היהדות כקניניות

 

היהדות כקניניות (*)

הקניניות (הקפיטליזם) היא העקרון שעליו מתבססת היהדות; לפי התיאוריה המוצגת להלן, המושג "קניניות" איננו רק מונח מתחום הכלכלה אלא - קודם לכל - עקרון מטפיסי, כלומר עקרון רוחני הנמצא ביסוד המציאות כולה.

כל פעילות חיים היא קנינית ו/או רכושנית, כלומר כזו שבאמצעותה מתבצעת קניית קנין. מכך, היהדות מבוססת, רובה ככולה, על הקפיטליזם (מושג הקפיטל = קנין).

יותר משהחיים נזקקים לקנין, הם עצמם קנין, במובן שבו מושג הקנין אינו רק שם עצם אלא גם שם פעולה – פעולה שהיא לא רק תנאי לקיום ולחיים אלא שהיא החיים בעצמם: פעולות החיים הן כולן פעולות קנין, כלומר כאלה שבאמצעותן בני האדם קונים את הערכים שלהם הם זקוקים, החל מרמת הצרכים הרוחניים (למשל, גדילה רוחנית על ידי למידה) וכלה ברמת הצרכים הביולוגיים.

הפרשנות המקובלת לרעיון הקפיטליסטי נוטעת אותו – בדרך כלל כאנטי-תיזה לרעיון הסוציאליסטי – בשדה מדע החברה (הפוליטיקה) ובמיוחד בתחום הכלכלה. ככזה, הוא דוגל בזכות האדם היסודית, זכות הקנין, ובחופש הפוליטי המוחלט שצריך להישמר לאדם היצרן, בעל הקנין, כמו הזכות הטבעית לחיים.

דרך היהדות הופך מושג הקפיטליזם מפוליטי למטפיסי. בתפישתה הפילוסופית-המטפיסית, מרחיבה היהדות את הקפיטליזם להיקף כלל-מציאותי, קודם כל בכך שהיא מעניקה למהות המטפיסית היסודית בשיטתה, האל, מעמד של קניין ובכך מנציחה את מושג הקניניות ומעמידה אותו על בסיס יציב אשר מעניק לו את הביסוס המוסרי וההגיוני כדלקמן: עפ"י התורה היהודית מהווה הפעולה הראשונה של המהות החיה הראשונה - בריאת העולם. בפעולת הבריאה הזו מתבססת גם זכותו של הבורא על יצירתו, שהם קשר הקנין שבין הקונה למקנהו. מאותה נקודה ראשונית בתולדות העולם, רוכש האל את התואר "קונה שמיים וארץ" ופעולת היסוד של קנייה זו של שמים וארץ, היא המתחילה שלשלת של ציוויים אשר מוצדקים בעטייה: האל, שהוא בעליו של העולם בתוקף קנייתו אותם, מצווה לאדם את המשך קניית העולם ב"פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'".

עד כאן מתוארת בסיפור הבריאה, שהוא הדרך היהודית להגדיר את העקרונות (הנוסחאות הרוחניים) הנמצאים ביסוד העולם, נוסחת המעמד המטפיסי של הקניניות לפי היהדות: כל הקיים כפוף לזכות בעלות המבוססת על יצירתו של קיים זה.

לפי זה יש להבין גם את שתי הטרמינולוגיות העיקריות המעורבות: הדתית והפילוסופית. מבחינה דתית, כלומר מבחינתו של שומר המצוות, הקניניות היא עיקרון מלא עולם, אשר עובדת היותו נגזרת ממעשה האל די בה כדי להצדיקו בתחום הפעולה היהודית והאנושית. מבחינה פילוסופית, כלומר מבחינתו של האדם בעל המודעות האוניברסלית, קובעת המטפיסיקה היהודית, כפי זה בא לידי ביטוי בסיפור בריאת העולם, שהיצירה היא יסוד פעולת הקנין; על יסוד ההנחה הפילוסופית המקובלת לגבי היחס בין המטפיסי לאנושי, משמעות דבר זה היא הצהרה על כך שזכות הקנין נרכשת, קודם כל, באמצעות ייצור – ושהמציאות כולה היא קנינית.

(*) קניניות = קפיטליזם. הגישה המטפיסית / פוליטית המבוססת על זכות ועקרון הקנין.

