ניחוח הכסף
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 4077
ניחוח הכסף
על מוסריות הממון
"לכסף אין ריח" אומרים רבים. ואכן לא מעטים הם בימינו האנשים רואים את הכסף כדבר רע, וגם אם יש הסוברים כי מדובר "רק" ברע במיעוטו, נפוצה גישה זו ביותר. אך בניגוד להשקפה זו יש בעולם דעה אחרת, מנוגדת, שהמחזיקים בה סוברים שלא רק שיש לכסף "ריח" אלא שהוא אף דבר חיובי ביסודו, ושיש להתייחס אליו באור חיובי גם מבחינה מוסרית.
אך בניגוד לראייתו של הכסף כמהות חיובית מבחינה מוסרית, התפתח בחברה ההרגל לראות את הכסף, אפילו במקרה הטוב, כדבר שאיננו קשור למוסר. רעיון זה מתבטא, בין היתר, באמירה שלעיל: "לכסף אין ריח". אמירה זו מציגה את הכסף כמהות חסרת איכות, זהות או מחויבות מוסרית כלשהי, חיובית או שלילית. לפי עמדה זו, הרי בכסף, אשר, כדבר הביטוי השגור, איננו "מריח או מסריח", ניתן להשתמש לכל מטרה שהיא, טובה או רעה, מבלי שהדבר יעלה או יפחית בערכו.
לכאורה, ניתן לראות גישה זו כאובייקטיבית, באשר היא מתארת את העובדה שיכולים להשתמש בכסף בני אדם טובים וגם רעים, בונים או הורסים, יצרנים וגם בוזזים כאחד ולמעשה כל אדם – הגון או לא – יכול לנצל את הערך המיוצג על ידי הכסף ולהשתמש בו לצרכיו. אך האם די בעובדה זו כדי לראות את הכסף כשלילי? ראיית ערך כשלילי רק בשל העובדה שגם בני אדם רעים יכולים להשתמש בו איננה מוצדקת מבחינה הגיונית יותר מהוקעת נשק בשל יכולת ההריגה שלו או בהאשמתה של סכין ברצח שבוצע באמצעותה. אלה הן צורות של טפילת אשמה על כלים שהמציא האדם לצרכיו – וככאלה הכלים הם חיוביים ביסודם, שכן הם מביאים לו תועלת.
הערך החיובי שיש בנשק הוא היותו משמש לציד או להגנה עצמית. כמוהו, גם הסכין משמשת את האדם באלף שימושים מביאי תועלת וכך הוא, למעשה, עם כל אמצעי המסייע לחיי האדם. העובדה שיכולים בני אדם רעים להשתמש בהם לרעה לא רק שאיננה הופכת אותם לשליליים, אלא שיתרה מזו: היא רואה אותם באור חיובי, כמועילים לאדם. זהו גם היסוד לגישה החיובית כלפי הכסף. גישה זו, המנוגדת לחלוטין לזו שלעיל רואה אותו באור חיובי קודם כל על יסוד תרומתו המציאותית לחיי האדם.
אך מהי הסיבה לכך שמחלוקת זו נוצרה – ובמיוחד מה הביא לשלילתו המוסרית החמורה כל כך של הכסף בעולמנו?
העובדה שהכסף ממלא תפקיד מרכזי בחיי האדם.
למעשה, תפקידו של הכסף הוא כה מרכזי עד שהוא מהווה את אחד מתנאי היסוד לקיום החברתי האנושי; הכסף הוא המאפשר לאדם להתקיים באופן חברתי בעיקר כי הוא מאפשר את הסחר האנושי. יותר מכל אמצעי או כלי הקיימים ברשות האדם, אשר בני האדם המציאו לשימושם, מהווה הכסף תנאי לחיי חברה אנושית הראויה לשמה, וזאת בשל העובדה שהוא המאפשר את החלפת הערכים בין בני אדם ובכך את העשרת חייהם. הוגת הדעות אין ראנד אמרה כי "הכסף הוא ההתגלמות החומרית של העקרון שבני אדם הרוצים לבוא במגע איש עם רעהו חייבים לבוא במגע באמצעות סחר". הסחר, המתבצע באמצעות כסף, הוא, למעשה, יסוד העולם החברתי האנושי, וכל תחליף לו הוא צורה של אלימות. מבחינה זו עושה השימוש בכסף את ההבדל שבין חברה ברברית לחברה אנושית.
