טובת עצמי

 

טובת עצמי

בין האדם לחברה

בעולם של היום נפוצה הגישה הרואה את פעולת האדם למען עצמו כשלילית מבחינה מוסרית – ולצידה מוסכם גם הרעיון הבלתי-מוצהר שיש ניגודי ענינים בין בין בני האדם ובמיוחד בין עניניהם של בני אדם יחידים לעניניה של החברה. במאה ה-20 הציגה הפילוסופית אין ראנד התנגדות עזה לגישה זאת, הן בכך שהעלתה את האנוכיות – פעולת האדם למען עצמו – כחיובית מבחינה מוסרית, הן בכך שהצהירה שאין ניגודי ענינים בין בני אדם מוסריים והן בכך שהראתה כי ניגוד ענינים איננו קיים גם ביחסים שבין היחיד לחברה. לגבי ענין אחרון זה אף הוסיפה אין ראנד והציגה את עניניהם של החברה ושל יחידיה היצרניים כמשרתים זה את זה. בעבודותיה ממחישה ראנד שוב ושוב את העובדה שהתקדמותה של החברה ורווחתה מבוססים על בני אדם יחידים הפועלים למען עצמם, הן ביוזמות אישיות לצורך רווחים פרטיים והן כפורצי דרכים חדשות המקדמים את האנושות כולה כחלוצים בתחומים שונים.

לפי ראנד, המשותף לכל בני האדם האלה המעורבים בקידומה של החברה האנושית הוא היחס הישר בין שאיפתם האישית לקידום עצמם לבין קידומה של החברה שבה הם חיים. אך אף כי ראנד היתה הראשונה להצהיר על נוסחה זו בעולם הפילוסופיה, היא לא היתה הראשונה לזהות עובדה זו של היחס הישר שבין פעולת האדם לטובת עצמו לבין תרומתו לחברה; למעשה, מבטאת היהדות עקרון זה בערכיה, אשר לפיהם מבוססת התקדמותה של כלל החברה האנושית על התקדמותו של העם היהודי – והתקדמותו של עם זה על נשענת על פעולתם וחייהם של בני אדם יחידי סגולה.

יחידים אלה, שעליהם מבוססים הן תולדות העם היהודי בעבר והן התקווה לגאולה בעתיד, מהווים שושלת בת דורות רבים, הנמשכת מימי קדם ועד ימינו, החל מאבות האומה וצאצאיהם, המשך במנהיגיהם, נביאיהם, מלכיהם וכהניהם וכלה בגדולי התורה שבהם מאז ימי בית המקדש ועד ימינו. המשותף לכל אלה הוא העובדה שבצד הוותם קבוצה ייחודית של אנשי גדולה, אשר העניקו בחייהם חיזוק לאדני האומה, היו הם גם יחידי אנוש שעמלו לפרנסתם והקימו משפחות שלקיומן דאגו.

התאמה זו שבין עניניהם הפרטיים של גדוליה לעניניהם הלאומיים מודגשת בתורה באמצעות פירוט קבוע של העובדות הנוגעות לחייהם הפרטיים ועניני זוגיותם של גדולים כאברהם אבינו ומשה רבנו, בשל ההשקפה הרואה חשיבות ליחס שבין הענין הפרטי לענין החברתי – במיוחד כאשר מדובר ביחס חיובי. ברוח זו נפוץ מאז ומתמיד בעולם היהודי המיקוד על שני היבטיו של היחיד האנושי - זה הנוגע לפעולתו למען עצמו וזה הנוגע לתרומתו לחברה – כאשר שני אלה נתפסים כצדדיה של אותה מטבע.

אך התאמה זו מוצאת לה גם מסילות מפורשות יותר, כמו זו שניתן למצוא בפרשנותו של רבי שמשון הירש לגבי האמור בספר שמות "...והודעת להם את הדרך ילכו בה..." (שמות יח כ) אומר הרש"ר כך: "לפי הבנת חז"ל – כך נאמר כאן למשה: למד אותם את הדרך אשר ילכו בה בסיפוק צורכי קיומם וטובתם. בנוהג שבעולם, אין אדם מבקש אלא את טובת עצמו, ואילו הם – לא זו בלבד שיגמלו חסד זה עם זה, אלא גמילות חסדים זו כל עצמה לא תהא אלא תכלית בקשת טובת עצמם."

