חירות כמושג יהודי ואובייקטיבי

 

חירות כמושג יהודי ואובייקטיבי

"מהו חופש? נצחון האדם על עצמו." – זוהי אחת מאמירות רבות שניתן לשמוע בימי חג החירות ואחד ההגיגים הנפוצים בחברה ביחס למושג החירות, שניתן לשמוע ולקרוא גרסאות רבות שלו בימינו. תפישה זו של חירות, הרואה מושג זה כשייך לתחום האישי-התפתחותי של היחיד, מניבה פירות רבים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה המודרנית, אך מתעלמת, לרוב, מהחירות במובנה הפוליטי: חירות אובייקטיבית מעשית, כזו של יציאה מעבדות.

החופש מהסוג שלעיל, חופש סובייקטיבי-פסיכולוגי מתייחס לאפיק צר, מסויים, של ההווייה האנושית – האפיק הנוגע להכרה האנושית ולכך שבמודע או שלא במודע, היא פועלת לתכלית השליטה העצמית. דיון זה גם נוגע לדיון בדבר הרצון האנושי וחפיפתו את עקרון הבחירה החפשית.

עם עלייתן, בחברה המערבית, של השפעות רעיוניות מסוימות, הנוגעות לתכניה התודעתיים של ההכרה האנושית, נוטים יותר ויותר הוגיה של תרבות זו לראות את מושג החירות באספקלריה של היחסים בין האדם לעצמו. ניתן לראות השפעות אלה בחברה במגוון ערוצים, החל מהשפעותיהן של אסכולות מזרחיות, המכוונות את היחיד האנושי, באמצעות התמקדות מדיטטיבית, להתעמקות עצמית והכרה פנימית - וכלה בהשפעות על עולם הדת, המכוונות את היחיד, באמצעות עבודת הדת, לתקשורת בעלת אופי מיסטי עם כוחות על-טבעיים.

אך מושג החירות היהודי, במיוחד כפי שהוא מוצג ביצירת החירות הגדולה – היציאה ממצרים – מתמקד קודם כל במימד המציאות הפוליטית האובייקטיבית, בפעולת השחרור משיעבוד פיזי של הגוף והרכוש על ידי עריצות מדינית. היהדות, במסורת החירות שלה, מנחילה לאנושות תפיסת חירות לאומית, המעוגנת במאבקים לשחרור מעולם של עריצים, החל מזו שקיימת ב"מיתוס המכונן" שלה, כפי שהוא מתואר בהגדה של פסח – וכלה באירועים המתועדים של ההסטוריה שלה, הכוללים את הנצחונות המפוארים שלה על העריצויות הזרות ששלטו בה, שבהן הבבלים, היוונים והרומאים.

אין ספק שיש קשר בין העובדה שהעם היהודי שרד את כל הסבל, נסיונות ההשמדה והעינויים שעברו עליו בתולדותיו לכך שהיה מצוייד, לאורכה של דרך החתחתים שעבר, בתפיסת חירות אובייקטיבית, תואמת מציאות. חוסנה של זו נעוץ בכך שהיהדות איננה ממקדת את מושג החירות שלה במימד הנפשי רוחני, אלא במימד הפוליטי, שבו מתרחשות הדרמות הגדולות של דיכוי, מאבק ושחרור. בהקשר זה, מאבקי החירות ההסטוריים, שהיהדות עיגנה בחגיה ובמועדיה, משיעבוד מצרים ועד חנוכה, הפכו לחלק מובנה בדתה ולאמצעי הגנה רוחני גם יחד, כנגד משעבדים, נוגשים ודורשי רע למיניהם.

במימד זה התעמת העם היהודי במאבקים לשחרור מעריצים אשר ביקשו לעשות ליהדות רוע גדול יותר מאשר להפיק רווחים משיעבודה, אלא להשמיד לחלוטין את הגזע היהודי. מול אלה המבקשים להשמיד את העם כל עריץ אחר הוא תמים ביחס, אך אין ההסטוריה מספקת לנו מקרים של רדיפת עם הדומים לרדיפת העם היהודי – ולכן סוג זה של מאבק הוא המאפיין הראשי הקושר את פרעה להיטלר ואת העבר היהודי הקדום לעתידו.

