העבדים החופשיים

 

העבדים החופשיים

בין שיעבוד פוליטי לחירות

על רקע היות היחס שבין חירות לעבדות מה שקובע את איכות חייה היסודיים של חברה, מהווה האיזכור הרב שקיים במסורת היהודית לנושא זה משום הוכחה הן לריאליה היהודית והן למידת המודעות הרבה שיש בה לחשיבות החירות. מאידך, קשה לנסח באופן פשוט את גישת היהדות לחירות, שכן למול סיפור יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, שהוא מיסודות אמונת היהודי, קיימת עובדת היותה של העבדות חלק מובנה בחיי האדם היהודי, המתבטא בהלכה הנוגעת לענין. בנוסף לכך ניתן לראות כי מבחינה רעיונית קיים בעולם היהודי מתח מסוים בין שאיפה לחופש מדיכוי פוליטי לבין הבנת החירות ברמת היחיד, כהתייחסות להגדרת מצבו הרוחני של האדם כיחיד. מבחינה פילוסופית, ניתן לסכם נושא זה כיחס הקיים בין חופש מטפיסי לחופש פוליטי.

הרעיון הפילוסופי-מטפיסי של קיום חופש הבחירה ברשות האדם עולה בקנה אחד עם תפיסת היהדות. אך מבחינה הסטורית ידע העם היהודי מצבים רבים של שיעבוד, המטילים סימן שאלה על מימושו של חופש בחירה זה בהקשר היהודי. אף כי מקובלת בין שומרי המסורת אמירתו הנודעת של ר' יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי", הביטוי "עבד חופשי" נשמע כמכיל סתירה ברורה. פתרון אפשרי לסתירה זו קיים בהבחנה בין שני סוגי שיעבוד, שאחד מהם הוא "עבד הזמן" והשני הוא "עבד ה'". אף כי קשה להבין מדברים אלה איך, בדיוק, הם מתייחסים למציאות, ניתן להניח כי הם מייצגים את הפער הקיים בין המימד הרוחני לחומרי הנוגעים לקיום האנושי.

לפחות מבחינה פוליטית, רובה ככולה של האנושות נמצא תחת שיעבוד. בדיקטטורות הרבות הקיימות בימינו על פני אדמה ברור לכל מתבונן כי האזרחים החיים בהן הם עבדים לכל דבר; במדינות מסוג זה קל לראות זאת בשל הפגיעה הקשה בזכויות האדם המתבצעת בהן על ידי מנהיגיהן, שביסודה הכפיה השלטונית שבאמצעותה שולטים הם בנתיניהן. מבחינה מעשית ניתן להבחין בשיעבוד גס זה באמצעות האיסור שמטילה עריצות על חופש התנועה של נתיניה, מה שהופך את גבולותיה לחומות כלא. במובן זה מה שמגדיר את מצבו של אזרח מדינה מסוג זה כעבד הוא האיסור שמוטל עליו לעזוב את ארצו, שכן משמעות הדבר היא שהוא נחשב לחלק מרכושו של מי שעומד בראש המדינה.

פגיעה מסוג זה בזכות החירות קיימת בימינו בעריצויות ידועות רבות, אך הדיכוי הכללי של זכויות האדם של בני אדם קיים גם בכל מדינות העולם הקרוי "חופשי"; ברובן של מדינות אלה קיימת פגיעה גדולה בזכות הקנין באמצעות ריכוזיות שלטונית ומיסוי כפייתי, כאשר המשטרים הסוציאליסטיים – כמו זה של מדינת ישראל - מסווים את השיעבוד שבו הם נוקטים על ידי הדמוקרטיה, שרבים מאזרחי העולם סוברים שהיא מבטאת חופש. מבחינה מעשית, אומר הדבר רק את הארכתה היחסית של רצועת השלטון שבה מחזיק השליט את אזרחיו, כמו שהוא עושה כאשר הוא מפיץ את מיתוס ההפרטה, אשר מעביר לידי הבעלות הפרטית-לכאורה של בעלי הון את נכסי המדינה תוך שהוא דואג לשמור בידיו את השליטה המוחלטת בהם, בשל הקפדתו לחוקק, ליישם ולהשגיח על חוקי הכלכלה בה.

