מוסריות האמונה התבונית

 

מוסריות האמונה התבונית

על ההיבט האתי שביסוד ידיעת האל

במציאות התרבותית של ימינו נתפסים הדת והדתיים במקרה הטוב כחידה בעיני האדם הלא דתי. בשל כך, מוצאים עצמם בני האדם המאמינים בקיום האל לעתים קרובות מתמודדים עם תביעתם של הלא-מאמינים להוכיח קיום זה ולהסביר באופן שיספק את דרישות השכל הישר את ההיבטים השונים של האמונה הדתית. לפיכך, לפחות מבחינה הצהרתית, מבססים רבים מן הספקנים את יחסם כלפי הדת ומאמיניה על יכולתם של המאמינים לספק להם הוכחות והסברים משכנעים לעמדתם.

בשל היתפסותה של תביעה זו בעיני חברת זמננו כראויה לסיפוק, שלא לדבר על כך שהאמונה באל ובמצוותיו נתפסת כיסוד המבנה הדתי, מוצאים רבים מן המאמינים לנכון לנסות ולהוכיח ללא-מאמינים את נכונותם ואמיתותם של מושגי היסוד של אמונתם החל, כמובן, ממושג האל. בהקשר זה מתרחש אחד הדברים התמוהים ביותר, והוא שעל אף שאת עניני הדת משרתים בני אדם רבים בעלי תבונה גדולה, אין הם מצליחים לשכנע את הספקנים, כלומר לספק הוכחה ניצחת, חד משמעית ומשכנעת לאמונתם. ברור שיש בעובדה זו כדי לעורר לא רק תמיהה רבה אלא אף פקפוק בנכונות הדת ובעצם היותם של מושאי האמונה כאלה שיכולים להיות מקובלים על השכל. ויש בקשיים אלה, בנוסף לכך, גם משום חיזוק המחשבה הנפוצה שהמאמינים בדת אינם אלא בני אדם מבולבלים או אף חלשים ברוחם, המרשים שיכשילו ויטעו אותם להגיע אל האמונה בדרך בלתי ראויה הן מבחינה מחשבתית והן מבחינה מוסרית.

אך קיימת טעות יסודית בכל ההתייחסות לנושא והיא היעדרותו המוחלטת ממנו של כל ההיבט האתי. גם אלה שתובעים הוכחות והסברים וגם אלה שנאבקים כדי לספק אותם מתייחסים אך ורק להיבטים המדעיים-ידיעתיים של הסוגיה אך לא להיבטים הנוגעים להקשר המוסרי-מעשי שלה; הם אינם לוקחים בחשבון את ההיבט המוסרי של פעולת העברת הידע, והדבר מתבטא בכך שדרך טיפולם בנושא מנותקת מעיסוק בהיבט העסקי-כלכלי שלו.

דבר זה מחייב להתייחס לביקוש ידע, לסיפוקו ולשימוש בו כאל ענין מסחרי. כלומר שיש להתייחס להוכחת האל, כמו לתביעה ללמידת הנושאים הכלולים בדת תוך הבנה שמדובר בפעולות שבהן מועברים ערכים מידי אדם אחד לאחר. הווה אומר: כאל פעולה מסחרית, המחייבת תשלום. במובן זה כל פעולה של ביקוש ידע – ותביעה להוכחת קיומו של האל היא כזו – מחייבת את בני האדם המעורבים לתת את הדעת על השכר הראוי שצריך האדם המבקש ידע כזה לשלם למורהו.

במצב הענינים הנהוג היום לגבי הידע הדתי, שבו תובעים מבקשי ידע זה הוכחות ללא תשלום נאות ובעלי הידע מנדבים לעתים קרובות את משאביהם ללא תשלום, רק כדי לקרב בני אדם לעמדתם נראה שהתלמיד והמורה גם יחד מתנהגים כאילו אין לימוד הדת כפוף לחוקי המוסר היסודיים של המסחר האנושי בערכים. מצב זה אינו מוסרי ואינו עולה בקנה אחד עם רכישת ידע באופן מוסרי. לפיכך, אם אכן קיים האל ומצוות הדת הן נכונות יש לידע מסוג זה ערך רב ביותר עבור המקבל אותן – ואין זה הגיוני שקבלת ערך גדול כל כך לא תחייב את המקבל בתשלום כלשהו. מבחינה מוסרית ראוי שתשלום זה ייעשה באמצעות המטבע היסודי ביותר, שהוא העמל האנושי.

