פולחן הקרבנות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1338

 

פולחן הקרבנות

סיפורה של אי הבנה

אף על פי שפולחן הקרבת הקרבנות איננו מקובל על ידי האדם הלא-דתי הפך מושג ההקרבה למשמעותי גם בתרבות הלא-דתית; בעולם המערבי-חילוני יש להקרבה – ובמיוחד להקרבה עצמית – מקום של כבוד, אף כי רק לעתים רחוקות יכתירו בו אלה מבינינו הנותנים כבוד לערך זה גם את המחבלים-המתאבדים המוסלמים, המקריבים את חייהם כדי להוציא מהעולם הזה את מי שלדעתם הוא כופר. ריבוי האפשרויות הזה של הבנת מושג ההקרבה נובע הן מהדרכים השונות שבהן הובן מושג זה על ידי מאמיני דתות שונות והן מהמגמות הרעיוניות-ערכיות השונות שקיימות באנושות, המקודמות באמצעות מושג זה. לפיכך, הרי שעל אף היותו של פולחן הקרבנות ביטוי של השקפה דתית, ההבדל, הגדול עד כדי ניגוד, הקיים בין ההשקפות השונות לגבי נושא זה, ניתן להבנה עקרונית גם במושגים רעיוניים כלל-אנושיים, שהם הגותיים באופיים.

שכן, מעבר להיותו של נושא הקרבן דתי מהווה הוא גם סוגיה פילוסופית בעלת משקל, החורגת מגבולות הענין הדתי גם אל העולם הלא-דתי. ואכן, לא פעם שומעים אנו בתרבותנו דברי שבח והעלאה על נס של פעולה מבחינה מוסרית על ידי הכתרתה בכתר של הקרבה. אך לעומת גישה זו, המשבחת את מעשה ההקרבה, קיימת גישה הגותית המתנגדת לה, אשר מוקיעה את ההקרבה כלא-מוסרית. גישה זו כלולה בפילוסופיה של אין ראנד, היוצאת נגד מוסר ההקרבה, שאותו היא רואה כלא מוסרית וכמנוגדת לטובת האדם. התנגדות זו, היכולה להתפרש כיציאה נגד כל דת המצדיקה קרבנות, איננה כזו; בשל כך שהיא איננה מבוססת על מחקר השוואתי בין-דתי יסודי ואין היא מתייחסת להבדלים הגדולים ולניגודים הקיימים בין ההבנות הקיימות בנושא ההקרבה, היא נכונה רק בהקשר התרבותי שבו פעלה ראנד.

בהקשר זה, שהוא ההקשר של תרבות זמננו, שולטת בנושא ההקרבה האנושית – ובמיוחד במה שמקודם תחת הכותרת "הקרבה עצמית" פרשנות מיוחדת, השואבת את כוחה ממושג ההקרבה שנובע ישירות מהדת הנוצרית ומהתפיסה הנוצרית, אשר הנחילה לתרבות את הגישה המיוחדת לה, אשר לא רק שאינה מקיפה את כלל ההבנות של מושג הקרבנות אלא אף מנוגדת לתפיסה היהודית.

עובדתית, יש מבחינה פילוסופית הבדל גדול, המגיע עד כדי ניגוד, בין הגישות הדתיות הדוגלות בפולחן ההקרבה ובמיוחד בין גישת היהדות והנצרות. במונחים פילוסופיים מסתכמים ניגודים אלה בכאלה המבחינים בין עבודת אלילים מיסטית המשעבדת את האדם לצרכיה לבין פעולה תבונית מציאותית שמטרתה קידומם של חיי האדם. ניתוח פילוסופי-עקרוני של היחס בין שתי הגישות מגלה שבזמן שגישת ההקרבה הנוצרית מכוונת את האדם לבקשת הפסד – ולפיכך היא אחראית לפרשנות מושג ההקרבה כמנוגד לבקשת רווח – גישת הקרבן היהודית רואה בפולחן הקרבנות צורה של פעולה המכוונת להתעלות האדם מבחינת איכות חייו.