הפילוסופית אין ראנד אמרה לפני מחצית המאה כי "אין הבדל בין קומוניזם לסוציאליזם אלא רק באמצעים להשגת אותה מטרה: שיעבודם של בני האדם" וציינה כי ההבדל בין שיטות אלה אינו עקרוני אלא איכותי: מטרתו של "...הקומוניזם לשעבד את האדם בכוח, ואילו הסוציאליזם – באמצעות בחירות דמוקרטיות. הדבר דומה להבדל שבין רצח להתאבדות" – ואכן, בשני המקרים התוצאה המעשית זהה: האדם בכל המשטרים הקיימים בעולם משועבד, ורק מידת השיעבוד ותיחכומו מבחינה בין העריצויות האלימות של העולם השלישי והקומוניסטי לבין העריצויות הסוציאליסטיות.

ההבחנה הפילוסופית שעורכת אין ראנד לגבי נושא השיעבוד מראה שלמעשה כל בני האדם הנמצאים במשטרי השיעבוד הם עבדים – כולל המשעבדים. דבר זה נובע מכך שטבע הפגיעה בחירות הופך גם את המשעבדים לעבדים כי הם זקוקים לעבדיהם אף יותר משאלה זקוקים להם. כך, בניגוד לאמונתם התמימה של אזרחי מדינות העולם, הרואים את עצמם תלויים במנהיגיהם, האמת היא לרוב הפוכה: ברוב המקרים – ביחס ישר למידת העריצות שהוא מקיים בארצו - המנהיג הוא זה שתלוי בנתיניו, שכן הם אלה שמספקים לו את צרכי הקיום שלו. ולא מדובר רק בקיום החומרי; העבד אינו מעניק לאדונו רק את סיפוק צרכי הקיום החומרי שלו אלא גם את הרוחני, שכן הוא שותף לרמיה הקבועה האופיינית למדינות העריצות, הגורסת שהאדון הוא משרת החברה בכך שהוא מעניק לה, באמצעות הנהגתו, השראה של כיוון, דרך ותכלית. בחיבוק ההדדי הטראגי של השיעבוד, כבולים בימינו מנהיגי הציבור בכל המדינות באמונה הטפלה (הגובלת בטירוף) שנתיניהם נושאים אליהם את עיניהם בהערצה – וזאת על אף שהם אוחזים בגרונם באמצעות מערכת כפייתית, שבה שלובים אמצעי שלטון גסים וחוקי כפיה. בכך מתבטאת האמת המפלצתית של שליטי מדינות המשועבדים לנשלטים על ידם.

מכל זה יוצא שכל האנושות בימינו משועבדת אהדדית באופן כזה שכל חבריה שותפים במערך עצום של שיעבוד, שבו הכל כפופים לכל השאר – וגם המדינות העריצות, אשר אינן מסוגלות לקיים את עצמן מבחינה כלכלית, תלויות במדינות החופשיות יחסית. משמעות הדבר אומרת בהכרח שחיי האדם בזמננו מנוגדים לטבע האנושי היסודי, המבוסס על בחירה חופשית. בהקשר זה נשאלת השאלה מהו המחיר שמשלם המין האנושי, שמבחינת טבעו נוטה לחופש, על עבדותו זו, שבה הוא שקוע כל כך.

כי מעבר לכך שיש לעובדת שיעבוד כללית זו משמעות הכרחית, נוראה ואיומה של סבל, פיגור ובלימה כלל-עולמיים של מגמת ההתפתחות והאושר של האדם, מעלה הדבר שאלה גם לגבי עצם קיומה של סתירה עובדתית שבין טבעו החופשי של האדם לבין היותו משועבד בכל אתר בימינו. בין השאר, נראה שאולי יש קשר בין סתירה זו לעובדת היותו של האדם בעולם רצופה בכה הרבה רוע, כשלים, מחלות, אסונות, מלחמות ושאר מרעין בישין שיש בהם כדי להטיל ספק באם מהותו חיובית.

