מוסריותה של האנוכיות

 

מוסריותה של האנוכיות

(תגובה למאמר "על חורבות האגואיזם" שפורסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון" 20.2.09)

מאמרו של ראובן ימרום "על חורבות האגואיזם" מניח כי משמעות מה שמתחולל לאחרונה בתרבות מבחינה חברתית היא שקיעת מעמדו של היחיד, שמייצגו הוא האגואיזם. הוא מתבסס על תפיסה נפוצה של האנוכיות בציבור, הרואה אותה כגורם שלילי מבחינה ערכית ואף מנסה להציגה ככזו לאור היהדות. אך אל מול גישה זו, השוללת את האנוכיות ואת מעמד היחיד בחברה, הועלתה במאה ה20 גישה פילוסופית שונה, חיובית ומהפכנית, אשר לא רק מנוגדת לה לגמרי אלא אף מעלה את האגואיזם על נס כערך מוסרי. בנוסף לכך יש התאמה רבה בין המוסר האנוכי והגישה הפוליטית היחידאית לבין ערכיה של המסורת היהודית. הביטוי ההגותי הראשי של גישה זו נוצר באמצע המאה ה20 על ידי הפילוסופית אין ראנד, שהציגה את עבודתה בנושא בכתביה הפילוסופיים והספרותיים.

לפני כמחצית המאה הציגה אין ראנד בספרה "מעלת האנוכיות" את האגואיזם כערך ראשון במעלה מבחינה מוסרית בסולם הערכים הראוי לאדם. ההבדל היסודי בין גישה זו למנוגדות לה מתגלע קודם כל במישור החברתי. בזמן שהגישה הדוגלת באנוכיות מבחינה מוסרית רואה את האגואיזם כגורם מועיל מבחינה חברתית, הגישה השוללת את האגואיזם מציגה אותו כגישה הפוגעת בחברה. דוגמה לגישה שלילית זו מופיעה במאמרו של ימרום כשהוא מדבר על כך ש"רצונו האגואיסטי, הטבעי, של האדם להגיע לסיפוק עצמי" בא לידי מימוש "על חשבון זולתו". לעומת דברים אלה, המבטאים את ההבנה הנפוצה בציבור לגבי פעולת האדם למען עצמו, שוללת ראנד לחלוטין את הרעיון שהאנוכיות מבוססת על פגיעה בזולת. יתרה מזו, היא גם שוללת מיסודה את האמונה שיש בכלל רווח בפגיעה כזו ומדגישה שיש לראות בהחזקה באמונה לא מבוססת זו משום פגם מוסרי של המחזיקים בה.

כפי שמציינת אין ראנד, אין במציאות ניגוד ענינים בין בני אדם מוסריים ולפיכך אין בפעולת האדם למען עצמו שום דבר המנוגד לעניני הזולת. בהקשר זה תואמת הצדקת ראנד את האנוכיות דווקא לדברים שאותם מצטט ימרום עצמו מפיו של הר' אשלג: "...כאשר האדם גורם רע לזולתו, במעשיו אלו ממש הוא גורם בהכרח רע לעצמו."

הצעד ההגיוני הבא, הנובע מאותו רעיון, מאפשר להבין מדוע כדאי לאדם יחיד לדגול בעשיית טוב למען הזולת כדרך להשגת טוב למען עצמו. אך גישתה ראנד איננה מנגדת מלכתחילה בין עניני היחיד לחברה. ביסודו של דבר, היא תומכת במוסר המתבסס על אנוכיות לא מנימוקים של תועלת חברתית אלא על יסוד מציאותי, התואם את טבע האדם; ברוח זו, היא רואה את פעולת האדם למען עצמו כפעולה שבאמצעותה ניתן להגיע להישגים המוסריים הגבוהים ביותר בכל תחום, הן מבחינה אישית והן מבחינה חברתית. בהקשר זה, יציג כל ניתוח של הישגים אנושיים גדולים, אישים או חברתיים, את פעלם של יחידי אנוש גדולי רוח, אשר פעלו, איש איש בתחומו, כדי לממש את ערכיהם.

במאמרו מציג ימרום את האגואיזם כאשם במשבר הכלכלי העולמי: "...גסיסתה של הכלכלה הנוכחית, המסמלת יותר מכל את הקלקול שעמד ביסודה – הקשר האגואיסטי בין האנשים." אך רעיון זה, שהקלקול שביסודה של הכלכלה הוא "הקשר האגואיסטי בין האנשים", שהוא, כמובן, האשמה חוזרת של האנוכיות בפגיעה חברתית, מעולם לא הוכח מבחינה הגיונית ורעיונית. כפי שראינו לעיל, לא רק שאין ניגוד ענינים מובנה בין בני אדם, אלא שביחסים המסחריים, שהם יסוד הכלכלה, נעשים לרוב רווחיהם הגדולים של הסוחרים על ידי כך שהם מביאים תועלת למספר גדול של בני אדם: הצרכנים.