היותו של הכסף אמצעי החלפת הערכים היסודי בין בני אדם עושה אותו למהות הומנית יסודית, המאפיינת את אנושיותה של החברה – את העדפתה יחסים של סחר על פני כאלה המבוססים על כוחניות. יסודיותו זו של הכסף, המבטאת את אפשרות הקיום החברתי ההוגן וההגון, הופכת אותו גם לסמל המבטא ערכים חיוניים לקיום האנושי – וגם למוקד סכסוכן של שתי גישות מטפיסיות(*). הדבר מתבטא בעולם הדתי בעימות בין היהדות לנצרות.
עימות זה, המתבטא בשתי הגישות המנוגדות שיש לדתות אלה לגבי מעמדו של הכסף בעולם, ממחיש את הניגוד שקיים בין השקפותיהן המוסריות. כאמור לעיל, נגזרת העובדה שהמחלוקת נסבה על הכסף מהיותו סמל פעיל לסחר האנושי. הדבר מסביר איך כל קיומו של עימות דתי-מטפיסי זה בין שתי הדתות נובע מהחשיבות העובדתית המציאותית שיש לסחר בחיי האדם. לפיכך, הניגוד שקיים בין היהדות לנצרות לגבי יחסן לכסף, מתבטא בכך שהיהדות רואה אותו ואת הסחר כחיוביים והנצרות כשליליים.
הגישה היהודית החיובית לכסף היא הראשונה בכך מבחינה הסטורית. בהתאם לכתוב לעיל כוללת המסורת היהודית זיהוי ערכו החיוני של הכסף במציאות האנושית ורואה אותו כחיובי ביסודו. דבר זה אנו למדים קודם כל ממשמעות המלה "כסף" בעברית, הקשורה ל"כיסופים", שמבטאים את שאיפותיו ומאווייו של האדם. ואכן הכסף מייצג את ערכיו של האדם – ובמיוחד את יצרנותו. ראיית הערכים האנושיים, ובכלל זה את אלה המבוטאים בכסף, היא חיובית ביסודה, שכן הכסף מייצג את הערכים שנוצרו על ידי האדם לתועלתו, ולפיכך הוא מבטא הן את יצרנותו, שהיא היכולת החיובית של האדם והן מהות של תועלת.
חשיבותם של מהלכי הכלכלה והמסחר במסורת היהודית גדולה עד כדי כך שניתן למצאה מוזכרת רבות במקרא; סיפורי האבות בתורה רוויים בתיאור פעילותם הכלכלית ובתוכה צבירת העושר והסחר כחלק טבעי מחייהם. לפי היהדות מתבטאת הברכה האלוהית מתבטאת בעושר ארצי ואברהם אבינו, אחד מעשייר העולם של זמנו, משתמש ב"כסף עובר לסוחר" כדי לרכוש מערת קבר לאשתו. עם זאת, אין המקרא רואה את מקור הכסף כזניח מבחינה מוסרית אלא כקובע גורלות. המסורת היהודית קובעת שגורלו של דור המבול, למשל, נחרץ בשל הגזל שבו נהגו.
מבחינה זו, דואגים הטובים שבבני האדם שכספם יהיה כשר ומקורו מוסרי. לפי היהדות, קובע מקורו של הכסף את איכותו; כסף שמקורו מוסרי הוא כזה שיש בו ברכה, כלומר שיכול להביא תועלת רבה. לעומת זאת, יש ספק בתועלתו של כסף שמקורו אינו מוסרי. בהקשר זה, דואגים הצדיקים לטהרתו של ממונם והוא גם חביב עליהם בשל היותו מבטא ערכים חיוביים. דוגמה מובהקת ליחס זה מוצאים אנו בסיפור על יעקב אבינו ששב על עקבותיו בלילה בעת סכנה כדי ללקט את ה"פכים הקטנים" ששכח מאחוריו(**). החכמים מסבירים את מעשהו זה של יעקב בחיבה שיש לצדיקים לממונם, אפילו אם מדובר בכמות קטנה שלו.
(*) מטפיסיקה – תפיסת עולם יסודית המהווה בסיס להשקפה מלאה על הקיום
(**) הרב עובדיה חן, במאמרו שמסביר כי ביהדות אין מושג כמו "כסף קטן", מתייחס למשמעות שובו של יעקב אבינו על עקבותיו כדי ללקט את ה"פכים הקטנים" ששכח: בילקוט שמעוני (פרשה ל"ב סימן קל"ב) הסבירו: "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהם בגזל".
באותו מקור שבו מתנהל הדיון התלמודי בנושא ממשיכים לתהות: מדוע יש לצדיקים חיבה כה גדולה לממון כה מועט, עד שאפילו נאמר שהוא "חביב עליהם יותר מגופם?"