ובכל זאת, מאידך, קיימת – כעובדה שאין להכחישה – נטייתו של האדם באשר הוא לטוב; בניגוד לכל הבעייתיות של עובדות הרוע שנמצאות בקיומו, נטיה זו מתבטאת בנהיה, בתשוקה ובשאיפה של האדם באשר הוא לעשיית דברים טובים, לאהבת הטוב ובהערצת המעשים הטובים שנעשים לאורך ההסטוריה האנושית. נטיה זו איננה מופשטת, ערטילאית או מנותקת מהמציאות, אלא מוכחת בהצלחתה של האנושות ליצור שורה עצומה של הישגים ערכיים ולהגיע להגשמתם של חלומות רבים בתחום השליטה החיובית במכמני הקיום. אלה באים לידי ביטוי עובדתי בקידמה הטכנולוגית העצומה שנוצרה על ידי האנושות, בנצחון על מחלות, בביעור רבות מן האמונות הטפלות ששלטו בעולם, בנצחון וחיסול של אומות שאיימו על שלום העולם, כמו העריצות הנאצית – והישגים גדולים בתחומי הרוח, המחשבה והאמנות.

כל אלה – שהם פירות בחירת הרוח האנושית - לא היו יכולים להיווצר בתנאים שבהם אין האדם יכול לממש את בחירתו החופשית. דבר זה נראה כעומד בסתירה מובהקת לעובדת השיעבוד הכללי של האנושות, אך הוא תואם את טבע האדם, ולמעשה מהווה גם את פתרון החידה שבדברי ריה"ל וההסבר לרעיון שבאמירה שעבד ה' הוא חופשי: משמעות הדבר היא שבהתייחסותנו לשיעבוד ולחופש עלינו להבחין בין מעמדו המטפיסי (קיומי) של האדם לבין מצבו הפוליטי (חברתי); בזמו שהראשון מתייחס לרוח האדם, שמאפשרת לו את החופש לבחור, על כל השלכותיו, השני קובע שבעולם החומר, שלא כמו ברוח, האדם מוגבל. ועם זאת, אין הדיכוי החומרי-גופני יכול להביא את רוח האדם לידי מעצור.

רשויות הרוח והחומר אינן חודרות זו לתחומה של זו ובכוחו של האדם לקבוע עד כמה, אם בכלל, יסיגו הן זו את תחומה של זו. האדם שמסיבה כלשהי כפוף לרשות החומר הוא בדיוק מה שנקרא באמירת ריה"ל "עבד הזמן", שכן הזמן הוא אחד מהיבטי החומר ולפיכך מסמל אותו; במובן זה, בני אדם שהם עבדי הזמן עלולים להשתעבד לכל אחד מהיבטי העולם, המאפיינים את המקום והתקופה שבהם הם חיים ואת הערכים הנהוגים בחברת זמנם: ערכים מקובלים אלה כוללים את האופנה, ההרגלים, צרכי הקיום וגם את צורות הממשל השליטות. כאמור לעיל, נתפסים לעתים קרובות חלק מבני אדם אלה כחופשיים, אך רק על יסוד השוואתי, אם בחברה שבה הם חיים יש מידה רבה יחסית של חופש פוליטי, אך למעשה, מבחינה רוחנית הם עבדים, שכן הם משועבדים ברמות שונות.

בנוסף למאפייני הזמן והמקום אלה כוללות, כאמור לעיל, שיעבוד פוליטי מתוחכם שבו הם אינם חשים כי בשל שיעבודם הרוחני נעמנעת מהם מידת החופש המלא שאפשרי ונכון להם כבני אדם. סוג זה של עבדות אופייני היום לרוב בני העולם החופשי, שהם "עבדי הזמן", שכן לא רק שהם מדוכאים על ידי המשטרים הפוגעים ישירות בזכויותיהם, אלא הם גם חסרי מודעות לאפשרויות האושר האנושיות ובכך הם כפופים לשיעבוד לחומרנות המונעת מהם את השגת האושר האנושי.