מאידך, הפך המאבק היהודי לחירות משיעבוד, שאין דומה לו בהסטוריה האנושית, גם ללקח אוניברסלי כללי אשר שימש לעמים ויחידים רבים בהסטוריה כאמצעי יחידי ומיוחד לצורך חיזוק הנפש האנושית המדוכאת בהתמודדות עם משעבדיה. היהדות היתה החלוצה ההסטורית ועד היום כמעט היחידה אשר הציעה לעולם כולו פלטפורמה רעיונית שעליה יכלו כל העמים המשועבדים לכונן את מאבקי החירות שלהם. הקונספציה של חירות אובייקטיבית שתרמה היהדות למאמץ המאבק העולמי בעריצות סיפקה לכל מי שלחם במטרה להפיל עריצות את מושגי היסוד הנדרשים לצורך הצידוק, הנימוקים והדרך הראוייה למלחמה זו.

שתי דוגמאות להשפעה של תפיסת החירות היהודית על תרבות המערב הן האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל, שנכתבה במאה ה18 ודבריו של הלוחם למען זכויות השחורים, מרטין לותר קינג, באפריל 1957, אשר הצהיר "...ישנו משהו בכל אדם ששואף לארץ כנען." והוסיף "אין די ביציאה ממצרים; צריך לעבור מכשולים וקשיים נוספים, שכוללים את ים סוף." כך, מאז ומתמיד, סיפקה היהדות תחמושת הכרחית למדוכאי העולם גם בתחום החירות הפוליטית וגם בתחום החירות האישית. האובייקטיביות של תרומה זו באה לידי ביטוי בהצלחתו של סיפור המאבק היהודי להשפיע השראה וכוח על לומדיו.

בקשרה את מאבקיה הפוליטיים לדתה העניקה היהדות למאבק החירות בעולם גם תמיכה רוחנית חשובה. העובדה שהיהדות דאגה לראות ולהציג את מאבקיה באור דתי לא רק שלא גרעה מעוצמתם האובייקטיבית של הערכים שבהם תמכה אלא אף חיזקה את תפיסת החירות שהציגה, וזאת בשל עובדת היות רוב האנושות יישות שחייה הרוחניים מיוסדים על אמונה דתית. היהדות דאגה לספק להיבט הפוליטי של יציאת מצרים גם את ההיבט המטפיסי (מכות מצרים, למשל) וגם במאבקם של החשמונאים נגד היוונים לא נמנעה מלהזכיר את נס פך השמן, כדי לתת לסיפורי מאבקיה לחירות את העומק הנדרש מהקשר מלא. בכך העניקה מימד עומק רוחני להתרחשויות הפוליטיות ותרמה לחיזוק והעמקת תפיסת ערכי החירות האובייקטיבית בעולם.

בהקשר זה יש לציין פן נוסף הייחודי לגישה הפוליטית היהודית: מאבקי החירות היהודיים התנהלו תמיד על רקע השאיפה לעצמאות לאומית, לריבונות ממלכתית ולשמירה על חברה מאורגנת ומסודרת, אשר פועלת על פי כללים חברתיים ברורים. מערכת הכללים המדיניים היהודיים משמרים בתוכה, כבר מימי קדם, את ערכי היסוד האנושיים האוניברסליים, החל מערך החיים וכלה בערך הקנין. מערכת כללים זו מאשרת את החירות כתנאי לחברה צודקת, החל מקיום חירותו של היהודי כיחיד בחברה ועד לקיום העם היהודי כעם בין העמים. לעיקרי תורת ישראל היבט חוקתי, שאף כי הוא מכוון ליהודים בלבד, יש בו גם משום מתן השראה אוניברסלית.

במסורת היהודית של חג החירות, פסח, באה לידי ביטוי הגישה היהודית לגבי החירות כתוצאה של מאבק פוליטי: המאבק המשחרר עם של עבדים מאחיזתה של עריצות אכזרית הוא חלק בלתי נפרד מבניית עצמאותו הרוחנית של העם. בהצבה הפוליטית של מושג החירות מציגה היא השלמה בין הפעולה לחירות אנושית, השאיפה לחירות מדינית וביסוס היסודות למימוש והוצאה מן הכוח לפועל של המימד הדתי. העם היהודי מתייצג, בהקשר זה, אל מול האומות ובכלל, כעם המייצג שאיפה לחירות במובן הטהור שלה – שאיפה לפעולת חיים בלתי מופרעת. בפעולת חייו של היהודי כלולה עבודת פולחן ד', שהיא ביטוי של בחירתו – וכך מהווה תקוותו לשחרור ועצמאות מעולו של משעבד ביטוי סמלי ואוניברסלי גם לשאיפתו הלגיטימית של האדם באשר הוא לחירות.