ההנחה הפילוסופית-הגיונית שמבוטאת בדברים אלה היא שהמציאות היא מוסרית ביסודה. במונחים דתיים אומר הדבר שהעולם שנברא על ידי האל הוא מוסרי וככזה הוא אינו מאפשר הישג ללא עבודה. גישה זו, הרואה את העולם כשדה פעולה מוסרי בטבעו תואמת את גישת היהדות, הרואה את העולם ואת כל המתרחש בו כמכשיר שנוצר לצורך חינוכו של האדם, כלומר כאמצעי להעביר לו מסרים. אחד מאלה הוא שאת ערכיו של האדם עלי אדמות יכול הוא להגשים רק באמצעות פעולה מוסרית.

היהדות מעלה על נס את היות המוסריות חדורה בעולם כיסוד הכרחי; אחת מהאמירות הנודעות של המסורת היהודית, הקושרת בין הישג ועמל היא "יגעת ומצאת תאמין". ובנוסף לכך מפורט גם הרעיון שאין הישג אנושי יכול להתקיים ללא יגיעה: "...לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, כי לא ימצא בלא יגיעה". מכך ניתן להבין שכל הישג אנושי מותנה בעמל – ואין להוציא מכלל זה את רכישת הידיעה הנוגעת לדת; כדי להגיע למצב של שליטה בידיעה העילאית שמבוטאת באמונה התבונית(*) יש צורך בתשלום. תשלום זה, המספק את הצורך המוסרי שנדרש מן המשתתפים בלימוד, יכול להיעשות הן על ידי הכרה בחשיבות הערך הנרכש ובמתן המאמץ שנדרש לצורך רכישתו והן על ידי רכישתו על ידי מאמץ רוחני, שבו ישקיע האדם המעונין ללמוד על קיום האל ויסודות הדת את כל מעייניו.

למעשה, אם יש במציאות המעשית הקיימת בימינו עדות ליעילותו של אחד מסוגי תשלומים אלה, היא נמצאת בשילובם של כל סוגי התשלום שנזכרו לעיל. שכן נראה שאלה שמצליחים להגיע להשגת הידיעה המבוקשת עושים זאת על ידי תשלומם בכל סוגי מטבע אלה, הן בהכרה שהם מעניקים לנושא באמצעות הכבוד שבו הם מתייחסים אליו והן בהשקעתם את המאמצים, הזמן והעבודה שנדרשים כדי לרכוש את הידע הכרוך בו. מנקודת מבטם של הלא-דתיים נראים כל אלה כמאפייני התנהגותו של מי שהשתכנע בקיום האל ובאמיתות הדת מראש, עוד לפני שרכש את ההוכחות לכך. אך ההגיון הפנימי של התהליך תומך בגישה מסוג זה, שכן הוא מצביע על היותו של ההקשר המוסרי משום בסיס ליעילותו של הלימוד, כפי שנכון הדבר גם בכל הקשר לימודי אחר של רכישת ידע.

שכן גם אנשי חברתנו הלא-מאמינים מכירים בהגיון פנימי זה ומצייתים לו כשמדובר ברכישת מקצוע או השכלה מדעיים בתחומים אחרים; בכל מצב אחר בחייהם הרגילים של בקשת ידע אודות המציאות מבטאים בני אדם את הכרתם בעקרון זה באמצעות העובדה שהם מוכנים לשלם עבור כל ידע שלו הם נזקקים באמצעות ההכרה והעמל המתאימים לרכישתו. בניגוד לכך, דווקא כשמדובר בידע הדתי, הנוגע ליסודות המציאות והחיים, מתקיימים בחברת זמננו מעין גירושין בין ידע למאמץ ובני אדם מצפים לקבלתו של הידע ללא תשלום כלשהו – ואף מגלים לגביו, לעתים קרובות, ספק מראש.

מבחינה זו נכשלים אלה התובעים "תוכיח לי!" כבר בנקודת הפתיחה של נסיונם לרכוש את הידע הנוגע ליסודות הדת בשל הנחתם המוקדמת שניתן להשיג ידע זה באופן לא מוסרי. דבר זה משמעו, בהקשר זה, גישה לא-מציאותית המנוגדת לשכל ולדרישות רוח האדם, שכן האדם המבקש ידע בצורה של תביעה מסוג זה איננו משלם, למעשה, אפילו את ההכרה בכך שמדובר בידע מציאותי (אובייקטיבי), שכן אנשים לא היו תובעים ממורה לנהיגה להעניק להם את הידיעה והמיומנות שיש לנהג בדרך שעוקפת את מאמצי ההכרה, האימון והמחשבה שנדרשים לצורך זה. שאם כן, הם היו מסכימים בכך, עקרונית, עם האפשרות שידע יכול להירכש בתנאים כאלה ואז היתה תביעה כזו לרכישת ידע ללא מאמץ משום ערעור הן על היות האדם יצור תבוני והן על מוסריות למידתו.

(*) אמונה תבונית = אמונה המבוססת על תבונה, בניגוד לאמונה המנוגדת לתבונה, שאיננה מבוססת על השכל.

נתונים נוספים