רוח חומר זו, שחלק ממנה דוחה את אפשרות קיומו של האל, הוא המונע מבני האדם בעולם את החופש שאותו רואה ריה"ל כאפשרי לאדם הבוחר להיות עבד האל. לפי דבריו, אדם הלוקח על עצמו את מילוי מצוות האל מגיע למצב של עבד חופשי, כשבשיעבוד עצמו לאלוהים משיג האדם את מימוש יכולת הבחירה החופשית שלו גם במצב של דיכוי חומרי. משמעות הדבר במונחים פילוסופיים, היא שהאדם משיג את מידת החופש הגדולה ביותר כאשר הוא מכפיף את עצמו לאמת המטפיסית. מנקודת מבט יהודית, משמעותו המעשית של הדבר היא שההכרה של האדם בערכים ובדרך שמתווה האל מביאה אותו למידה הגדולה ביותר של חופש אנושי, גם אם מבחינה פוליטית הוא נמצא במצב של דיכוי חריף. בצורה זו ניתן להבין את המצב שבו מהווה היהודי את עבד ד' החופשי.

בדבר זה יש כדי להסביר את הישגיו הרוחניים הייחודיים של עם ישראל, שהוא העם המדוכא ביותר בהסטוריה האנושית; על אף שבילה בגלות זמן רב כל-כך, אין דומה לגדולת היצירה הרוחנית של עם ישראל. העובדה שבכל התקופות שבהן דוכאו על ידי עמים זרים בארצות שבהן נמצאו, כאשר הם מחזיקים בערכים דתיים המנוגדים לדת השלטת, הצליחו בני עם ישראל לשמור על דתם ולהמשיך ליצור במסגרתה מעידה על קיומם כעבדים חופשיים; ככאלה, הצליחו היהודים, על אף היותם מנותקים מארצם, דווקא בשל אמונתם העזה באלוהיהם, להגיע להישגים שנבצרו מעמים אחרים, שהיו – יחסית – חופשיים הרבה יותר מהם מבחינה פוליטית.

מי שהוא עבדו של האל ולא עבדו של האדם אינו מוגבל כעבד האדם, שהרי מרחב הפעולה של האל אינסופי באפשרויותיו. שם, במימד המטפיסי-נצחי הפתוח לפני האדם המציית לחוק האלוהי, לא רק שעבד האל אינו מוגבל אלא שאמונתו מחזקת אותו ומרחיבה את יכולת מימוש הפוטנציאל שלו ואת טווח הבחירה שלו כאדם. בהנחה שחוקי האל הם גם חוקי היקום, עולים הם על כל חוק מלאכותי שנקבע על ידי בני אדם במימד הפוליטי. למעשה, בכוח ההכרה הפילוסופית באינסופיותו של החוק הכללי של המציאות, הוא מצליח להגיע לזיהוי עובדת החזקתו של האדם בחופש הבחירה, המאפשרת לו לפעול למימושו של זה בחייו. כך ההתבוננות הפילוסופית – כמו הדתית – מעניקה לאדם את היכולת לראות אל מעבר לחומות כלא הדיכוי החוסמות את דרכו בעולם; שם, מחוץ לכלא החומר, קיימות האפשרויות הבלתי מוגבלות של רוחו, שמאפשרות לו להתקרב למימוש יכולותיו.

יכולתו של העבד האנושי לראות את זכותו הטבעית לחופש היא חלק חשוב מתהליך שחרורו; למעשה, המודעות למצב העבדות היא תחום החירות שיש לאדם המשועבד, כי זו מבטאת את העובדה שמבחינה מציאותית עקרונית יש לו חופש בחירה, על אף שבמציאות הוא נשלט הן על ידי השיעבוד לזמן והן על ידי השיעבוד לעריצויות האדם שעלי אדמות.

