מטר בעתו

 

מטר בעתו

על מציאותיות(*) היהדות

אחד הערכים המשותפים לפילוסופיה של אין ראנד ולתורת היהדות הוא אחדות החומר והרוח, המתבטאת גם ביחס בין רוח האדם לגופו או, במונחי התפיסה הדתית, בין האלוהים והעולם. משמעותה המעשית של תפיסה זו מתבטאת לא רק בדחיית ההפרדה בין חומר לרוח המקובלת על ידי חלק מבני עולמנו, אלא בהשקפה הרואה את תופעות העולם ככאלה שבהם משלימים זה לזה הגורם הרוחני ועובדות העולם החומרי. אחת ההשלכות הברורות של רעיון זה היא ראיית הקשר הקיים בין האדם והעולם בכלל ובין התנהגות היהודי בארץ ישראל בפרט.

ב"קריאת שמע", שהיא אחד מהחלקים היסודיים החוזרים שוב ושוב בתפילותיו היומיות של שומר המצוות, מוגדרים – דרך הצבת תנאי החיים של היהודי בארצו - תנאי קיומו של האדם עלי אדמות בכלל, ככאלה שבהם קובע האדם, באמצעות בחירותיו המוסריות, את איכות חייו החומריים, עד כמה שאלה תלויים בתנובת אדמתו. בהקשר זה, המתפלל היהודי מזכיר לעצמו מדי יום כי אם ימלא את מצוות האל יהיו חייו מובטחים בשל הצלחתה של החקלאות שלו; האל מבטיח לו כי קיומן של מצוותיו יגרור את פעולתו לטובת הקיום האנושי באמצעות הטבע: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך; ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". לעומת זאת יביא מצב של חוסר ציות לאל מצד היהודי אסון כלכלי, שיתבטא קודם כל בבצורת: "...וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה..."

מבחינה פילוסופית, מהווים דברים אלה הצהרה מפורשת על הקשר שקיים בין המוסר האנושי למצבו הקיומי של האדם בעולם. התיאוריה היהודית, הרואה, כאמור, את הרוח והחומר כשני צדדי של הקיום, מטילה על האדם בכלל אחריות למצב של העולם שבו הוא נמצא ועל היהודי בפרט על ארצו; זו קובעת את התנהגות כוחות הטבע, כולל מזג האוויר. מבחינה דתית, אחד מהדברים שבהם מתבטאת ייחודיותה של היהדות הוא ההתייחסות הרבה הכלולה בה של האדם כלפי הטבע, המתבטאת לאורך, רוחב ועומק כל הווייתה, החל בספרות היסוד שלה והמשך בהנחיות לאדם לגבי ההתנהגות עם הטבע. זו, אשר מקיפה טווח גדול, שיש בו הן התייחסות מוסרית כוללנית, המבוססת על יסודות רעיוניים והן הוראות פעולה יישומיות, מיועדת להשגתם של חיים טובים תוך הפרייתם ההדדית של האדם והטבע.

הדוגמה שהיא, אולי, הנודעת ביותר המופיעה בספר התורה לקשר שבין המוסר האנושי למצב העולם היא סיפור המבול, שבו משמיד האל את כל עולם האדם והחי בגלל פשעיו של האדם. היחס בין המוסר האנושי ואסונות הטבע שבאמצעותם האל מעניש אותו מופיע שוב בסיפור העיר החוטאת סדום – ומאוחר יותר נאלץ גם אברהם אבינו לצאת מארץ ישראל למצרים בשל הקושי להתקיים על אדמתה. למעשה, מאז ההבטחה שניתנת לאברהם על ידי האל לקבל את ארץ ישראל, מקבלת ארץ זו רגישות מיוחדת במינה למוסריותם של היושבים בה. דבר זה מתבטא בכך שלאחר מכן, בצורה כמעט מחזורית, נדרשים צאצאי אברהם לעזוב את הארץ כדי למצוא את לחמם בארצות אחרות. מצב הרעב, שאינו מאפשר לשוהים בארץ ישראל לחיות הוא, למעשה, מה שגורם לבני ישראל לרדת מצרימה בספר "שמות" ולעזוב אותה במגילת רות.

(*) מציאותיות = ריאליזם

לאורך כל סיפור קורותיהם של בני עם ישראל המופיע בתנ"ך שלובים זה בזה אירועים הנוגעים לבני אדם וכאלה המתארים את התנהגות הטבע, כאשר ההשפעה ההדדית שלהם אלה על אלה קיימת באופן שאין לו תקדים בשום מורשת ספרותית או דתית אחרת. הפולחן היהודי חובר לספרות ההלכתית של היהדות בכך ששניהם משלימים זה את זה במידת ההתייחסות הרבה שיש להם לקשר בין התנהגות הטבע לפעולת האדם. זו האחרונה כוללת, בין היתר, הצעה קבועה של היהודי את פירות הגידול החקלאי שלו לבית המקדש, שבו נעשים ההודיה לאל על היותו מקור הברכה ביחד עם ההודאה בו.