התשובה לחיבה זו נעוצה בכך שיחסם של הצדיקים לממון אינו נקבע על פי כמותו אלא על פי ערכו – וכשמדובר בכסף, הערך האמיתי שלו אינו מבוטא על ידי כמותו, אלא בדרך שבה נוצר. אומר הרב חן: "אצל הצדיקים הממון אינו נאמד בכמותו, אלא בערך ובברכה שה' ישפיע בו. ...הרי פכים קטנים כשמצויה בהם ברכת ה', יכולים להיות שווים הרבה יותר מאלף אלפי דינרי זהב!"
לאור זה ניתן להבין שלפי המסורת היהודית יש לכסף איכויות ייחודיות, היוצרות הבדלים שאינם כמותיים בין סכומי כסף. כאמור לעיל, הבדלים אלה הם איכותיים, בשל היותם נוגעים למוסריות הדרך שבה נוצר הכסף. לפיכך רואה המסורת חשיבות לדרך שבה השיג אדם את עושרו וזו קובעת כי באופן עקרוני אין סכום כסף נתון זהה בערכו לסכום אחר אם אחד מהם הושג ביושר והשני במרמה. מבחינה זו עולה סכום כסף קטן אשר הושג ביושר בערכו על סכום כסף גדול ממנו אם הושג באמצעות גזל. על פי גישה זו תקבע הברכה שיש בכסף את הצלחת השימוש בו. מודעות לכך תהיה צורת מבחן שמחילים בני אדם מוסריים על הממון שמגיע לידיהם, הן מבחינת מקורו והן מבחינת השימוש בו.
דוגמה אחת מני רבות למוסריות הכסף ביהדות מתבטאת בדמותו של אחד מגדולי ישראל המוזכר בתלמוד, רבי חייא, המוערך ביותר על ידי המסורת (בבא מציעא, פרק השוכר את הפועלים); רבי חייא, שעליו אמר מורו, רבי יהודה הנשיא "כמה גדולים מעשיו", היה זורע פשתן, קוצרו, טווה ממנו רשתות, שבהן היה לוכד צבאים, פושט את עורם, ועל המגילות שהכין מעור זה היה כותב ספרי תורה ומלמד באמצעותם את ילדי ישראל. רצף זה של פעולות משמש לחכמי ישראל כדוגמה לרצף פעולות המכסה באופן מלא השתלשלות של תהליך עבודה המתחיל בחומר ומסתיים ברוח, שהאדם שולט בו מהחל ועד כלה, בצורה שבה יכול הוא להיות בטוח שכל שלבי התהליך, מהחל ועד כלה, נשמרים בטהרתם מבלי שחדרה לרצף זה שום צורה של גזל.
בנוסף לראיה זו את הכסף כמהות שאיננה "חסרת ריח", דאגה המסורת היהודית לבטא את קיומם, בהיבט אחר, של עקרונות שאין הכמות משנה לגביהם. קביעתם של חז"ל "דין פרוטה כדין מאה" (סנהדרין ח' ע"א) משמעה הצהרה לגבי היותו של המוסר עקרוני באופן שאינו סובל פשרה.
בנוסף לכל זה, יש לכסף ביהדות מעמד שהוא, במונחים פילוסופיים, בעל אופי מטפיסי. זה מופיע בפרק התורה שבה מצווים בני עם ישראל על ידי האל לתת מחצית השקל. את העובדה שהמסורת היהודית דאגה להעלות על נס את מעמד הכסף כאשר מקבל משה מידי האל את ההנחייה לאסוף מחצית שקל מן העם יש לראות כהצהרה שאת מטבע הכסף יש לראות כמהות בעלת קיום רוחני ביסודה, המבטאת ערכים נעלים. בכך יש התאמה לתפקיד החיוני של הכסף לקיום החברתי האנושי ולעובדת היותו מבטא ומסמל את הסחר בערכים, שיוצר האדם המוסרי, ובכך את רוח האדם.
כל הדברים הללו מסתכמים בכך שהמסורת היהודית קידמה, בצד פעולתה למען זכות הקנין האנושי, עמל האדם ומעמדו של בעל הערכים, את הכסף ואת המסחר כבר מן העולם העתיק. בניגוד לה, הנצרות היא האחראית לכך שבחלק מהעולם התרבותי נתפס הכסף כמהות שלילית מבחינה מוסרית. האמירה "קל לעני להיכנס למלכות השמים יותר משיכול עשיר להיכנס בקוף המחט", המהווה הצהרה מפורשת נגד בעלי ההון, מקורה בספר היסוד הנוצרי, ה"ברית החדשה", אשר לכל אורכו מוקעים הכסף והעיסוק בו(*). ביחד עם הכסף מוקיעה הנצרות בספרה זה, למעשה, את כל נושא הקנין הפרטי כאשר בני הקהילות המוקמות על ידי המשיח הנוצרי מתבקשים, כתנאי להצטרף לקהילה כזו, לוותר על רכושם הפרטי לטובת הקהילה. זוהי, למעשה, הופעה מוקדמת של הרעיון הקומוניסטי בדת, כמעט אלפיים שנה לפני שהופיע בכתבי קארל מארכס.
