יוצא מן הכלל

 

יוצא מן הכלל

על רובין השודד

לאחרונה עלתה על מסכי הקולנוע בישראל גרסה חדשה של הסרט "רובין הוד". אגדת רובין הוד היא אחד מהסיפורים האהודים ביותר בעולם המערבי ורבות הן הגרסאות שנעשו לה באמנות בכלל ובאמנות הקולנוע בפרט. בלי קשר לשאלה מהו הבסיס ההסטורי האמיתי של הדמות, קנה רובין הוד חיי נצח בתודעת הציבור של העולם הנוצרי בעיקר בשל היותו מייצג של המוסר המקובל על עולם זה, אשר משלב בין ערעור על זכות הקנין של העשירים לבין חמלה על מר גורלם של העניים.

דבר זה משתלב עם הסוציאליזם של זמננו, המהווה את המדיניות הנפוצה במדינות הרווחה של המערב, המבוסס על זכות הפעלתה של אלימות ממשלתית נגד בעלי הרכוש הפרטי. למעשה, פעולת הממשל ניזונה מהשראתה של המסורת התרבותית שרובין הוד הוא אחד מגיבוריה הראשיים. הביטויHOOD באנגלית אומר "בריון" או "איש כנופיה", שבהקשר של דמות זו ניתן להבינה כ"רובין השודד". העובדה שדמותו של רובין הוד מהווה, על אף מעשי הבריונות שלו, סמל מוסרי, היא תוצר של ההכשרה המוסרית שהעניק העולם למעשי שוד אלה. הסיבה לכך היא שהם נעשו "למטרה טובה": למען נזקקים.

בספר "אטלס" של הפילוסופית אין ראנד מציג ראגנאר דאנשילד, אחד הגיבורים הפועלים למען צדק עולמי, את התנגדותו העקרונית למוסריותה של דמות רובין הוד בכך שרובין הוד זכור "כחסיד הצורך, הראשון שזכה להילת כבוד הודות למעשי צדקה באמצעות רכוש שלא היה שלו... הוא האיש שהפך להיות סמל הרעיון כי הצורך ולא ההישג הוא מקור הזכויות... ...כי שכרנו אינו שייך לנו, אבל מה שלא הרווחנו שייך לנו." לפי דברי דאנשילד זו הסיבה לכך שבעולמנו "כדי להיות מעל לזכויות... כדי להיות במקום בו הכל מותר, אף שוד ורצח – כל מה שעל האדם לעשות אינו אלא להיות נזקק. ...מכל הסמלים האנושיים, רובין הוד הוא הבלתי מוסרי ביותר..."

במלים אלה שומטת אין ראנד את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של השיטה הסוציאליסטית, המצדיקה את מעשהו של רובין הוד בשל כך שהוא "לוקח מהעשירים ונותן לעניים". בכך היא מאשרת מחדש את המוסריות היהודית היסודית של "לא תגנוב", שכן למעשה, גם מבלי להיכנס לעבי ההשלכות החמורות שקיימות מבחינה חברתית ותרבותית להצדקתו המוסרית של שודד אלים, כל אדם בעל שכל ישר יכול לראות איך מהווה "לא תגנוב" הצהרה שאינה מתירה מקום לשום יוצא מן הכלל.

הקוצר והפשטות של עשרת הדברות עלול לעורר את הרושם כי אין הן מבטאות עומק אך יש טעות נפוצה בגישה זו, המבלבלת בין פשטות לפשטנות. בפועל, פשטותם של עשרת הדברות מהווה הצהרה על היותן כה יסודיות עד שאין הן נזקקות – או סובלות – יוצאים מן הכלל. רוח הגישה קיימת כבר בדברה הראשונה, ברעיון של "אני ה' אלוהיך". הוא ממשיך ב"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" אשר מדגיש כי ההצהרה הראשונה כוללת את השניה. דומה הדבר לכל הצהרה או נוסחת יסוד במדע, כמו "1+1=2". נוסחה מסוג זה איננה מאפשרת פתרון או אפשרויות נוספות, ומעניקה בלעדיות ללא סייגים לפתרון הכלול בנוסחה המוצהרת.

דבר זה דומה לבלעדיותו של הסכם כמו של נישואין שבו אין צורך שהבעל והאשה יצהירו על כך שמחוץ לבני הזוג שעימם בחרו להתחתן אין להם בני זוג אחרים. בדומה לכך אין צורך להכריז בכל מקרה של רכישת בעלות על כך שהיא בלעדית. כך הדבר גם לגבי עשרת הדברות; מוחלטותן מהווה הצהרה על כך שאין הן סובלות תוספות כמו "אלא אם כן" או "במקרים מיוחדים ניתן לקבל פטור".