בדבריו אלה של הרב בן המאה ה-19 (1808 - 1888) הקדים הוא במאה שנים את זיהוייה של האמת שעליה עמדה, כאמור לעיל, הפילוסופית אין ראנד במאה ה-20 – שאין ניגוד הכרחי בין עניניהם של בני אדם. מדבריו של הרש"ר שלעיל ניתן להבין שעל יסוד ההנחה וההכרה המשותפת לו ולפילוסופית שטבעי לאדם לבקש את טובת עצמו ("...בנוהג שבעולם, אין אדם מבקש אלא את טובת עצמו") הוא מוצא לנכון לבטל את הטעות השגורה של ניגוד הענינים, שלפיה בקשת האדם את טובת עצמו מנוגדת לטובתם של בני אדם אחרים; ביחס לכך מוצא הרב לנכון להצהיר שפעולת האדם למען עצמו כוללת בכוח (בפוטנציאל) את פעולתו למען בני אדם אחרים.

כשהרב אומר לגבי גמילות החסדים של בני ישראל כי "...גמילות חסדים זו כל עצמה לא תהא אלא תכלית בקשת טובת עצמם." הוא מצהיר, למעשה, על כך שלפי הבנת חז"ל, המלצתו של האל על הדרך הראויה שבה יילכו בני ישראל היא כזו של גמילות חסדים, אשר לא זו בלבד שלא תסתור את פעולת האדם למען עצמו, אלא תראה כחלק מענינו של היחיד את רווחתם של בני חברתו. במלים אחרות, שבהן נוקב גם הרב, ניתן לומר שבקשת האדם את טובת עצמו כוללת את גמילות החסד לאחרים.

באמירה זו קיים זיהוי עמוק הרבה יותר מענין של רצון טוב שיש לאדם כלפי בני אדם. מעבר לכך שאכן יש לבצע את גמילות החסדים על יסוד של רצון טוב, קיימת באמירה זו של הדברים הקביעה המטפיסית באופייה שפעולת האדם היחיד למען עצמו היא ברבים מן המקרים גם פעולתו למען החברה – ושלמעשה לא קיים הבדל עקרוני בין שתי פעולות אלה.

כדי לבחון את הנושא על ידי דוגמאות פשוטות נשאל, למשל: האם אדם המתפרנס ממכירת מזון עושה זאת כדי להאכיל בני אדם או כדי להאכיל את עצמו? ברור שבעצם השאלה, המנגדת בין היחיד לחברה, יש משום הטעייה, שכן האכלת היחיד את עצמו והאכלת האחרים לא רק שאינן מנוגדות אלא תומכות זו בזו, כי היחיד מאכיל את עצמו באמצעות האכלת האחרים. בדומה לכך יש כמעט בכל פעולתו של יחיד בעולם האנושי שאיפה לרווח אישי אשר בהיותה מבוססת כמעט תמיד על מסחר יש בה גם משום תרומה לחברתו. במובן זה, קיימים בכל אחד מהערכים שמהם נהנה אדם בחברה – בין אם מדובר במה שמספק צורך קיומי שלו או בתוצר רוחני המסייע לו – שני היבטים מאוחדים שאין להפריד ביניהם: מה שמביא לו תועלת ומה שמועיל למי שיצר את הערך.

מכיוון שהחברה האנושית מבוססת על שיתוף פעולה בין מתמחים קיים הדבר גם בפעולות הפשוטות ביותר, שכן המזון שאנו אוכלים, לבושנו, מקום מגורינו, הידע שבידינו, ספרינו והרגלי חיינו מבוססים כולם על שאיפותינו כיחידים לפעול למען עצמנו, העולים בקנה אחד עם התרומה ההדדית של כמעט כל אחד מאיתנו לעמיתיו. לאור עובדה זו ברור כי עצם המחשבה על ניגוד בין עניני היחיד לחברה איננה מייצגת עובדה מציאות אלא מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל שבהם פוגע אדם בחבריו. מנקודת מבט זו יש בהעלאת דבר מסוג זה לדרגה של אפיון האדם באשר הוא משום משגה חמור, שנובע, ככל הנראה, משאיפה שלילית להציג את הקיום כולו כ"מלחמת הכל בכל".

אין ראנד קראה לגישה מוטעית זו, כשהיא קיימת בנפשו וברוחו של אדם יחיד, תפישת "יקום עויין", אשר רואה את היקום כולו כמקום רע שבו נכונים לאדם כשלון, אסונות וסבל. במונחים יהודיים מדובר בראייה שלילית של העולם הטוב שנברא על ידי הבורא הטוב לתכלית טובה, המוגדרת כחוסר ב"הכרת הטוב". הכרה זו בטוב מתייחסת הן לטוב שיש בעולם והן לטוב האנושי. זו מתייחסת לכל בני האדם, אשר בחייהם הטובים עולים בקנה אחד הן הצלחת קידום החברה והן פעולתם לטובת עצמם.

נתונים נוספים