בירור תבוני של סוגיה זו צריך להתחיל בבחינת היחס בין הדתי ללא דתי כשאלת היסוד הראשונית, שכן הגישה לנושא הקרבנות צריכה להישפט באופן מדעי, הן מבחינת מעמדה המציאותי והן מבחינת היחס כלפיה בהסטוריה הדתית. שכן למותר לציין כי משחר ההסטוריה עסקו בפולחן הקרבנות דתות רבות, שבהן כאלה העובדות לאל אחד וכאלה שביסודן עבודת אלילים. אחת מהסטיות המובהקות של פולחן הקרבנות היה קרבן האדם, שבו עסקה האנושות עד לפני חמש-מאות שנה; תרבויות ענק, כמו אלה שהתקיימו בדרום אמריקה, אשר בהן פגשו אנשי אירופה שהגיעו לאמריקה במאה ה15, עסקו בפולחן קרבנות אדם – מה שביטא את שחיתותן המוסרית והיה, כנראה, גם אחד הגורמים לחולשתן, מה שהתבטא בהתמוטטותן המהירה אל מול כיבושי האדם המערבי.

העיסוק ההגותי בנושא הקרבת הקרבנות חייב, על כן, להתייחס לבירור ההיבט המציאותי-אובייקטיבי של העקרון העומד ביסוד הנחת העבודה של העלאת הקרבנות, ובמיוחד בבירור מידת האמת העובדתית שיש בפעולה זו. מעבר לידע זה, אשר איננו קיים בידי האדם הלא-דתי (ואינו מוכר או אף מוסכם כלל על ידי האתאיסט), קיימים גם היבטים הנוגעים למוסריות העקרונית שלו. שאלות לגבי מידת מוסריות זו עולות ברובד חקירתו הפילוסופית. חקירה זו של פולחן הקרבנות, גם אם היא מניחה לקיומו תוצאה שיש בה תועלת לאדם, חייבת לקחת בחשבון את ההיבטים הפילוסופיים המסויימים של תועלת כזו. לפיכך חייב החוקר לתת את הדעת על ההיבטים המוסריים של פולחן זה, כשנקודת המוצא של חקירה זו מניחה כי אם יש משמעות מעשית חיובית לפולחן הקרבנות הוא מוצדק. דבר זה שומה על האדם החושב לעשות כדי להעריך אם שכרה של ההקרבה אינו יוצא בהפסדה שכן, ללא ספק, יש מצבים שבהם הקרבת הקרבנות עלולה להיות מנוגדת לעניניו של האדם.

נושא עבודת הקרבנות מהווה חטיבה משמעותית ביותר במסורת היהודית מאז התגבשות העם היהודי וקבלתו את מערכת המצוות, החוקים והכללים הנוגעים לפולחן זה. מרכזיותו של הקרבן במסורת היהודית משתלבת עם היותו של נושא הקרבן נכס צאן ברזל של כל תרבויות האדם בהסטוריה של האנושות העתיקה – ואת שרשי הדבר מתעד כבר הסיפור המקראי על קין והבל. בסיפור טרגי זה, המסתיים ברצח, מוצג לראשונה קיומו של היסוד הרצוני הטבעי שקיים באדם לשלם לאל במעשיו תמורת מה שהוא מקבל ממנו. בהנחת היסוד של המקריב גלומה המחשבה שיהיה בכך צד של מוסריות שיהיה בה משום תרומה לאיכות חייו עלי אדמות. לאור השתלשלות ההסטורית של עמי קדם נראה שהנחה זו אומצה על ידי כולם.

למעשה, סיפורם של כמעט כל עמי קדם הוא סיפור של עבודת קרבנות המיוחדת לכל עם בהתאם לדרך שבה הבינו בני העם הזה את העולם, את מה שמניע אותו ואת הדרך הנכונה לשתף פעולה עימו. עקרון הקרבן שלו מציית האדם הדתי מבטא את הבנתו את העולם ככזה הנשלט על ידי אל שאלה נרצים על ידו. טבע הקרבנות המסוימים שאותם מעלים לפני האל מבטא את מה שלדעת מקריביהם נדרש מהם על ידי האל, בהתאם להבנתם את מהותו. על רקע זה ניתן להבין את דחייתה של היהדות את עבודת האלילים כדחייתה, ראשית לכל, את סוגי הפולחן שהיו נהוגים לפניה בעולם, ובמיוחד אלה המערבים קרבנות אדם. מבחינה זו ניתן לראות את כל מלחמתה הדתית של היהדות כמאבק מקיף נגד נושא קרבן האדם, שאותו ראתה כרוע גדול. במובן זה מהווה היהדות את הכוח הגדול ביותר שנלחם להוציא מהאנושות את קרבן האדם – ומבחינה מעשית הצליח בכך.