בהקשר זה מהווה עבודת הקודש ביטוי להיותה של הדת היהודית מציאותית לעילא באמונתה, שכן ההודאה בהיות כוחותיו של האל מקורה של ברכת האדמה – המופיעה גם בברכת המזון שהיהודי מצרף לכל ארוחה – היא בעלת ערך מציאותי לא פחות מדתי. אף מי שאיננו מכיר במפורש בקיום האל אינו יכול שלא להכיר בעובדת היות הצלחתה של החקלאות היסוד לחיי האדם. במובן זה היות ההתייחסות לטבע אחד ממאפייניה היסודיים של המסורת היהודית מציג אותה לא רק כריאליסטית לגבי הטבע אלא גם לגבי האדם. בהקשר זה, יש לקביעת ההודיה למקור המציאותי-אובייקטיבי של חיי האדם ערך מוסרי כפול: זה של החיוב להכרה בקיומו של כוח חיצוני שמקיים אותו – וזה של ההודיה לו.

לצורך זה לא נדרש האדם להחזיק או להאמין במושגים הדתיים של תפילה או הודיה לאל; גם מי שאינו מאמין – במיוחד אם הוא חקלאי – נמצא במצב של תקווה לגשם מרגע שבו הוא זורע את האדמה, ולמותר לציין את העובדה שעם בוא הגשם הוא מברך על כך גם אם איננו עושה זאת לפי התמליל היהודי ה"רשמי". מאידך, אם מתמהמהים הגשמים לבוא, מוצא עצמו כל חקלאי – גם אם הוא חילוני אתאיסט – מתפלל לבואו של "גשם בעתו"...

לרוב אין החקלאי הלא-דתי רואה קשר בין מוסר לגשם; אך עמדה זו שלא או, יותר נכון, חוסר עמדה, איננה נובעת משיקול תבוני של היחס בנושא זה בין התיאוריה היהודית לתיאוריות אחרות. האמת המצערת היא שבנושא זה אין לממסד המדעי כל תיאוריה נגדית אלא ריק מוחלט. שכן המדע הממוסד, שעדיין לא מצא לנכון לקחת ברצינות את היהדות ואת רעיונותיה, אינו מכיר בקשר כלשהו הקיים בין המוסר האנושי לטבע. לפיכך, הרעיון של קשר כזה ובמיוחד של קשר הכרחי ומחייב הקיים בין העם היהודי לארץ ישראל נתפס בינתיים כרציני רק בחממה המדעית של ההגות הדתית.

אם וכאשר יחליט חלק כלשהו בממסד המדעי להתייחס ברצינות לנושא זה יתייחס אחד הדברים החשובים במחקרו לאחת מהתופעות המעניינות הנוגעות לשיבת ציון בעידן החדש: להיענות הגדולה של ארץ ישראל לחקלאי היהודי לאחר דורות שבהם, בזמן שבו היה רוב העם היהודי בגלות, היתה אדמתה צחיחה, כאילו נתקיימו בה דברי הנבואה-אזהרה "עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ: וָאֶקְרָא חורֶב עַל הָאָרֶץ...". ואכן, רבות הן העדויות הן לשממון הארץ והן לפריחתה.

מכל זה ניתן להבין כי לפי היהדות לא רק שהטבע איננו "אדיש" לפעולות האדם אלא שהמוסר האנושי הוא גורם הקובע את התנהגות הטבע. בנוסף למצוות התורה ולספרות ההלכה ניתן למצוא קשר זה בין מוסר לטבע גם באגדה תלמודית המתייחסת לאלכסנדר מוקדון. לפיה, כאשר מגלה אלכסנדר מוקדון בדרך שיפוטו את אי המוסריות הקיימת בתפיסת הצדק שלו, נאמר לו כי ירידת הגשם וזריחת השמש בממלכתו נעשים בזכות הבהמות שיש בה ולא בזכות "בני האדם שאינם יודעים לשפוט משפט צדק" (ירושלמי, מסכת בבא מציעא פ"ב ה"ו ומדרש בראשית רבה פל"ג). זוהי דוגמה אחת מני רבות לביטוי של ההשקפה היהודית, הרואה את ההתנהגות האנושית כגורם המשפיע על סביבתו.

