המעמד המטפיסי של האמונה

 

המעמד המטפיסי של האמונה (*)

מנקודת מבט מציאותית, האמונה היא היבט הכרתי חשוב של האדם ויש לה, בהקשר זה, מעמד מטפיסי. באמירה שלמהות יש מעמד מטפיסי אנו מתכוונים לכך שהיא קיימת כשלעצמה, כגורם יסוד במציאות, כחלק מן הטבע האנושי - וללא שום תלות בבחירתו של האדם.

לצורך הדגשה של אמירה זו אציין כי בהעניקנו לאמונה מעמד מטפיסי, אנו אומרים שכשם שהאדם, באופן מטפיסי, הוא יצור בעל שכל, כך הוא, באופן מטפיסי, גם יצור בעל אמונה. האמונה, במובן זה, היא הצורה היסודית בה פועל השכל האנושי - ולאדם אין ברירה לגבי היותה של האמונה חלק ממנו.

כמו שכל אדם מחזיק בפילוסופיה כלשהי, כל אדם מחזיק באמונה כלשהי.

כמו שהבחירה של היחיד היא באם לעשות את הפילוסופיה שבידו למודעת או להניח לעצמו להיות מושפע פילוסופית מגישות רעיוניות ותרבותיות שונות באופן לא מודע, כך בחירתו של היחיד לגבי אמונתו היא באם לעשות את אמונתו רציונלית, לגבש אותה ולבסס אותה באופן עובדתי או לא.

אך בדיוק כפי שהזנחת הפילוסופיה שלך תביא לאבדנך גם במובן הפסיכולוגי בשל הקשר הפסיכו-אפיסטמולוגי, תגרום הזנחתך את האמונה לכך שאמונתך עלולה להיות מיסטית, טפלה והרסנית.

מדוע אמונה? כי האדם פועל בהקשר שחלק ממנו לא ידוע. היחס ההכרתי כלפי הלא-ידוע הוא האמונה. במושג אמונה אנו מגדירים את הקשר המיוחד של האדם לעובדות הבלתי ידועות של הקיום. מדוע אמונה היא צורה של פעולת השכל? - מכיוון שמדובר ברמת ידיעה מופשטת, פוטנציאלית, שעדיין לא מומשה באופן אובייקטיבי, בפעולה, בחומר, בעולם החיצון.

לדוגמה: כשהאדם מתכנן פעולות לרגע, לשעה, ליום, לחודש או לשנה הבאים הוא איננו יכול לחזות באופן מלא את מה שיתממש בעתיד, אך זה לא יהיה נכון לומר שהוא איננו יודע בכלל מה שיהיה בעתיד; אמירה מדוייקת יותר תהיה שהוא מאמין שתחזיותיו, תקוותיו וציפיותיו תתממשנה. בהקשר זה, אמונתו איננה מנותקת מהמציאות אלא מתבססת עליה ומגלמת את הקשר בין הידיעה למה שלא ידוע, למה שיתרחש בעתיד.

(*) בתרבות המערבית התפתחה גישה שמעמידה את האמונה נגד השכל, וטוענת שהאמונה - כל אמונה - היא מיסטית ביסודה, וככזו מנותקת מהמציאות. לאמירה גורפת כזו אין מעמד של אמת. היא נכונה בצורה חלקית - ורק כשמדובר בהקשר מסויים - בתחום תורת ההכרה שבו משתמשים במושג האמונה בכדי להגדיר את ההיפך מרציונליות: לפי גישה זו, אם רציונליות היא פעולה עפ"י עובדות המציאות, האמונה היא פעולה שאיננה עפ"י עובדות המציאות. אך זוהי דוגמה מסויימת ביותר לשימוש מסויים ביותר שבו משתמש האדם במושג האמונה ובאמונתו בצורה מיסטית, כלומר במנותק מידע ומן המציאות. אמונה כזו היא, אכן אמונה טפלה ולכן שלילית - אך מושג האמונה הוא, באופן יסודי, רחב הרבה יותר ואיננו מנוגד לשכל.

מכך, לא רק שהאמונה היא חלק הכרחי מפעולת השכל ולא רק שהיא מעורבת בכל תכנון עתידי, קצר או ארוך טווח, אלא שכמהות שמבוססת על ידיעה, היא יכולה להיות חזקה יותר או פחות - ביחס ישר לכמות ואיכות הידע שהיא נשענת עליו.

תפישתה של האמונה כמהות מיסטית שוללת אותה ואיננה מאפשרת לאדם למצות את הפוטנציאל שלה. מכיוון שהאמונה היא חלק מטפיסי שלו, היבט פסיכו-אפיסטמולוגי של רוחו, עלולה הבנה לא נכונה של האמונה להביא לכך שאדם יראה את האמונה כביטוי של חולשה, אי מוסריות ואי מעשיות וידכא את יכולתו זאת. לדבר כזה תהיה משמעות של ביטול, דחייה והתעלמות מאיבר שקיים בגוף, עם כל ההשלכות.