במאמרו של ימרום הוא קורא לאידיאל הפוליטי שהוא מציג כאנטי-תיזה לאגואיזם בשם "קומוניזם אלטרואיסטי". משמו ניתן ללמוד כי הכותב רואה כחיוביים גם את מגמת השיתופיות וגם את הפעולה הקומוניסטית המנוגדת-לכאורה לאגואיזם, בשל היותה נעשית למען הזולת. אך זה המקום להזכיר כי הקומוניזם נכשל בכל מקום שבו ניסו ליישמו (בדרך כלל תוך כדי שפיכות דמים רבה) וכי בניגוד לגישתו הרעיונית היסודית של הקומוניזם, הרואה את עולם הכלכלה כעולם של מלחמה - מלחמת מעמדות – הכלכלה האנושית מבוססת דווקא על שיתוף פעולה.

לרוב, הפעולה האנוכית הרווחית ביותר מתבטאת בעזרה לזולת. בניגוד להנחה הנפוצה (שמקורה בבית המדרש המרכסיסטי) שגורסת כי שוק חופשי משמעו ג'ונגל, מתבטאת האנוכיות בכלכלה דווקא ובעיקר בשיתוף פעולה בין בני אדם, שכן יש למי ששואף לרווח תמריץ קבוע לעשות למען עצמו באמצעות עשייה למען בני אדם אחרים. זהו, למעשה, הרעיון שקיים ביסוד כל משלח יד או התמחות מקצועית שמפרנסים את בעליהם תוך נתינת שירות לציבור, שכן בעלי המקצוע מרוויחים את מחייתם מעזרה לאחרים. בכך מגולמת ההתאמה הקיימת בחברה האנושית בין הפעולה האנוכית לפעולה למען הזולת. כפי שמוכיח המתרחש בעולם, האנוכיות היא יסודה של כל התפתחות חברתית משמעותית. את הדבר הזה, הנובע מכך שמניע הרווח הוא המנוע החזק ביותר של טבע האדם, ניתן ללמוד מהקידמה הכלכלית והטכנולוגית הקיימת בחברות שבהן החופש הכלכלי הוא הגדול ביותר.

אך מעבר לערכה החברתי של האנוכיות ומעבר לתרומתה לשיפור המצב הכלכלי הכללי, חשיבותה של האנוכיות היא בכך שהיא מהווה את אבן היסוד של ההתפתחות האנושית של היחיד, קודם כל בשל היותה אבן הפינה של בריאותו הנפשית. ככזו, מהווה האנוכיות את היסוד הנפשי של התפתחותו הרוחנית של האדם החל משלבי חייו הראשונים שבהם, כבר משחר קיומו, הוא יונק בחומר ומוסיף אחר כך עוד ועוד ברוח – שהם צורות של ביטוי הרצון הטבעי לקבל. מבחינה זו מהווה המוסר האנוכי את הביטוי המושגי למה שהרב אשלג קרא "הרצון לקבל", שהוא המבטא את מהותו היסודית של האדם. למעשה, אין האדם נבדל מכל צורות החיים המבקשות להשיג ערכים כדי להתקיים ולגדול – ועל רקע עובדה זו שלילת האנוכיות כמוה כשלילת כוח יסודי של הטבע. במונחים גופניים, שקול הדבר לנסיון לכרות איבר מגוף האדם.

איבר יסודי כזה הוא ה"אני" האנושי; עבור היחיד האנושי מהווה מושג ה"אני" נקודת ייחוס רוחנית והגיונית, שכל אמונותיו, מחשבותיו ועולמו סובבים אותה. באופן מוצהר או לא, קיים מושג זה ביסוד כל מחווה חיה – ואנושית בכלל זה. כי כמעט בתחילת כל אמירה אנושית ניתן להבחין במלים "אני חושב ש...", "אני רוצה ש..." או "אני מאמין ש..." גם אם אין הן נאמרות במפורש. מדגימה דבר זה גם אמירתו הנודעת של הלל "אם אין אני לי מי לי?". זו ממסדת את חשיבותו של ה"אני" כאבן הפינה של רוח האדם, אשר מהווה גם נקודת ייחוס הכרחית של היחיד האנושי. ברוח זו ניתן להבין גם את הערתה של אין ראנד, המציינת כי חייב אדם לומר "אני" גם אם ברצונו לומר "אני אוהב אותך".