ההבחנה בין שני סוגי שיעבוד זה היא חשובה ביותר, שכן בשל הגבול הדק שקיים בין הרוח והחומר במציאות, עלול האדם ליפול למלכודת הבלבול ביניהם. במקרה כזה קל לו לאדם לפעול להשתחרר מכבליו של שיעבוד אחד מבלי להבחין בכך שהאחר שולט בו. זה יכול להיות מצב שבו אדם שמסיר מעליו את השיעבוד הפוליטי אינו רואה כי הוא חי בשיעבוד לדרך חיים חסרת תכלית הממוקדת בהישגי החומר או להתמקד כל כך במאמץ להשתחרר מכבלי הטעות עד שהוא מחמיץ את עובדת היותו שקוע בשיעבוד פוליטי, אשר שומט את הקרקע מתחת לרגליו ורגלי החברה שבה הוא חי.

בהקשר זה, קיום מצוותיו של בורא העולם היא הדרך להתחמק ממלכודת זו, שכן מצוותיו מכוונות את האדם לבקש את מימוש אושרו תוך הגשמת מאווייו ברוח וגם בחומר; היהודי מכוון על ידי המסורת שבידו להגביה עוף מבחינת תלמודו עד לרקיע הגבוה ביותר שיכולה רוחו להמריא וביחד עם זאת לציית לחוקי העולם הארצי, שמהם ברור כי ההישגים הרוחניים הגדולים ביותר בתחומי הרוח נזקקים ליישום בעולם החומר ברוח "סוף מעשה במחשבה תחילה". שלא כמו בתפיסות דתיות זרות, אין היהודי מכוון להתנתק מן המציאות לתוך בועה נפרדת של פעולה כמו מדיטציה, התנזרות או אקדמיה אלא נדרש בד בבד עם רכישתו ידע, ליישם ידע זה לחיי המעש – ולהילחם כדי ליישם את דרורו החברתי ומאווייו הפוליטיים, כדי שישמשו כלים שיאפשרו לו ליישם את הידע שלו.

בעובדה שמילוי מצוות האל אומר התקדמות רוחנית ביחד עם התפתחות ברמת ההישגים החומריים והכלכליים יש ביטוי של המוסר היהודי, אשר בו מתבטאת חירות הרוח האנושית בפעולה לקידום חירות הגוף האנושי הן ברמת היחיד והן ברמת החברה. דבר אחרון זה הוא פועל יוצא של החינוך המסורתי-יהודי המכוון את שומר המצוות הן לציות להלכה הנוגעת להסדרים החברתיים של העם היהודי והן למדיניות של אי הסכמה, אי הכרה ומרד בשיטות שלטוניות שמנוגדות למוסריותו.

מבחינה פילוסופית, מבטא הרעיון של היהודי כעבד חופשי את מצבו של אדם שמכפיף את עצמו לחוקי המציאות בצורה בלתי מתפשרת וזוכה, בשל כך, להגיע להכרה בכך שהוא בעל יכולות טבעיות וזכויות שאין לפגוע בהן. הכרה זו היא התנאי שבזכותו הוא מצליח להניח תשתית מתאימה לפעולת שחרור עצמי הן ברמה הרוחנית-יחידאית והן ברמה החומרית-חברתית, ובכך הוא משיג מיצוי של יכולותיו ומימוש של זכויותיו, שמתבטאים באושרו. ואף כי ניתן לכאורה לראות דרך זו כעבדות, שכן בה משעבד האדם את עצמו לחיים המוגבלים על ידי השכל, מהווה היא את המפתח לדרגת החופש הגדולה ביותר האפשרית לו במציאות; בנקודה זו חוברים זו לזו המסורת היהודית והפילוסופיה התבונית, ששתיהן מכירות בכך שרק ציות לחוקי המציאות ו/או האל, שלפיהם פועלים העולם וכל אשר בו, יכול להעניק לאדם מימוש של חופש הבחירה שלו בעולם ולקדם אותו גם לחופש מדיני.

נתונים נוספים