מושג זכויות האדם

 

מושג זכויות האדם(*)

מקורה היהודי של זכות הקנין

בעולם הפוליטי של היום, שבו נפוץ השימוש במושג זכויות האדם, כדאי הדבר להעלות את העובדה שכבר בתורת ישראל מופיעים שרשיהן של זכויות אלה, במיוחד כשמדובר בזכות האדם שהיא, אולי, היסודית מכולן: זכות הקנין.

היום, שלושת המקומות השייכים, לפי המסורת, בזכות לעם היהודי מהווים מוקד של עימות ביחס לזכות הקנין – הר הבית, מערת המכפלה וקבר יוסף. גורמים רבים מערערים על בעלות העם היהודי על מקומות אלה ומנקודת המבט של המטפיסיקה היהודית, מצב פוליטי זה הוא הזמנה גלויה ליהדות לתבוע את אלה שטוענים נגד בעלותה, אך מכיוון שמדובר בגורמים שדוברים את שפת הזכויות המקובלת היום כשפה פוליטית בינלאומית, על היהדות לעשות זאת תוף שימוש בשפה שבה מדבר הצד השני.

למעשה, מספרת לנו התורה שזה גם מה שעשה אברהם אבינו כשפנה בשפת ה"כסף העובר לסוחר" לעפרון כדי לרכוש ממנו את מערת המכפלה. אברהם לא הזכיר בהקשר זה את ההבטחה שקיבל מהקב"ה, שבה הובטחה לו הארץ, כי ידע שבעליה של החלקה אינו מכיר הבטחה זו וכי מוטל על מי שפועל במציאות חברתית מסוימת להתאים את עצמו למציאות, כלומר לשפה המדוברת בחברה שבה הוא נמצא.

התאמה זו איננה כיסוי האמת או התחמקות ממנה אלא להיפך: תרגומה משפת מונחים לא ידועה לכזו שמוכרת על ידי האדם שעימו יש ענין לביצוע עיסקה. דבר זה מוטל על כל מי שמעוניין לבצע עסקה, המודע לכך שכל שפה משרתת מערכת ערכים מסוימת, המקובלת בהקשר מסוים. עפרון, בעליה הקדום של מערת המכפלה, היה זר למושגי הקדושה של אברהם, וזה תרגם את רצונו שלו בנכס לשפת הערכים המוכרים לבעליו.

כך, מהווה התשלום במטבע עובר לסוחר ביטוי מעשי של פעולת רכישת הקנין במציאות נתונה ושיעור עכשווי: היהודי אמור להתאים את עצמו למציאות שבה הוא חי, בדיוק כפי שבימינו מוטל על חיילי צה"ל ללמוד להשתמש ברובים, טנקים ומטוסים מתוחכמים. דבר דומה עלינו לעשות לגבי מושגי היסוד המקובלים בשפת הפוליטיקה הכלל-עולמית העכשווית: עלינו ללמוד להשתמש בהם, כדי לנהל את ענינינו עימם בצורה יעילה. מושג יסוד כזה הוא מושג זכויות האדם, הכולל כזכות מרכזית את זכות הקנין.

שלא כמו שסוברים רבים, הכרה בזכויות האדם איננה ענין של רחמים אלא של צדק. מבחינה רעיונית פוליטית הן הפכו למושג יסוד בפילוסופיה של הפוליטיקה המערבית במאה ה-18, אך עצם קיומן במציאות אינו חדש וגם לא עובדת היותם נושא בעל חשיבות מרכזית ביהדות. זכות האדם היסודית מכולן, מכיוון שהיא מאפשרת את כל השאר, היא זכות הקנין. היהדות היא הכוח התרבותי שהחדיר את המודעות לזכות זו לתרבות האנושית. היא מופיעה ביהדות כהצהרה המוסרית היסודית של "לא תגנוב", שהיא אחד מעקרונות היסוד של היהדות. ויתרה מזו: העיסוק בה עובר כחוט השני מראשית התורה ועד סופה, כשהוא ממלא את סדר החיים המעשי היהודי וקיים בכל הספרות ההלכתית שיצרה היהדות לאורך כל דורות קיומה עד ימינו.