מנקודת המבט של האנוכיות התבונית, שעליה ממליצה אין ראנד, גדילתו המוסרית של היחיד האנושי מתאפיינת בכך שערכיו הולכים ומתעשרים; התפתחותו הנכונה של אדם מתרחשת כאשר הוא גודל ממצב של מקבל בחומר למצב של תלמיד, המקבל ברוח ואחר כך למצבו של בוגר, שהנתינה היא דרכו לקבל. ענין זה מהווה גם את הכשרתו של האדם לזיהוי שתרומתו לחברה היא צדה השני של תרומתו לעצמו ושהתפתחות שניהם – הוא והחברה – נעשית אהדדית.

לאור דברים אלה ניתן להבין את הטעות שיש בכך שבחברתנו גישת המוסר האנוכיות מותקפת בטענה שהמחזיקים בה, מתוקף התרכזותם בעצמם, מנתקים את עצמם מן החברה ומן העולם. לא רק שאנוכיותו של היחיד איננה מנתקת אותו מן העולם או מנגדת ביניהם, היא מהווה את היסוד להתאמה בינו לבין החברה שסביבו, שכן זו רואה בחיים בחברה את אחד מערכיו החשובים של היחיד. האנוכיות מבוססת על זיהוי תבוני של עובדה זו, המתבטאת בכך שהחברה מהווה מקור של רבים מערכי היחיד. לאור זה, הצלחתה של המגמה האנוכית ביותר עשויה להכיל בחובה רווח גדול לחברה שבה חי בעליה. האנוכיות המוסרית רואה בכל אדם מרכז שפעולתו מקיימת יחסי גומלין עם מעגלים חברתיים גדלים והולכים המקיפים אותו, החל ממשפחתו, דרך עמו ועד האנושות כולה. כך או כך, אין סתירה בין המעגל למרכזו וזהו גם הדגם המושלם ליחסים ראויים בין היחיד לחברה ולעולם.

בדומה לכך דווקא המסורת היהודית יכולה להוות הדגמה לקיומה של התאמה יסודית בין האנוכיות למעגלים המקיפים אותה; את הדבר ניתן למצוא קודם כל במלים האלמותיות המבטאות את יחסי הבורא ונבראיו - "אנכי ד' אלוקיך". מבחינה הגותית, ניתן לראותן כביטוי העל של ההתאמה הבלתי סותרת הקיימת בין הבורא לבריאה כולה. בכך שזו, הממקמת את הבורא במרכז, אינה רואה סתירה בין פעולה למען הענין האלוהי לבין פעולה למען האדם יש לראות בה דגם ראשוני ליחסים שבין היחיד לחברה ולעולם שסביבו.

אף כי יש הנוטים לראות בשלילה את האגואיזם ואת מעמדו של היחיד האנושי בחברה כגורמים המנוגדים לא רק לטובת הכלל אלא אף למסורת היהודית, יש בנמצא דוגמאות רבות הממחישות את ההיפך. לא רק שיחסה של היהדות למעמד האנוכיות ולמקומו של היחיד ראויים לעיון ובירור מיוחד, אלא שיש יסוד להניח שמדובר בערכים התואמים את יסודותיה הערכיים של היהדות. לעובדה שהלל הזקן מצא לנכון להדגיש את חשיבותו של ה"אני" יש ערך נוסף: היא מעלה את החשד כי הדבר נעשה כמגן נגד ההתקפה הפילוסופית שהחלה בתקופתו נגד מושגי האגואיזם והאינדבידואליזם. אז עורער היסוד ההגיוני ההכרחי הזה של בנין האדם בכלל והיהודי בפרט באמצעות ההתקפה הרעיונית המשולבת נגד מקומו של היחיד בחברה ונגד פעולתו למען עצמו בתורת המוסר. אם אכן החלה אז המלחמה נגד מעלת האנוכיות, סגרה אין ראנד בפילוסופיה את המעגל שפתח הלל על ידי שהראתה שהאנוכיות היא נכס צאן ברזל מוסרי של האדם.

יותר מכך שאין היא מכירה בסתירה עקרונית בין המגמה האנוכית לתרומה לזולת רואה אין ראנד את היחיד האנושי כמפתח לקדמה החברתית, שכן ביסוד כל התקדמות אנושית נמצא היחיד היוצר. דווקא בשל כך תביא כל פעולה חברתית שתתנגד למגמה היחידאית של האדם להרחיב את מעגלי חייו להאטה ואף לשיתוק של כוח החיים בחברה כולה. ברוח זו תומכת ראנד בזכויות היחיד גם מבחינה פוליטית ומתנגדת עקרונית לכל פגיעה של הממשל בזכויותיו.