כפי שאמונה מנוצלת באה לידי ביטוי בבטחון עצמי ואומץ גדולים, תביא אמונה דחוייה לפקפוק, חשש וחרדה מתגברים והולכים. אדם שלא בירר את המובן הרציונלי של מושג האמונה ימצא את עצמו בוטח פחות ופחות במציאות, בטוב שבקיום, בבני אדם ובאנשים הקרובים אליו ודי מהר הוא עלול למצוא עצמו מנותק ומבודד על ידי ספקותיו שלו.

אמונתו של אדם רציונלי מתחזקת ביחס ישר לחיזוקו את הידע שבידו. הגדלת הידע שיש לו בהווה לגבי הפעילויות העתידות, תגביר את אמונתו שהן תצלחנה.

בהקשר זה, ראוי לציון הוא הידע הפילוסופי, אשר מאפשר לאדם להתמודד גם עם אי הצלחה ולראות אותה כחלק בהתקדמות על ציר שבו משולבים הידוע והלא ידוע בצורה שבה שניהם נתפשים כמנחים את האדם בחייו. הידע הפילוסופי אשר מציג את האדם כיצור ידיעתי, שיכלתה של תודעתו מקיפה את הקיום כולו ומייצרת תקשורת ודאית עמו, מאזן את המחקר המדעי הפרטי אשר מטבע התקדמותו מכיר בעובדה שהידע שקיים בידי האדם בהווה הוא לעולם נחות מזה שיהיה בידו בעתיד.

מצבו של האדם במציאות איננו שונה, עקרונית, מזה של תלמיד בבי"ס אשר מתקדם במסלול לימודי. מסלול לימודי כולל, מטבע הדברים, הצלחות וכשלונות, וכל תלמיד יודע שהכשלונות אינם אלא סימני דרך חשובים שבאמצעותם הוא יודע להתקדם ליותר ויותר הצלחות עד לשליטה מלאה בחומר. אמונתו של האדם היא זכירתו את המסלול הכולל, את ההקשר המלא, אשר מתנה התפתחות בסיכוי לטעות ובלמידה מתוך הטעות.

אמונתו של האדם הרציונלי היא, באופן יסודי, מה שהפילוסופית אין ראנד מכנה "תחושת יקום נדיב". היא מהווה את סכום הידיעה שלנו, אשר איננו מובע בצורה מושגית. למעשה, מחוץ להיבט הפילוסופי ולהיבט המדעי אין סכום זה יכול להיות מבוטא כולו בצורה מושגית בשל היות חלק ממנו סוג קשר לא מושגי עם המציאות, סוג קשר כזה שיש לבעלי חיים אל המציאות או, אפילו, כזה שיש לרמה התחושתית הפיזית אל העובדות - אשר זה או זה אינם מושגיים.

את האמונה הרציונלית יש להפריד, כאמור, מאמונה לא רציונלית. עפ"י תפישת האמונה כחלק מהתודעה האנושית, אמונה לא רציונלית היא במעמד של מושג גנוב, וכמוה אלוהים מחוץ למציאות או נסים כפעולה שמחוץ לגדר הטבע. אמונה, כמו אלוהים ונסים, היא מושג שהוסט ממובנו המקורי על ידי פילוסופיית הפרדה מטעה אשר פעלה, כנראה, באמצעות הדת הנוצרית ושולטת עד היום בתפישה המערבית.

בתהליך שהולך ומתגבר במאה השנים האחרונות מצטברות והולכות עדויות רבות על כך שהמציאות איננה, כפי שסוברים רבים, מהות חמרית. יותר ויותר ברור כי אנשי מדע לא רציונלים התעלמו מעדויות ברורות של תופעות שלא ניתנות להסבר חמרני, כי פילוסופים טועים פסחו על סתירות ברורות בתיאוריות החמרניות של המציאות, וכי כוחות אנושיים רבים פעלו, בטעות או במכוון, מתוך כוונות טובות או רעות, כדי להסיט את האנושות מלהכיר בקיומו של מה שאינו נתפש ישירות על ידי חושי האדם.

אחד הדברים שמנעו בצורה החזקה ביותר מאפשרויות המחקר המדעי הרציונלי להתפתח ולהתקדם בתחומים שעליהם מדווחים בהרמוניה אלפי תרבויות האדם אשר התקיימו ומתקיימות על פני הכוכב במשך אלפי שנים הוא המחשבה שמושגים כמו אמונה, אלוהים ונסים הם חסרי יסוד במציאות. תפישת רציונלית של מושג האמונה היא אחד הגורמים שיאפשרו למדע להרכיב תמונת מציאות, יקום ועולם אמינה, הרמונית וחסרת סתירות יותר משהיתה בידי הגזע האנושי אי פעם, תמונה שתהיה מפה שבאמצעותה תוכל האנושות להמשיך ולהתקדם.

נתונים נוספים