בהמשך דרכה הרעיונית של התרבות המערבית גדלה בה השפעתה של פילוסופיה ניאו-אפלטונית, אשר תמכה מבחינה מטפיסית בקיומה של הפרדה בין חומר לרוח, המתבטאת בקיומם של שני עולמות, שהאחד הוא של חומר והשני של רוח. הדבר השתלב עם הגישה הנוצרית בכך שהכסף הפך לסמל "העולם הזה" – עולם החומר – והשתלב עם האשמת בעלי ההון בסגידה לממון, כפי שזו קיימת גם במחשבתם של חלק מבני זמננו. כך השתלבו זה בזה הנטיות האנטי-חומריות שהתנגדו לכסף עם ההתנגדות לתאווה לבצע, שהיו, מאוחר יותר, לערש הפסיכולוגיה והפוליטיקה הסוציאליסטית.
למעשה, מכוון הסוציאליזם של זמננו, המשתלב רעיונית עם הנחות היסוד הנוצריות, כמו הקומוניזם, נגד בעלי הקנין הפרטי ובעלי ההון. בגישתו זו הוא מתאים לנצרות ומהווה נצר פוליטי כלל-עולמי להשפעתה. את היחס הרגשי החיובי לממון רואה העולם הנוצרי באופן עקרוני כשלילי – מה שמשתלב עם הרעיון הסוציאליסטי הרואה את העושר, במיוחד כשהוא נמצא ברשות היחיד, כקנין פרטי, כגורם לא מוסרי.
הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהקשרים פוליטיים שבהם פועל הסוציאליזם, כמו במדינת ישראל. בידוע הוא שכבר בימי קום מדינת ישראל הסוציאליסטית-ריכוזית היו מקימיה הראשונים, אנשי מפא"י, מחזיקים בתפיסה זו ומבטאים אותה בהתייחסם לעניני כספים בביטוי "גועל נפש". בביטוי זה כלפי הכסף הראו כי להבנתם הוא מבטא את החומר במובן הנחות ביותר של מושג זה. בשל גישתם זו היתה מדינת ישראל למקום של מלחמה על "ריח הכסף", שכן הגישה המוסרית הסוציאליסטית מתנגשת בהשקפתה השלילית על הכסף עם חיי הסחר המקומיים, שבהם מנסים ערכי הכלכלה החופשית להחזיק מעמד בסיועה של המסורת היהודית, אך אינם זוכים כמעט לגיבוי רעיוני מוצהר.
מבחינה פילוסופית, זכה הממון לעדנה חדשה בעולם המערבי במאה ה20, לאחר שזוהה כערך חיובי על ידי הפילוסופית אין ראנד, אשר הרבתה להציג את זיהויה זה בעולם. בספרה הגדול "מרד הנפילים" היא שמה בפי אחד מגדולי היצרנים בעולם, ד'אנקוניה, נאום הצהרתי חשוב על משמעות הכסף, שאותו הוא מפנה לאזני רירדן, יצרן גדול אחר, ובו הוא אומר, בין היתר:
" הכסף הוא כוח חי, הגווע אם אין לו שרשים. כסף הוא ההתגלמות החומרית של העקרון כי בני אדם הרוצים לבוא במגע איש עם רעהו חייבים לבוא במגע באמצעות סחר ועליהם לתת ערך תמורת ערך. הכסף אפשרי רק הודות לבני האדם המייצרים. ...תבונת האדם היא השורש של כל הסחורות שיוצרו וכל העושר הקיים מאז ימי עולם. הכסף נעשה על ידי המאמץ של כל אדם ישר, איש איש כמידת יכולתו." וליחס השלילי הקיים בתרבות כלפי הכסף, הרואהו כבלתי קשור למוסר, מכוונות המלים הבאות: "האדם המקלל את הכסף הוא זה שהשיגו בדרך לא כשרה; הוא המכבדו, השיגו בכוחו."
(*) ההתקפה הנוצרית על הכסף ב"ברית החדשה" קיימת בצורות רבות, ישירות ועקיפות, כמו תלונתו של ישו על חלפני הכספים הפועלים בחסות המקדש או הסגרתו של ישו לשלטון הרומאי בעבור כסף.