התיאוריה היהודית נדחית על הסף על ידי גורמים אתאיסטים השולטים בעולם המדע ובתפיסה השלטת היום בהשקפת עולמם של לא דתיים, כי מושג היסוד שלה – אלוהים – נתפס כמה שאינו קיים, על יסוד חוסר אפשרות הגיונית. אך קיים כשל בגישה זו, שכן היא נובעת מהגדרת אלוהים שמקורה בעולם הלא-יהודי, אשר מציבה את אלוהים כגורם חוץ-מציאותי. הגיונית, נכון הדבר שלומר שאלוהים נמצא מחוץ למציאות הוא שווה ערך לאמירה שהוא אינו קיים, אך היהדות מעולם לא הצהירה על דבר מסוג זה. לפי היהדות אלוהים "מלא עולם" או, במלים אחרות: הוא מציאותי לעילא.

בזמן שבו חלק מהמתנגדים לקיום האל טוענים שאין לקיומו כל עדות, טוענים המאמינים בו כי כל הקיים בעולם הוא עדות לקיומו של האל, וכי לא רק שהוא ברא את העולם, אלא שהוא מהווה את הגורם הפעיל המחייה אותו באופן בלתי פוסק מאז תחילת קיומו ועד היום, מה שאומר גם שהוא הגורם הקובע את התנהגות הטבע. על רקע השוקת השבורה שלפניה נמצא היום הממסד המדעי, אשר אינו יכול לתת שום הסבר או תיאור מחייב של התנהגות הטבע מלבד הצגת הגורמים החומריים המעורבים בפעילותו, מציעה היהדות – באמצעות מושג האלוהים – הסבר של תופעות הטבע. לאור גישה זו, המבוססת על חוקי ההגיון והטבע ומשלימה להם, לא רק שמשמעות הדבר היא שיש להתייחס לקיומו של האלוהים כאל עובדה מציאותית, אלא שהדבר גם מבסס מערכת של קווי-מתאר אשר לפיה התנהגות הטבע ניתנת להסבר ולבירור לאור המתואר בתנ"ך ובספרות הקודש, וזאת מבלי להיכשל בסתירות או בחוסר הגיון ותוך שמירה על כללי התבוניות והשכל.

מבחינה הגיונית גרידא, כל עוד לא ניתן לדחות על יסוד תבוני את תפיסת האל הזו של היהדות, יש לראותה כתיאוריה בעלת מעמד איתן ולגיטימי, וככזו ששומה על איש מדע שמכבד את עצמו להתייחס אליה כאל הסבר אפשרי של התנהגות הטבע באופן שמאפשר לעולם הפילוסופי-מדעי להגיע לידי הסבר אפשרי של אירועי הטבע. הדבר מחייב התייחסות מיוחדת, אשר הממסד המדעי המקובל בעולם של היום עדיין רחוק מן האפשרות לנקוט בה, שכן הוא דורש לסגל ראיה שונה מן המקובל של יחסי הרוח והחומר בעולם; בפועל, משמעות הדבר קודם לכל נטישה של התפיסה המטריאליסטית (חומרנית) השולטת היום בחשיבה המדעית, לטובת גישה מציאותאית (אובייקטיביסטית).

בזמן שהראשונה – החומרניות - מעניקה למושג החומר עדיפות ועליונות בתפיסת המציאות, ולפיכך רואה את החומריות כיסוד וכהסבר לכל תופעות הרוח בעולם, הגישה המציאותאית תופסת את המציאות כשלם שאין בו הפרדה (או ניגוד) בין חומר לרוח, מה שמעניק לרוח מעמד שאינו נחות מזה של החומר. מעמד מסוג זה מאפשר לאמץ את גישת היהדות, הרואה את הרוח כמה שקיים ביסוד המציאות – או את האל ביסוד העולם. מנקודת מבט זו ניתן להתייחס אל הרוח, או אל הרוחניות, כאל מה שקובע את תהליכי הטבע.

לפי התיאוריה היהודית, מתבטאת במציאות הרוחניות לא רק בקיומו של האל אלא גם בקיום האנושי, כאשר ידיעת ערכי המוסר המשותף לשניהם מאפשר לבחון את ההשפעה שיש להם על העולם. מנקודת מבט זו, קיימת הרמוניה בין האלוהי והאנושי, כאשר האלוהות מייצגת כוחות מקיפים יותר מאלה של האדם, אך משלימים לו בהיותם כפופים לאותו מפתח ערכי מוסרי. דבר זה מסביר אירועים המוזכרים בתנ"ך, החל מכאלה שהם מעשה האל, כמו המבול והשמדת יריחו וכלה בקביעת מזג האוויר ומצב הגשמים, הקובעים עתים לשפע או לבצורת, מה שמביא, כמובן, לשנות שובע או למצבי רעב.