יש התאמה גדולה בין גישתה זו של אין ראנד לגישתו של הרב אשלג, המזהה את מרכזיות מעמדו של היחיד האנושי בעולם כיסוד לגישה המוסרית הראויה לו. במאמרו "החרות" כותב ר' אשלג: "...בענינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים – לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. ...כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים הם תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני – צרורה וחתומה בידי המיעוט." למותר לציין כי יש במלים אלה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לסמכותה של הדמוקרטיה לפגוע במיעוט. בדומה לכך מתייחס הרב במאמרו אל היחיד וזכויותיו, כאשר המסקנה הפוליטית המתבקשת שלו זהה באופן מלא לגישת אין ראנד: "משום שכל התפתחות החוכמה והדעת, מיוסדת על חרות היחיד... אנחנו מוזהרים לשמור עליה בשמירה מעולה".

כמעט למותר לציין את המידה שבה פיתחה המסורת היהודית את המודעות לחרות היחיד בעולם כולו. אך לא פחות מכך העניקה עידוד ואישור מוסרי לאנוכיות בכך שמאז ומתמיד תמכה בשאיפותיו הטבעיות של היחיד למימוש עצמי בעולם הזה, ובכלל זה הקמת משפחה וצבירת עושר. היהדות עשתה זאת דרך הצגת סיפורה מתקופת האבות ועד לימינו כמחרוזת של פנינים אנושיות שבה שזורים האבות, נביאי ישראל, מנהיגיו, חכמיו וגדוליו כיחידי סגולה אשר נאבקו, כל אחד בדורו, כדי להוציא את יכולותיהם האישיות מן הכוח אל הפועל. כמעט כולם עשו זאת קודם כל במעגלי חיים פרטיים, שהחלו במאבק אישי על קיום והקמת משפחה ואחר כך גדלו לדרגה שבה יכלו להביא תרומה לחברה כולה ולדורות הבאים. בדרך זו הנחילו לממשיכיהם עד היום את דרך החיים המוסרית היהודית, שבה מבלה היחיד, גדול ככל שיהיה, את הפרק הראשון של חייו תוך התפתחות אישית ועבודה עצמית לצורך השתלמות עצמית, כאשר הוא שוקד על בניית עולמו הפרטי, בדרך כלל במסגרת בניית משפחה. על כך יש להוסיף כי עבודתו הרוחנית העצמית של היחיד היהודי איננה מופסקת לעולם, וגם אם וכאשר הוא הופך לאישיות בעלת משקל מבחינה חברתית, הוא ממשיך בלימודיו.

ביסודו של דבר, הרעיון היהודי ש"רצונו של האדם כבודו" מבטא את העובדה שבידיו של היחיד מופקדת האחריות לבחור איך יממש את דרכו הפרטית ואין לפגוע בבחירות האישיות שנעשות על ידי אדם לגבי חייו. בדרך החיים האופיינית ליהדות מתבטאים האחדות והתואם שבין פעולת היחיד למען עצמו לבין תרומתו לזולת, כאשר תרומתו האישית והייחודית של היחיד עוברת משלב לשלב, תוך כדי מעורבות מתגברת בפעילות של הקמת מסגרות של בית, משפחה וקהילה. בנוסף לכך יש לציין כי המסורת היהודית ארוכת השנים ומרובת בעלי הדעה מקפידה לאורך כל הדרך על ציון שמותיהם של אישיה, החל מאבות העם וכלה באחרון כותבי מאמרי ההלכה הממלאים את מדפי הספרים של הבית היהודי. ואין זה מקרי, כמובן, שיש התאמה בין עובדה זו להקפדתה של היהדות על זכות הקנין הפרטי.

יש התאמה בין שמירת החברה על חירותו הפוליטית של היחיד לבין גדילת ההבנה בה את האנוכיות כערך מוסרי. שכן אם וכאשר מתקבלת בחברה מוסריותה של האנוכיות, היא מתירה ליחידיה להתפתח כראוי לצורך מימוש כוחותיהם הגלומים בעולם. הבנת החברה האנושית את חשיבות מימוש זה של מאוויי היחידים שבה היא התשתית הראויה לצורך התקדמות החברה כולה, באשר זו נעשית באמצעות התנועה הטבעית של יחידיה.

מכך, תהיה החברה האנושית המושלמת כזו שבה תהיה מוסריותה של האנוכיות מקובלת כערך יסוד ובה יכובדו ויוערכו הן זכותו של כל אדם לפעול למען עצמו והן בחירתו בדרך שבה יחפוץ לממש את כוחותיו. שמירה על מוסריות התומכת בערך האנוכיות תשיג התקדמות מהירה יותר של החברה כולה, החל מהבחינה הפרטית, כאשר כל יחיד ישקיע את הנדרש לצורך מימושו העצמי וכלה בבחינה החברתית, אשר תהיה פועל יוצא של שאיפות הרווח הפרטיות. כפי שהראינו לעיל, אין בנמצא מנוע אנושי טוב יותר ממימוש השאיפה הטבעית האנוכית לרווח, הנמצאת ברשות יחידי החברה, לצורך קידום החברה כולה.

נתונים נוספים