התנ"ך כולל התייחסות שלילית לקרבן האדם בתהליך שיש בו יותר משלב אחד; ראשית מופיעה בתורה (בראשית כב) פרשת הקרבת יצחק, בנו של אברהם, שלה נתבע אברהם אבינו על ידי האל. סיפור זה תובע להבינו כשלם, כלומר ככזה שבשיאו ובסיומו מכריז האל כי איננו חפץ במותו של יצחק. בכך מהווה סיפור העקידה הצהרה של הוקעת הקרבת קרבנות אדם - שנעשתה בימי קדם על ידי עובדי אלילים – והצהרה על אי רצונו של האלוהים בקרבן אדם בפולחן היהודי. דבר זה משתלב עם הנימוק המובא לצורך דחיית ה"עבודת הזרה" שהעם היהודי מצווה עליה לפני הגיעו לארץ המובטחת: באזהרתו של משה (דברים יא לא) את העם מפני היסחפות לעבודת אלילים מופיע הנימוק: "...כי כל תועבת ד' אשר שנא עשו לאלוהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם"

יש באיזכור זה כדי לבטל כל אפשרות לפרשנות מוטעית של רצון ד' לגבי קרבן אדם בפרשת העקידה – ובמיוחד כזה שבו מקריב אדם את בנו. גם מאוחר יותר בתנ"ך יוצא הכתוב באופן עקרוני נגד כל נסיון של אדם להציע את יוצאי חלציו כמנחה לאל. אחת מהן היא הטרגדיה של יפתח הגלעדי (שופטים יא לט), שבה הוא יוזם הקרבה של קרבן לד' לפני יציאתו למלחמה: "וידר יפתח נדר לד' ויאמר אם נתון תיתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר ייצא מדלתי ביתי לקראת שובי... והעליתיהו לעולה". נדר זה משתלם ליפתח לרעה כאשר זו שיוצאת אליו עם שובו לביתו איננה אחרת מאשר בתו היחידה.

מאוחר יותר (מלכים ב ג כז) עושה מישע מלך מואב, המעורב במלחמה נגד ישראל, את המעשה הבא: "ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל".

במקרים אלה מתבטא גם בתוצאותיהם השליליות אי חפצו של האלוהים בקרבן אדם, מתוך התמקדות מיוחדת בשנאת האל כלפי קרבנות ילדיהם של העובדים אותו. כדי להסיר ספק לגבי גישת היהדות לנושא זו אומר הנביא ירמיהו (ירמיהו ה לא) בשם ד' כנגד המאמינים בעבודה זרה "ובנו במות התופת... לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי לא דיברתי ולא עלתה על לבי". בזמן שתחילתו של פסוק זה היא כציווי המופיע באזהרת משה, מהווה סיומו סיכום גישתו של האל לנושא, וכך גם מבינים את הדברים חז"ל (תענית דף ד' ע"א), המפרשים את דברי ד' בפי ירמיהו כך: "לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב. לא דיברתי – זה יפתח. לא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם.

בדברים אלה של חז"ל מסתכמת כל הגישה הרעיונית של המסורת היהודית כלפי קרבן אדם. בכך מבוטאת תרומתה המכרעת של היהדות בנושא הקרבנות לכלל האנושות. משמעות הדבר היא שבגישתה לנושא קבעה היהדות שלב הסטורי חשוב בהתפתחות שלשלת פולחן הקרבנות, שבו סיימה את ההרגל והמנהג של קרבנות האדם שהיה נהוג באנושות עד לגיבושו של עם ישראל – מה שהשתלב עם ההצהרה על סיומה של עבודת האלילים עם כניסתה של היהדות אל בימת עולם האנושי.

על רקע העובדה שהמסורת היהודית אישרה עקרונית את פולחן הקרבנות כאשר ציוותה על העם היהודי לבנות מקדש לאל ולקיים בו עבודת קודש הכוללת קרבנות יש לגישה היהודית מחד אישור של העקרון הקיים ביסוד פולחן ההקרבה מבחינה עקרונית, ומאידך דחייה על הסף של כל צורה של קרבן אדם. במונחים רעיוניים משתלבים המסורת היהודית והגות ההומניסטית עם דחיה של קרבן אדם.