(*) קוים כלליים של הרצאה שניתנה בכינוס המבוא לקונגרס היהודי החדש בירושלים בשנת 2008

המסורת היהודית מעניקה לנו גם את היסוד העקרוני של זכות הקנין. אם נראה את ספרות היסוד היהודית בעיניים פילוסופיות, נראה בבירור כי זו מתחילה במטפיסיקה – בעקרונות העומדים ביסוד המציאות ובריאת העולם – וממנה משתלשלים הישומים לתחומים מעשיים, החל מדיון במהות האדם והמשך בסקירת ההסטוריה האנושית, עד שהיא נוגעת להופעתו של העם היהודי. בתיאור תולדות העולם, האדם והעם נסקרים בצורות שונות הופעותיה של זכות הקנין, החל בזכותו של האל עצמו על העולם, שנקנית באמצעות בריאתו. במעשה זה של הבאת העולם מן האין ליש הוא הופך ל"קונה שמים וארץ", כלומר: קונה את זכות הקנין על העולם, על בני האדם, ועל מה שיש ברשותם. זהו הבסיס המטפיסי-מוסרי המקנה לאל את הזכות לנהל את חיי בני האדם בעולם.

בעם היהודי במיוחד מודגש נושא זכות הקנין החל בשלב אבות היהדות, שמוסריותם מבוססת על עיסוקם הקניני ומודגשת באמצעותו, כי הם בני אדם בעלי קנין, אשר צוברים בפעולותיהם עושר רב. זכות הקנין מופיעה בתהליך הנמשך של עיצובו וגיבושו של היהודי כחלק מעם, שיסודותיו כוללים עיסוק מתמיד בזכות זו וכלה במערכת של הנחיות מפורטות, הכלולה בתורה היהודית; אלה מניחות את תשתית קיומו של היהודי על זכויות היסוד שלו כאדם וגם יוצרות את היסוד לתרבות ההלכה המסועפת שזכות הקנין היא מעיקריה.

אובייקטיבית, היהדות היא היום המאגר הגדול והטוב ביותר של ידע לגבי זכויות האדם בכלל וזכות הקנין בפרט. כל חובש כיפה יודע זאת, אם כי לא מתחת לכותרת הזאת, בתוקף מודעותו של כל יהודי לעיסוק הלימודי המתמיד – תוצר של דורות רבים – בסוגיית הקנין. למותר לציין, בהקשר זה, כי חשיבות נושא זכות הקנין ביהדות הופכת, בפועל, את היהודי המאמין לאדם שרואה בשמירה קפדנית על זכות זו שמירה על עקרונות יסוד במציאות. במובן זה, ההקפדה של האדם היהודי על המצוות הנוגעות בזכות הקנין היא אחד הביטויים החזקים ביותר של התרבות היהודית. על דרך השלילה, נראה גם שזו הסיבה לכך שאויבי ישראל מוצאים לנכון להתקיף את עם ישראל דווקא באמצעות נושא זה, כאשר הם מציגים אותו כאילו הוא פוגע בזכות הקנין של עמים אחרים.

ביסוד האשמת ישראל על ידי אויביה הרבים נמצאות זכויות האדם ובמיוחד זכות הקנין. לאורך כל ההסטוריה האנטישמית מואשמים היהודים בפגיעה בזכויות האדם של שכניהם בתחומים שונים ובמיוחד, באמצעות פעילותם הכלכלית, בזכויות הקנין שלהם. עושרו של היהודי מיוחס על ידי שונאי ישראל תמיד ליכולתו המניפולטיבית, כמו ההלוואה ברבית, שהיא צורה של האשמה לא מפורשת בגזל – והדברים מגיעים עד ימינו, שבהם נאשם העם היהודי בכך שגזל את אדמתם של אחרים במקרה המיוחד של ארץ ישראל.

