או כל ערך אנושי אחר." במילים אלה קושרת היא בין העושר למוסריות במיוחד בהיבט של הברכה שיכול העושר להפיץ. דבר זה מבטא את הרעיון שכמו במקרה של אברהם אבינו ניתן לראות בעושר את שני צדדיה המשלימים של מטבע הברכה: את הברכה שיכול האדם לקבל בזכות מעשיו – ואת הברכה שיכול הוא להפיץ באמצעות עושרו, אם יידע להשתמש בו.

כל זה מסתכם בכך שהברכה שאצורה בעושר קיימת הן בקבלתו והן בנתינתו. נושא מוסריות העושר והכסף מטופל ביהדות, בין היתר, בדרכים הבאות: א. באמצעות תיאורי התורה את קבלת העושר והשימוש בו על ידי בני עם ישראל, כולל ההסכמים החברתיים שבהם מפורטת הדרך שבה ניתן לסייע לנזקקים ולממן את הוצאות הציבור: ב. במורשת החוכמה שבה, באמצעות האמירה "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (מסכת אבות ד), נקבע מחד שהעושר מתבטא בשמחה ומאידך ששמחתו של העשיר כפופה לקנינו הפרטי, שהוא החלק השייך לו בעולם – אלה מסתכמים הן בהיות הסיפוק האישי הביטוי הרוחני של העושר והן בבעלות היחידאית (אינדבידואלית) על העושר; ג. בעיסוקם בן הדורות של חכמי ישראל בסוגיות הנגזרות מענינים כלכליים, המהווים תרומה רבת משקל להגות האנושית בתחום זה, ובכלל זה עבודות של מספר ענקי רוח, כמו ר' נחמן מברסלב אשר, בנוסף לאמור לעיל, ביטא בכתביו בנושא העושר גם את היותו של זה מפתח להתפתחותו הרוחנית של איש המעלה:

דַּע שֶׁיֵּשׁ שְׁבִילֵי הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הִתְבּוֹנְנוּת גָּדוֹל מְאד

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּאת, כִּי אִם עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת

לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּאת, שֶׁהוּא גָּדוֹל מְאד

צָרִיך שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאד

משֶׁה וְכָל הַנְּבִיאִים הָיָה לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאד

כְּדֵי לָבוֹא עַל יָדוֹ לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּאת

תוך קריאת דברים אלה יכולים אנו להבחין בכך שהשקפת המסורת היהודית לאורך דורות קיומו של עם ישראל משתלבת עם ההגות החדשה בדרך משלימה הקובעת צורת תפיסה מובהקת של נושא העושר; זו רואה אותו כביטוי של ברכה, הן בקבלתו והן בהפצתו – וכהבטחת עתיד טוב לעולם כולו.

נתונים נוספים