בימינו רבים הם בני האדם המצדיקים את היות המדינה בוזזת באופן פעיל את רכושם של אזרחיה בשל השימוש שהיא עושה במשאביהם ל"מטרות טובות", כגון סעד לנצרכים, עזרה לחלשים וכיו"ב. ויש אף שומרי מצוות אשר סוברים כי פעולות המדינה בהקשר זה אינן חורגות מתחום המוסר – במיוחד אם הן מוסכמות על האזרחים. למותר לציין, בהקשר זה, כי עצם אי מחאתם של אזרחים רבים לגבי פעולותיה אלה של המדינה נגד רכושם משמש לעתים קרובות כאחד החיזוקים לפעולת השוד של המדינה, כי הוא נתפס בעיני רבים כצורה של אישור והסכמה מצידם של משלמי המסים. אך למעשה אין אזרחים אלה נותנים בשתיקתם זו הסכמה אמיתית להוצאתם הכפייתית של משאביהם קודם כל כי אין הם יודעים באמת על מה מוצאים הכספים ושנית כי בצד העובדה שאין הם יכולים לפקח על הדרך שבה משתמש השלטון בכספם אין הם מקבלים ברירה אמיתית לגבי הוצאה זו של משאבים מכיסם.

רבים בעולם הסוציאליסטי ובכלל זה בישראל– ובכלל זה לא מעטים הם גם שומרי המצוות – מצדיקים את ביזת רכושם כי הם רואים במסיו הכפוים של השלטון הסוציאליסטי יישום של הגישה היהודית הממליצה על סער לנזקקים, עזרה לחלשים ובכלל ערבות הדדית בין בני העם. אך הם שוכחים את מוחלטותה של הדברה "לא תגנוב" אשר איננה סובלת יוצאים מן הכלל.

הרעיון שניתן לפגוע בשלמות של "לא תגנוב" למען "מטרה טובה" – כמו שבאופן יוצא מן הכלל מותר לגנוב כדי להציל חיים - הוא בדיוק ההטעייה שממנה ניסה מנסח הדברה המקורית להזהיר את האדם הישראלי. יש במוחלטותה של דברה זו משום נבואה מרחיקת לכת על קיומו של עולם שבו ישלוט הרעיון שבתנאים מסוימים חייב האדם לגנוב – ושבאמצעות רעיון זה יהרס המוסר בעולם.

גדולי ישראל של ימינו נשמעים מדי פעם על גלי האתר כשהם מפצירים בנדיבי העם לתרום למען מטרה טובה ובכלל זה לסייע כספית לנזקקים לניתוח דחוף או לפתרון מצב כלכלי קשה. פעולת תחנונים זו – אשר עלולה להיראות בעיני הסוציאליסט כנחותה או כמשפילת כבוד – היא ההוכחה הגדולה ביותר למוסריותם הנעלה של גדולים אלה. שלא כאנשי הממשל או הכנסת, אשר היו מחוקקים חוקים אלימים כדי להפקיע את נכסיהם של בעלי קנין, עושים גדולי ישראל אלה את הדבר המוסרי, הנכון והצודק ביותר: הם מבקשים; הם מבטאים את מוסריותה של היהדות במודעות לתפיסת המציאות שלה בכך שהם פועלים בצורה המתאימה ביותר למציאות החברתית, שבה יש לפעול על יסוד של חופש, בחירה והכרה בזכויות הקנין של היחידים שביכולתם לתרום.

בפעולה המבוססת על הימנעות בכל מחיר מגניבה מיישמים מנהיגים מוסריים אלה את הרעיון של "לא תגנוב" ביישומו הנאצל ביותר. במדינה הגנבת של זמננו קל להתפתות לגניבה הקלה, החוקית, לפעול באופן המבוסס על היוצא מן הכלל של רובין הוד, תוך אמירה שמוצדק לגנוב בחסות החוק כדי להציל ולעזור. אך המוסריים של חברתנו אינם נופלים בפח הכרוי שבו נפלו חלק כה גדול מאומות העולם – ומי יודע כמה מבני חברתנו ניצלים מעוני ומקשיים בזכות יושרם המוסרי. וזה המקום להדגיש – אולי דווקא על רקע הטוהר והקפדנות שבהם נמנעים גדולי ישראל ממעשה גזל – את העוול המחריד הקיים בעצם ההאשמה המתמדת בגניבה שמפנים אויבי ישראל דווקא נגד העם היהודי, שהוא זה שהביא לעולם את בשורת ה"לא תגנוב" ללא יוצאים מן הכלל.

נתונים נוספים