בהקשר זה יש לציין כי הלוגיקה של השיטה היהודית מנחה את האדם היהודי לפעול על פי עקרונות מטפיסיים, שאותם הוא מעתיק ישירות ממעשי האל; היהודי מצטווה, למשל, לשמור שבת בשל שביתת האל, ששבת ממלאכת בריאת העולם ביום השביעי. לפי צורת העמדת הדברים ניתן להסיק ולהקיש שמבחינת הפילוסופיה היהודית, מוצדקת הפעולה האנושית היהודית באמצעות פעולת האל כשלעצמה, כלומר שדי בעצם העובדה שהאל עשה מעשה כדי להצדיק את עשייתו על ידי היהודי.

לוגיקה יהודית זו מבססת גם את טעמי המצוות אשר אינן מחייבות את האדם שאינו יהודי ולכן גם אינן אוניברסליות אלא הקשריות ומסויימות ולא ניתן לראותן כאמיתות פילוסופיות. ככאלה, יש להבחין ביניהן לבין העובדה שהקב"ה מנחיל לעם היהודי, הממשיך את מעשי אבותיו, את הציוויים לגבי גישת הצדק היהודית, על אף שזו מבצרת את מעמד הקנין בעולם ומפיצה בו את המודעות לקניניות המטפיסית.

בהסטוריה הכתובה בתורה מפורטים מעשי העם היהודי, שבהם הנחלת הצדק הקניני, החל מתיקון השווקים ו/או המטבעות על ידי יעקב אבינו ועד לקבלת חוקת היהדות, מצוותיה ודיניה הראשיים במעמד הר סיני, שהוא מעמד ההסכמה של העם היהודי לתעודתו ותחילתה של המורשת הגדולה והפעילה של התלמוד וההלכה היהודיים שנושא הקנין מבריח אותם מהחל ועד כלה בהיותו הנושא הראשי שלהם.

אלה הופכים את העם היהודי לשליח של בשורת הקניניות המטפיסית – לנציג שלה עלי אדמות, וגם לנציגו של דבר בורא העולם, שככזה הוא בעל זכות הקנין הראשי בו. בהקשר הקניניות, דבר האל, שהוא גם דבר יוצר העולם, הוא גם מקור הסמכות לגבי הגדרת צורת ניהול העולם ומה שיתרחש בתוצר מעשיו זה.

את שלב ההשתלשלות הבא ניתן למתוח בקו אחד מהמשכו של הסיפור התנ"כי, דרך ההסטוריה של העם היהודי ועד לימינו. קו אחד זה דן בהוצאת עקרונות הקניניות מהכוח אל הפועל בהסטוריה של העם היהודי ושל האנושות בכלל, כאשר מאז אבות היהדות מהווה העם היהודי את השחקן הראשי בהצגת התכלית הכלל-עולמית הזו, שמטרתה הסופית, כפי שהיא מוצהרת על ידי היהדות, היא תיקון העולם: הבאתו למצב של צדק.

צדק הוא מצב של קניניות מושלמת, כלומר כזה שבו זכויות הקנין של כל היצרנים קיימות כשהן שמורות ומוגנות, ובכללן זכויותיו של הבורא (**), המהוות את קנה המידה שעל פיו מתקיימות ונשמרות זכויות היצרנים האנושיים, בין אם הם יחידים, קבוצות ו/או עמים.

בהקשר זה מופיעה הקניניות בהסטוריה האנושית, כשהיא מופצת בו על ידי היהדות, המשמשת לה מדריכה ראשית; היהדות נשאה מאז הקמתה, בתוקף אחיזתה בעקרונות הצדק הקניניים, במשא הדרכת העולם האנושי לגבי הדרך הראוייה לפעולה, במטרה להגיע לקניניות האפשרית הגדולה ביותר. בהקשר זה, מבוססת הברכה היהודית "לתיקון עולם במלכות שדי" על העקרון שלצורך הגשמת התכלית האלוהית יש ללכת בתלם המסלול הדו היבטי, המטפיסי והאנושי גם יחד, שבו נקבע הצדק האנושי לפי הצדק האלוהי.

הצדק האלוהי – מלכות שדי – שהוא בשורת היהדות לעולם, מתבטא בקניניות.

(**) הבורא = אלוהים עפ"י הדת. המציאות עפ"י הפילוסופיה. בשני המקרים ציות להם הוא יסוד הקיום והשמירה של כל המהויות החיות.

 

נתונים נוספים