בענין זה באים לידי ביטוי ייחודיותה של היהדות והשונות של גישתה מאלה של שאר הדתות הגדולות בעולם: בזמן שאלה האחרונות מכוונות בעיקר למצבו הרוחני והמטפיסי של האדם, מציבה היהדות, כתנאי לקיומו של האדם, עצמאות פוליטית. את החירות – ואת הבעלות על ארץ – רואה היהדות כשני היבטים הכרחיים של קיום אנושי מלא.

היהדות אינה רואה את המימד הפוליטי כפועל יוצא זניח וחסר חשיבות של הקיום אלא כביטוי חשוב של האדם וכתנאי הכרחי לפעולתו: מבחינת היהדות, ההתנערות משיעבודו של זר היא תנאי לעצמאות קיומו של העם - ועצמאותו הפוליטית היא תנאי לעבודת הקודש שלו. העובדה שמאבקו של עם ישראל ליציאה מעבדות לחירות הוא מאבק פוליטי איננה עושה אותו לשטחי או לכזה שחסר את היסודות הרוחניים, כמו היסוד הדתי.

זוהי גם הסיבה לכך שלפי המסורת היהודית יציאת מצרים היא הפעולה הנדרשת לצורך גיבוש העם – וגיבוש העם מגיע לשיאו עם מתן התורה, שבו הוא מקבל עליו חוקה, המגדירה את ייעודו. זוהי נקודת החיבור בין צירי החירות האובייקטיבית, זו של הלאום והעם, לציר החירות המוסרית של היחיד, העוסק במימוש יכולת הבחירה החפשית שלו לחייו הפרטיים. כך, סיפור יציאת מצרים, עם היותו פוליטי ביסודו, אינו מתעלם מהמימד הרוחני הכרוך בשחרור כזה (או בשיעבוד כזה) ויורד עד לשרשי הנפש של המעורבים, החל מרחשי לבם של המשעבדים וכלה במה שעובר על המשוחררים.

ביהדות, החירות – ושאר מושגי היסוד האנושיים המעורבים בתהליך השגתה – מתפרשים קודם כל, לאור המפורט בסיפור התנ"כי, במימד הפוליטי של העימות בין משועבדים לעריץ. בתוך ההקשר הזה מפורטים גם אתגרי הרוח ותעצומות הנפש הנתבעים ממי שמעוניין להביא את עצמו למצב של בן חורין, בעימות שבין המשוחררים למנהיגם ולמצבם המשתנה במציאות העובדתית. פירוט זה מכיל חומר עובדתי רב שחלקיו מטופלים על ידי גדולי היהדות והאנושות במשך אלפי השנים שעברו מאז ההתרחשות ההיא.

טיפול זה הניב את כל הידיעה הנדרשת לצורך אימוץ החירות במימד עולמו של היחיד – והמימד הפוליטי משמש לידיעה זו כהקשר הכרחי, מכיוון שכל פעולה אישית צריכה להתייחס להקשר הקיומי שבו נמצא היחיד – וזה כולל תמיד מימד פוליטי. הצלבה בין מפרט מורכב זה לבין ההשפעות הרעיוניות של הזמן החדש שחדרו לאחרונה ליהדות, מציג את ההשפעות הרעיוניות האחרונות ככאלה שמתעלמות מההקשר הפוליטי או אף מנותקות ממנו. למעשה, חלק גדול מהמבינים את מושג החירות ברוח הבנתו היום אינם רואים את ההיבט הפוליטי שלו כחלק שמובנה בו מבחינה ערכית. למשל: היציאה מעבדות לחירות של בני ישראל ממצרים נעשית "ברכוש גדול", שמשמעו שבני ישראל מפקיעים מהמצרים ששיעבדו אותם את מה שמגיע להם עבור עמלם הקשה. לעומת זאת, חלק גדול מאלה הדוגלים היום בחירות כבמושג פסיכולוגי, אינם רואים קשר חשוב בין החירות לשכר, כי הם מנתקים עצמם, דרך התנתקותם מההיבט הפוליטי, מהקשר לרכוש. בכך הם מחללים, למעשה, את תפישת החירות היהודית; הם מעקרים אותה מההקשר המלא, שבא לידי ביטוי בפיצוי חמרי הניתן לעבדים תמורת עמלם. מבחינת התפיסה היהודית, עמידה על משמר הרכוש – ובמיוחד השכר – היא לא רק חלק חשוב בתפישה הפוליטית היהודית אלא גם תנאי למצב פסיכולוגי ראוי, שהוא ביטוי ותוצר של צדק.