בתהליך השיבה החדשה של העם היהודי לארץ ישראל בוסס תהליך זה על קנין בכסף ובעבודה של חלקי הארץ מידי בעליהם, במיוחד כאשר היו הקונים בעלי מודעות לחשיבות כיבוד זכות הקנין של הבעלים. טרגדיה הסטורית שהיתה לעובדה מצערת היא השתלטותו על העם של רעיון הסוציאליזם, שלאורו פעלו חלק מבוני המדינה. רעיון זה, המהווה הכחשה של זכות הקנין, הביא לא רק לחלק מהבעיה שקיימת לגבי הבעלות על נכסי הערבים אלא גם למלחמה עכשווית מתמדת בין הממשל לזכויות המתישבים היהודים.

הסוציאליזם הממלכתי ביסס בפעולותיו חלק מהטענות הצודקות נגדו על ידי שהפר רבות מזכויות האדם של אזרחי המדינה היהודיים. הערבים הצטרפו לחגיגת ההאשמות בצרפם את הטענה האנטישמית העתיקה לעגלת המתקפה נגד עם ישראל בארצו. למעשה, כל הסכסוך במזרח התיכון מבוסס על האשמתם של הערבים את עם ישראל בגניבת הארץ מהם. הם מאשימים את יהודי ישראל בפגיעתם בזכות הקנין שלהם ובכך אין הם אלא ממשיכים מסורת אנטישמית כלל-עולמית בכלל ואת מסורתו של ערפאת בפרט, אשר הציג את ישראל כגזלנית. ארגוני השמאל אשר ממשיכים את המסורת הזו בהאשימם את המתנחלים היהודיים בגזילת קרקעות מן הפלשתינים, הם יורשיהם הרוחניים של שונאי ישראל, אשר אינם מודעים להקפדתו של היהודי על ערך הקנין.

אין זה מקרה שההאשמות בהקשר זה בפגיעה בזכות הקנין מופנות נגד היהדות, שהיא המקור של הנחלת ערך זכות הקנין לאנושות ואחרי אלפי שנות עיסוק תבוני מסורתי בנושא זה היא מהווה גם את צבר הידע הגדול, הטוב והיעיל ביותר בנושא זכות הקנין עלי אדמות. יש בדברים סימטריה בעלת אופי מטפיסי, או, מנקודת מבט יהודית, מסר מאלוקים; משמעותו המעשית של הדבר היא הכוונה של היהדות ליציאה למלחמה רוחנית על ערכיה, הווה אומר על תפישתה לגבי זכות הקנין.

כאמור לעיל, ביהדות ניתן למצוא את ההבנה המתקדמת ביותר עלי אדמות ליישומיה של זכות הקנין, החל מהדרכים לקנותה וכלה בשימושים הרבים שעושה בהם האנושות. הדבר עושה את היהדות לברת-הסמכא הראשית בתחום זה – ובשל כך לבעלת המחויבות המוסרית להציג את עצמה לפני האנושות כשופטת מוסמכת לגבי זכות הקנין. בכך ייפתרו סכסוכים רבים עלי אדמות, שכן רובם ככולם של הסכסוכים בעולם מבוססים על גרסה זו או אחרת של ויכוח קניני.

קודם כל תפתור ההכרה העולמית ביהדות כמומחית בתחום זה את בעיות הקנין הנוגעות לסכסוך במזרח התיכון. ישראל, כמדינה וכעם, נמצאת כיום במצב של מגננה נגד העולם כולו. העומדים נגדה אינם רק ארצות ערב אלא גם חלק ניכר מהפוליטיקה הבינלאומית, הפועלת במשותף עם הערבים נגד מדינת ישראל ונגד העם היהודי. בהקשר זה, שומה על ישראל לעבור ממגננה למתקפה.