לפי גישת המסורת היהודית מחזיק האלוהים בידיו מאז בריאת העולם את ההשפעה על הטבע כהגה השליטה בעולם ובחיי האדם. לפיכך, דרך התנהגות הטבע ניתן ללמוד על יחסו של אלוהים למתרחש בעולם האנושי. דבר זה מסביר את מדיניות שומרי מצוות הדת הן במודעותם היום-יומית למצב הטבע ולסביבתם כפי שהם מתבטאים במצב החקלאות המספקת לאדם את צרכי חייו והן בהתייחסות המאמינים לאירועים מיוחדים כמו אסונות טבע או פעולות הפניה המיוחדות למסורת אל האלוהים דרך תפילות במצבים שבהם אין די גשמים. בהקשר זה פועלת המסורת היהודית לפי הרעיון של "מטר בעתו", המבטא את התנהגות הטבע לפי לוח זמנים המתאים לשגשוג חקלאי, אשר נוצר לפני אלפי שנים על ידי חכמי ישראל. לוח זמנים זה, שלתוכו משתלבת פעילות כוחות הטבע בדרך שניתן לתכנן לפיה את הכלכלה האנושית, היא עדות למציאותיותה של היהדות ולמדעיותה השימושית.

מבחינה אובייקטיבית אומרים האחדות וההשלמה שיש ביהדות בין אלוהים, האדם והטבע, שהאדם הדתי נדרש למלא מצוות אשר נמסרו לו על ידי אותו גורם האנושי המנהל את העולם, כאשר בתמלילים כמו זה של "קריאת שמע" מתבטאים היחסים בין קיום המצוות למצב הטבע כיחסי גומלין המתנים את השפע החקלאי בהתנהגות האנושית. בהנחה שמילוי מצוות ד' מייצגות מגמה מוסרית התואמת את מוסריות השפע ותרומה לטובת הקיום של שומר המצוות כאדם, ניתן לראות באמצעות תגובת הטבע בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט את מידת ההיענות של האדם לצו המוסרי.

לפי היהדות מחוייבים היהודים וגם הלא-יהודים למצוות. האחרונים אמורים להקפיד ולשמור על "שבע בני נוח"; מדובר במצוות יסוד שהן אוניברסליות באופיין, דבר שמשמעו שכדי לדעתן ולקיימן אין צורך בפירוט מדויק (כפי שניתן ליהדות) ודי בשכל ישר ובאיכות מוסרית יסודית, המשלימים זה את זה, לצורך קיומן. בהתאם לרעיון הפילוסופי שיש התאמה בין מוסריות האדם למצב העולם יש, לפי המסורת, בין מצוות היהדות למצוות הגויים (העמים הזרים) תואם בנושא עקרוני אחד: תנאי הקיום עלי אדמות. מבחינה זו, מה שניתן לראות באמצעות מצב החקלאות בארץ ישראל - תגובה אלוהית למצב המוסרי של עם ישראל – מתבטא גם באירועים המתרחשים בטבע בעולם כולו, אם כי באופן נקודתי פחות. בכל מקרה, ניתן להשתמש בהנחות אלה כדי להתחיל ליצור מיפוי מקיף של היחס בין פעולות האדם להתנהגות כוחות הטבע בעולם.

הנחת היסוד הפילוסופית שיש לאמץ, בהקשר זה ולצורך זה, היא שהיחס בין רוח העולם לעולם כמוהו כיחס בין רוח האדם לאדם, כלומר: שכפי שמוסריות נכונה של האדם תורמת לאושרו ולרווחתו, כך מהווה מוסריותם של בני האדם בעולם כולו גורם המשפיע והקובע במידה רבה את התנהגות הטבע. בהתאם לרעיון כללי זה ניתן לבצע מחקר יסודי ומפורט ביחס שבין פעולות האנושות לבין פעולות איתני הטבע, תוך לקיחה בחשבון של המוסריות המעורבת בפעולות אלה. בהקשר זה, נראה שהשימוש במצוות בני נוח יהיה הדבר ההגיוני לעשותו כאשר מדובר במדידת התנהגות האדם.

פתיחה במחקר מסוג זה לא תהיה הפעם הראשונה שבה תתבצע הענקת מעמד מדעי אובייקטיבי להשקפת הדת אודות לגבי יחסי האדם והעולם, או הרוח על הגוף. בשנים האחרונות נמסר על מחקרים אקדמיים רבים, שבהם נערכו נסיונות מדעיים שמדדו את כוחן של תפילות להשפיע על מצבם של חולים, וניסויים שבהם נבדקה השפעת מצב רוחו של אדם על בריאותו הגופנית. אלה ואלה גילו ממצאים בעלי משמעות לטובת השפעה מסוג זה. אך אין ספק שביחס להיקף הנושא, צעדים אלה אינם אלא צעד קטן ביחס וראשוני אם המשימה המדעית שראוי לקחת בחשבון היא הענקת מעמד של מדע לרעיונות היהדות לגבי המתרחש בעולם, ובדיקת אמיתותם של אלה לצורך קידום תיקונו של עולם.

נתונים נוספים