המשמעות היישומית-מעשית של עקרונות אלה למציאות ימינו היא בעימות – שלעתים מפורש יותר ולעתים פחות – בין המבינים את היהדות ברוח ה"עידן החדש", כגישה מטפיסית המעודדת טכניקה מדיטטיבית של התעמקות סובייקטיבית, לבין אלה שרואים את היהדות כמהות פוליטית הקשורה למערכת כללים המחייבים עבודה דתית בתחום חמרי ידוע – ארץ מסויימת – שתנאים הכרחיים לה הם עצמאות מדינית ובעלות קרקעית. למותר לציין כי בגישה מפרידה כזו, נתפסת היהדות כמימד פעילותו הרוחנית של היחיד, שבו הוא יכול להתפתח רוחנית כדי להגיע לשליטה עצמית עילאית – או כמימד של פעילות חברתית-קולקטיבית שבה יכול העם הישראלי להגיע לידי מילוי תעודתו הייחודית.

אלה השתיים מגלמות הבנות מנוגדות של מושג החירות, אשר יש לבחור ביניהן, כפי שעושים רבים. אך האמת איננה מרשה בחירה חד צדדית בהקשר זה, אלא בחירה בשתי צדדיה של מטבע החירות: האמת מחייבת את קיומם כתנאים משלימים הדדית: לפי היהדות, החירות המדינית של כלל העם והחירות האישית של היחיד אינן מנוגדות אלא משלימות: החירות המדינית היא תנאי הכרחי להתפתחות היחיד – ורק תשתית שעליה יכולה להתפתח בצורה המכסימלית, מבחינת המימוש אישי, חברה של יחידים, יכולה לבסס חברה צודקת, שכן חברה צודקת, בהגדרה, היא כזו שבה יכול היחיד לממש את עצמיותו בצורה הטובה ביותר. מכך גם ניתן להבין את ההשלמה שמשלימים זה את זה היבטי החירות האישיים והמדיניים.

בהקשר זה יש חשיבות בציון העובדה שחירות לאומית אין פירושה קבוצתיות (קולקטיביות) או הצבת הכלל בסולם הערכים כערך העולה על היחיד, אלא ביסוסו המעשי של הרעיון ההגיוני שחברה יציבה מסוגלת להיבנות רק בתנאים שבהם מבוצרות בה זכויות היחיד והיחידים מוגנים בה מפני שיעבוד ורמיסה כלשהם, מבית או מחוץ. כך, מהווה תפיסת החירות היהודית את המסד לקיומה של חברה חפשית אמיתית – חברה שבה נשמרות זכויותיו של כל יחיד מכל הפרעה – כולל הזכות לפולחן, לעבודת הדת ולקיום מצוותיה, בהתאם לבחירתו של היחיד.

כך גם אין סתירה בין תפיסת החירות האובייקטיבית הפוליטית, הנדרשת להשתחררות מעולו של נוגש, לבין תפיסת החירות האישית, הנדרשת ליחיד לצורך פיתוח עצמי כדי שיוכל מי שחפץ "לנצח את עצמו" להגיע לשליטה העצמית המיוחלת על ידו.

גישת חירות זו, שמציגה היהדות, שומרת על ערכי היחידים הכלולים בה כמו על קיומו של גוף העם כולו, אף בתנאים הקיומיים הקשים ביותר. ואכן, גישת חירות ייחודית זו הוכיחה את עצמה מבחינה מציאותית: התוצר של מילוי כללים אלה, כפי שהוכיחה היהדות עובדתית בהסטוריה שלה, הוא קיומו של עם עתיר גדולה, שהוריש לעולם (ועדיין עושה כך) שורה ארוכה של גדולי רוח יחידאים, המקדמים את האנושות בתחומים שונים ומגוונים, וכל זאת על אף הקשיים העצומים המוטלים עליו בדרך לגאולה.

דמות הגאולה העתידית, אשר לה מייחל העם היהודי מאז יציאתו ממצרים, היא דמות החירות – דמות ממלכה שמיישמת את כללי היהדות, שעל פיהם תישמר חירותו של היחיד היהודי ביחד עם חירותו של העם היהודי, בצורה המממשת את העצמאות המיוחלת. תפישתה המשיחית של היהדות מבוססת אף היא על חירות – "אין בינינו לבין ימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות" – חירות אשר בה לא יאויים העם ולא ייבצר ממנו, יחידאית או לאומית, לבטא את חירותו.

נתונים נוספים