אם כך, איך קרה שמושג ההקרבה – ובמיוחד ההקרבה העצמית האנושית – קיבל בתרבות מעמד כה מכובד, עד שהיה לאחד ממושגי היסוד של העולם, גם כשמדובר בעולם הלא-דתי, שבו היה לנחלתם של רבים? את התשובה לכך ניתן למצוא במסורת הנוצרית, שפעלה משחר ימיה נגד ערכי היהדות: הנצרות היא האחראית להשבתו לעולם של עקרון ההקרבה העצמית האנושית כאשר העניקה למשיחה מעמד של קרבן, אשר הקריב את עצמו למען האנושות כולה. יתרה מזו: לפי הנצרות, לא רק שהמשיח את עצמו על מזבח האל כדי לדפר על חטאותיהם של כל בני האדם אלא גם הפך את האל, אביו – בניגוד לגישת היהדות – למי שבהקריבו את בנו חפץ בקרבנות אדם. מבחינה פילוסופית קיימת בכך גם הצהרה מטפיסית על היות ההקרבה העצמית לפי הנצרות בעלת ערך כלל-אנושי ויסוד מציאותי.

סיפור מותו של המשיח הנוצרי למען חטאי האנושות הפך למיתוס המכונן של העולם הנוצרי וככזה הפיץ בעולם את העקרון שלפיו הסבל שלוקח על עצמו אדם אחד יכול להוות תשלום על חטאיהם של בני אדם אחרים. בכך השיבה הנצרות לעולם האנושי את רעיון ההקרבה העצמית - ואחרי המאמץ העצום שעשתה היהדות במטרה לשרש עקרון זה מן האנושות, איפשרה הצגה זו של הדברים לא רק לקדם את קיבועו של רעיון ההקרבה בתרבות האנושית אלא גם לתבוע - בשם המוסר הנוצרי - קרבנות רבים מבני דתות ועמים אחרים בתואנה שהדבר נעשה "למטרות טובות".

הנצרות הפקיעה ערכים רבים מן היהדות, תוך שימוש בהם בדרך ההופכת את כוונתם המקורית המוסרית למגמה מנוגדת – ופולחן הקרבנות, בפועל וברוח, הוא אחד מהם. בנושא הקרבנות, הרי שעל אף שאין הנצרות עוסקת בפולחן כזה בפועל, כולל הטכס הקבוע של מאמיני הנצרות פעולות המבטאות הסכמה עקרונית לא רק עם הקרבת אדם אלא גם עם קניבליזם, שכן המאמינים מבצעים בטכס הנוצרי את אכילת בשרו ושתיית דמו של גוף משיחם. למותר לציין, בהקשר זה, כי עקרונית מהווה הדבר הסגה של התרבות האנושית כולה לימי-קדם של תרבויות הפרא האנושיות הפרימיטיביות. מבחינה רעיונית משמעות הדבר היא השוואה שאותה עושה הנצרות בין תרבות זמננו לבין מתי מעט מתרבויות אוכלי האדם ששרדו. באכילה – אפילו סמלית – של גוף מושיעם הקרבן משתווים הנוצרים לתרבויות אלה שיש בהן האוכלים את בשר האויב על יסוד האמונה שיש בדבר כדי לרכוש את תכונותיו הרוחניות, והמסתתרות בעבי יערות העד של איזורי הפרא הקיימים עדיין עלי אדמות.

פילוסופית, מסתכם הדבר בקיומה של תרבות שביסודה מורשת המצדיקה מבחינה עקרונית את הגישה האלטרואיסטית, שבה נדרש האדם לוותר על חייו לטובת שאר בני החברה וגם את הקרבתם של בני אדם יחידים ל"טובת הכלל", שהוא הצד השני של המטבע האלטרואיסטית. שליטתה של גישה זו בתרבות המערב הנוצרי הביאה לכך שמושג ההקרבה מובן לרוב בהקשר של הפסר וויתור, אשר נמצא בניגוד גמור לגישת היהדות כלפי הקרבן.