מלחמה רוחנית היא מלחמה רעיונית, כזו שכלי הנשק העיקריים שלה בתחום הלשון. מכך חשיבות ההחזקה, ההבנה והשמוש במושגי זכויות האדם. מושגים אלה מהווים חלק מובנה בטרמינולוגיה הפוליטית העכשווית, כלומר שהם מהווים היום מושג יסוד בשפת התקשורת העולמית הכללית. מבחינה מציאותית, יסוד זכויות היחיד נמצא ביהדות. אך שומר המצוות, המחזיק בידע הרלוונטי להן - ושכנראה שיש לו את הידע השימושי הרב ביותר לגביו – אינו מסוגל עדיין להפעילו ככלי שימושי בעימות עם העולם החיצון, החל מעימות עם יהודים חילוניים וכלה בעימות עם אומות העולם.

אל מול הטענות הגורסות שהיהדות ההלכתית "מנותקת מן החיים" יש להראות שהיהודים לא רק שאינם מנותקים מהחיים אלא מעורבים בהם ביותר וככאלה מהווים הם זרזים של תהליכי חיים והתפתחות חשובים. מושג הזכויות, כמו מושגי יסוד אחרים, הוזנח במסורת כמו מושגי יסוד אחרים לא מכיוון שלא טופל אלא מכיוון שלשפת הדיון ההלכתית לא היה צורך בו. אך אין הדבר אומר חוסר בטיפול מעודכן אלא להיפך: ביהדות מעולם לא ננטש הדיון בזכויות היסוד של האדם.

ביסודו של דבר הבעיה היא כזו של שפה, של מערכת מונחים המחזיקים בתכנים יסודייםשמקורם ביהדות ואף על פי כן הם מהווים יותר ויותר את לשון העולם. היהדות נמצאת בעימות מתמיד עם העולם החיצון וזה מתקיף אותה באמצעות השפה: מושגי יסוד חודרים לשפתנו מהשימוש התכוף בידי אחרים וחובשי הכיפה מתרגלים להשתמש בהם כשהם מלאים בתכנים לא-יהודיים. נושאים כמו זכויות האדם צריכים להילמד על ידי היהדות כדי להיות מובנים בצורה שתאפשר לנו להשתמש בהם בעימות עם העולם החיצוני.

העולם, המצפה לתיקונו על ידי היהדות, מצפה מישראל, כנציגת העם היהודי, שתשיב מלחמה שערה במובן הרעיוני – וזהו, ביסודו של דבר, תפקיד היהדות הדתית, למלא באמצעות הידע האובייקטיבי שלה תוכן במסגרות הרעיוניות הקשורות לנושא, אשר מוצעות על ידי העולם החיצון. מושגי זכויות האדם זקוקים להשבה הביתה, לניקוי וחידוש יסודיים ולהכנסה לשימוש מחודש על ידינו במלחמה הרוחנית המנוהלת נגדנו. את כל הידע הקיים ביהדות לגבי זכיות האדם בכלל והקנין בפרט שומה על היהדות לעדכן, לרענן ולהביא למצב של זמינות, כדי שניתן יהיה להשתמש בו בכל הקשר מעשי ישים.

בהסטוריה בכלל ובזמן החדש בפרט, העם היהודי נבזז מבחינה קנינית בתחומי הרוח והחומר גם יחד. בחומר, מלא העולם בנכסים שנשדדו ממנו וברוח הופקעה זכותו הטבעית של המחזיק הטוב ביותר בידע מלעסוק בו. על היהדות להפקיע את זכויות השמאל מלהשתמש באופן מעוות ברעיון הזכויות ולהשיב את זכותו של העם היהודי על נחלותיו חומרית ורוחנית גם יחד. במוקדם או במאוחר, על העם היהודי לקבל לידיו את חלקי ארצו שנלקחו ממנו בכוח הזרוע – ולרכוש בתודעה הבינלאומית את מעמדו הידיעתי הרם בנושא זה. במובן זה מחזיקה היהדות במפתחות הגאולה באמצעות הידע שבידה לגבי זכויות האדם בכלל וזכות הקנין בפרט; שומה עליה לעדכן את הידע הזה ולהציב את עצמה בעמדה שלה היא ראויה מבחינת התודעה העולמית: כמומחית בנושא זכויות האדם, שבידה להנהיג את העולם בתחום זה.

 

נתונים נוספים