החזרתו של רעיון קרבן האדם אל התרבות האנושית, אחרי שנוצח על ידי היהדות, היא משמעותה של הגישה הנוצרית להקרבה, ההפוכה לגישה שמבוטאת על ידי רעיון הקרבן ביהדות; בזמן שביהדות משמעותו של הקרבן היא קידום, תועלת ורווח לאדם המקריב קרבנות, מציגה הנצרות את הקרבן כמה שאדם בוחר בו כדי להפסיד – מה שמשתלב עם גישתה המוסרית של הנצרות, המעלה על נס את תמיכתה בהפסד ביחד עם התנגדותה לבקשת הרווח.

גישת הויתור האופיינית למוסריות ההקרבה הנוצרית, הרואה בהקרבה שאיפה להפסד והימנעות מבקשת רווח, קיימת בימינו בתחומים רבים, שבהם חוברת האתיקה לפוליטיקה; גישה זו קיימת ברוח הסוציאליזם של ימינו, יורש הנצרות, אשר מוקיע את בקשת הרווח של ה"קפיטליסטים" ומהלל את מי שבהקרבתו על רכוש (בין אם שלו ובין אם של אחרים) מצהיר על ויתור על ערכים. ברמת הפוליטיקה הגלובאלית דבר זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בלחץ שמפעילים בימינו ארגונים שונים על מדינת ישראל כדי שתפעל על יסוד מוסרי ותקריב את שטחיה, רכושה וחיי אזרחיה לטובת ה"שלום" – כפי שמבחינה כלכלית דבר זה מבוטא גם בלחצם הגדול של הארגונים הבינלאומיים על המדינות ה"עשירות" כדי שתוותרנה על משאביהן לטובת המדינות ה"עניות" בשם המוסר.

ניתן להבחין בטעות הנפוצה של ראיית ההקרבה כמוסרית גם בכך שכאשר חיילים נופלים בשדה הקרב מהללים אותם ככאלה ש"הקריבו את עצמם" למען אחרים (או אפילו למען אמונתם). אך מדובר בחוסר אבחנה בין סיכון עצמי שלוקח עליו אדם לבין שאיפה להקרבה עצמית; הבדל זה מתבטא בכך שבזמן שבו האדם המוסרי המסכן את חייו עושה זאת למען החיים ולא נגדם, זה המקריב את חייו – ובדומה לכך את חיים של אחרים – מצהיר בכך שלחיי אדם יש בעיניו ערך משני. ההבדל בין בקשת רווח לרצון להפסיד הוא גם מה שעושה את ההבדל העקרוני בין המוסרי ללא מוסרי, הקיים במלחמה ובדת גם יחד: כשמתבקש היהודי להעלות את מיטב משאביו כקרבנות לאל אין הדבר שונה, עקרונית, מכל השקעה שמטרתה רווח, והיהודי אינו מתבקש לסכן את חייו וקל וחומר שלא לוותר עליהם. בזמן שהיהדות מציגה את עבודת הקודש, ובכלל זה את פולחן הקרבנות, ככזו שמטרתה התקדשות מתמדת של האדם וקידומו לחיים טובים יותר, דוחפת הגישה הנוצרית-אלטרואיסטית את האדם אל המוות, באמצעות הצגת ההקרבה כפעולה שבה מצהיר האדם על כך שהוא וחייו "ניתנים לויתור".

את גישת אין ראנד לנושא ההקרבה ניתן לראות כנקודת מוצא להבנת ההבדל העקרוני שבין הגישה היהודית לנוצרית, שכן ניתן להשתמש שימוש רב תועלת בזיהוי שעשתה ראנד לגבי הגישה הנוצרית לנושא זה. ביציאתה של ראנד נגד מוסר ההקרבה, אין היא מקשרת במודע גישה מוסרית עקרונית זו לנצרות בשל אי ידיעתה על הקשר שקיים בין ערכי הנצרות למושג ההקרבה השליט בתרבות שבה חיה. על יסוד זה ניתן להניח שמה שאין ראנד התנגדה לו תחת השם מוסר ההקרבה, המבוטא באלטרואיזם, היה הפרשנות המקובלת עד היום בעולם המערבי למושג ההקרבה. אך הבנת העובדה שגישת הקרבנות למושג זה במסורת היהודית מנוגדת לגמרי לגישה הנוצרית – במיוחד לאור ראיית גדולי היהדות את הנצרות כעבודת אלילים – היא זו שיש בה כדי להפוך את הקערה על פיה.

הפילוסופיה של אין ראנד מכוונת אותנו להבין שבתרבות אנושית שבה חיי האדם מהווים ערך עליון לא תיתכן הקרבת קרבנות אדם ולפיכך גם לא תוכל להתפתח בה גישה הרואה בהקרבה עצמית ערך חיובי. הגישה היהודית, אשר הציגה לפני האנושות, בדמותו של אלוהיה, גישה מטפיסית הדוחה על פניה כל צורה של קרבן אדם, תואמת רעיון זה. במונחים פילוסופיים רואה תפיסה זו כל תרבות המצדיקה ויתור כלשהו על חיי אדם כלא מוסרית ולא אנושית – ודבר זה תואם את התנגדות היהדות לעבודת האלילים, שבה מוקרבים קרבנות אדם למולך.

באבחנה והבחנה אלה בין שתי התפיסות יש כדי לאפשר לנו להעריך את ההבדלים הקיימים גם בין תפיסות רעיוניות המתייחסות להקרבה. את תפיסת ההקרבה העצמית, הרואה את קרבן האדם כמוצדקת, יש לראות כפצצה רעילה הקיימת ביסוד התרבות המערבית ופוגעת בעולם כולו. כדי לנטרל אותה יש לצאת נגד רעיון זה בצורה יעילה, החל מהוקעתו באופן הגותי-הגיוני וכלה בהדגשת ההבדל העקרוני הקיים בין הגישות הדתיות לנושא, ובמיוחד בין היהדות לנצרות. בצד אישור משמעותו החיובית-מוסרית של פולחן הקרבנות היהודי, יש לנתקו תודעתית מהמושג המקובל והמוטעה של הקרבה עצמית, שבו עוקד האדם את עצמו כדי להשיג ערך כלשהו. סוג כזה של קרבן, יש להדגיש, לא רק שאינו מקובל על המסורת היהודית ועל האלוהים שבו מאמינה היהדות, אלא שהוא מהווה מכשיר אידיאלי לפעולה אנטי-אנושית, כזו של אויבי האדם.

בהקשר זה יכולה האבחנה הרעיונית-פילוסופית לסייע לרבים – דתיים ולא דתיים כאחד – לבטל את עיסקת החבילה המזיקה, הנפוצה בחברתנו בנושא ההקרבה, אשר מערבבת בין תפיסות היהדות והנצרות . זו קושרת בין פעולת האדם למען שיפור איכות חייו – כפי שהכירה בה היהדות – לפעולה אנושית נגד החיים, אשר בה נוקטים אויבי האדם. את אלה האחרונים, שבמלחמת העולם ניתן היה למצוא ביחידות המתאבדים היפניים שנלחמו נגד אמריקה, מעורבים מאז ועד ימינו במלחמת הטרור המתחוללת נגד העולם המערבי ובכלל זה ישראל.

גישת ההקרבה העצמית – המבוססת על רעיון פולחן קרבנות האדם - חיה וקיימת בעולם של ימינו בשורות המחבלים המתאבדים הפוגעים בישראל, באירופה ובאמריקה. כדי להילחם בה יש להוקיע את מוסר ההקרבה האנטי-אנושי אשר, בשל כך שהוא אינו רואה בחיי האדם ערך עליון, הוא מוכן לוותר עליהם – ואין זה משנה אם מדובר בחייו שלו או בחיי בני אדם אחרים.

בשל כך שומה עלינו להקפיד ולהיזהר ביותר בעת שבה אנו משבחים את מוכנותו של אדם להעלות קרבנות, במיוחד אם מעונינים אנו, כיהודים, בהתגשמותו בעתיד של חזון הקמת בית המקדש והשבת עבודת הקרבנות. וגם לפני כן, עוד בחיינו בתרבות הקיימת בימינו, במסגרת דתית או אחרת, מוטל עלינו להבחין ולהפריד בגישתנו להקרבה בין התפיסה המצדיקה הקרבה כתרומה להוויה האנושית לבין בקשת קרבנות אדם שממעותה הצהרה של ויתור על ערך האדם. בהקשר זה עלינו ללמוד לומר: הקרבה – כן. הקרבה עצמית – בשום אופן.

נתונים נוספים